מצוד האגדות- פרק 9- כישוף של אמת

ארמון גדול.
זירה ענקית מכוסה ורדים קוצניים.
אין מעבר, לאף אחד.
רבים ניסו לפרוץ אליה ולהציל את העלמה המצוקה, אבל אף אחד מעולם לא הצליח, לא כמו שהמקרה שקרה לפני יותר ממאה שנה.
סבכי הקוצים החלו להתייבש ולפנות מקום בחדר המלוכה הזהוב. מיטה עגולה וגדולה ניצבה מול הדלת, באמצע החדר, אך בצמוד לקיר, ועליו ישנה נערה יפהפייה.
שיערה היה זהוב כפז. עיניה התכולות היו עצומות עד לרגע המכריע. שמלה תכולה ובהירה כיסתה את גופה, ועל רגליה נחו זוג נעליים פשוטות, תכולות גם הן.
עפעפיה ריצדו לפתע. ידיה החלו לזוז ולהתאושש מהמחסור הרב שבתזוזה. היא החלה לראות דברים כאשר פקחה את עיניה, לראשונה, לאחר הרבה מאוד זמן.
היא הסתובבה על צידה וראתה את הענפים הירוקים ששהו בחדר כמעט תמיד, מפנים אותו, עוזבים, ומציגים לפניה את הרצפה הנקייה שלא ספגה אור שמש כבר שנים. היא התרוממה והעיזה לדרוך עם רגליה הכאובות על הרצפה. ראשה פגע באחד מהענפים הירוקים שנחו על וילון מיטתה, וכתר פרחים נפל ונאחז בראשה בעדינות. היא שמה לב בקושי, ולא ממש היה לה אכפת.
כל מה שעניין אותה כרגע היה לדעת מה קרה בזמן שישנה.

"אני לא מוצאת שום דבר." איימי נאנחה בעצבנות לאחר שעברה על יותר ממחצית מספרי הכישוף שלה. "יש כאן כישופי היעלמות, אבל אף אחד מהם לא חזק מספיק בשביל להעלים את כל ההורים שלנו, ואין אף קוסם או מכשף שיש לו מספיק כוח בשביל להטיל כמות כזאת בזמן כל כך קצר."
"אז מה זה אומר?" אנג'י שאלה בדאגה.
"שאין לנו כלום." איימי סגרה את הספר שהחזיקה בידה בכוח ונאנחה בעצבנות פעם נוספת. "ושום דבר ממה שקורה פה הוא לא הגיוני."
"כי מה שבדרך כלל קורה פה הגיוני." רפאל סינן.
"שתוק, עוץ לי." היא השיבה לו ברוגז. "אם אין לך משהו מועיל להגיד, אל תגיד."
"אבל זה כל מה שיש לי." הוא אמר וקיבל נזיפה כואבת מאיב, שהתעצבנה על כך שחיקה אותה.
"אני לא מאמינה," היא הוסיפה לומר. "בקושי התחלנו ואנחנו כבר מאחרים בחצי חודש!"
"אבל מה אם-" אנג'י היססה לומר.
"מה?" איב פנתה אליה.
"לא, לא, זה- זה לא הגיוני." אנג'י שינתה את דעתה.
"קדימה, תגידי." איב המשיכה ללחוץ עליה בחוסר סבלנות, ורק גרמה לה להתנגד.
"מה אם הכישוף הוא לא כישוף אפל?" אנג'י פתחה את הנושא בחוסר רצון, וכולם השתתקו. אפילו רפאל, שבדרך כלל תמיד היה לו משהו להגיד, שתק.
לאף אחד לא היה מה להגיד, ואנג'י מיד התחרטה שהעלתה את התיאוריה שלה. תיאוריה מטופשת, לא יכול להיות שהיא נכונה. נכון?
"אני צריך לשאוף אוויר." כריס אמר לפתע ויצא מהארמון במהירות. כולם הסתכלו עליו כאשר פנה ללכת מהם, ועכשיו אנג'י ונואר היו אלו שנשארו עם הנבלים, ושעדיין התקשו להבין האם הם מוכנים לשתף איתם פעולה, או לא.

כריס נכנס אל תוך היער, מחפש מקום טוב בו אף אחד לא יוכל לתצפת עליו. הוא הרים את עיניו למעלה וראה את אחד הכוכבים שבשמי הלילה נע באוויר ומתקדם למטה, יורד ומתקרב אליו, מסנוור אותו בזוהר הלבן שלו, שככל שהתקרב נחלש ושינה את צבעו לתכול, ומהר מאוד נחת על הרצפה וגדל, שינה את צורתו- לדמות.
דמות הנערה המכונפת בכנפי הפיה הגדולות והבהירות, שיערה האפרפר-תכלכל, שמלתה התואמת בצבעיה, עורה הבהיר ועיניה הכהות, רגליה היחפות שלא הטעו בקשר לגובהה, שהיה נמוך ממנו, וחיוך שמח ומעט מודאג- הם קיבלו את פניו.
"מה קרה לך?" היא התקרבה אליו בדאגה. "ניסיתי למצוא אותך במשך-" היא ספרה עם אצבעות ידיה. "שבועיים ושלושה ימים," היא הראתה לו את ידיה הפרוסות. "אבל נעלמת!"
"ישנתי יותר מדי." הסביר. "לפחות אני בסדר, נכון?" הוא ניסה להרגיע אותה.
"אני לא יודעת." היא התקרבה והחלה לבדוק אותו בקפידה, לראות שהוא באמת בריא ושלם, שהוא לא משקר לה.
"אני באמת בסדר." הוא נאנח בחיוך בעוד היא מזיזה את ידיו לצדדים כשהיא בוחנת את שלמות הגוף שלו. "אבל," הוא השתחרר מאחיזותיה הרכות בעדינות. "יש לי שאלה בשבילך."
"איזו מין שאלה?" עיניה הגדולות נפתחו בסקרנות ותהייה.
"ההורים שלי." אמר. "שלנו. נעלמו."
"הא," השיבה בשקט, מופתעת אך רגועה.
"אנג'י אמרה שזה בגלל כישוף, אבל לא הצלחנו למצוא שום כישוף שמסוגל לעשות את זה." הוא הסביר לה. "ואז היא העלתה השארה שאולי- אולי זה בכלל לא כישוף אפל." המשיך. "אולי זה- קסם?"
"לא, לא יכול להיות!" הנערה התנגדה לרעיון. "אף פיה לא תעשה משהו כזה!" היא הצהירה.
"אני יודע, תאליה, אני מכיר אותך." הוא אמר. "אני רק אומר, שאם יש פיה או קוסם שיהיו מסוגלים לעשות את זה-"
"מרלין." תאליה אמרה בשקט.
"מה?" כריס שאל.
"מרלין, הוא- קוסם חזק- שיכול לעשות דבר כזה- לא שאני אומרת שהוא עשה, הוא בחיים לא יעשה, אני רק אומרת-"
"תודה, תאליה!" הוא חיבק אותה חזק והסתובב חזרה במהירות הבזק, לבשר לכולם על קצה החוט הנוסף שמצא.
תאליה צפתה בו בזמן שרץ והתרחק ממנה, וחיוך בלתי רצוני נמרח על פניה, מוסיף מעצמו לאדמוניות שכבר צבעה את לחייה. אבל החיוך שלה נפל ברגע שהבינה מה עשתה. היא הסתובבה מהר ועפה למעלה, גבוה, רחוק, בין העננים, עד שהגיעה להיכל שבשמיים, להיכל הפיות.
"אמא? אמא?" היא קראה בקול מבוהל שהשתדלה להרגיע, בזמן שהלכה במהירות אל תוך ההיכל. היא הסתכלה לכל כיוון וחששה הרעידה את גופה. מה היא עשתה? מה היא עשתה?
"כן, תאליה?" מהר מאוד אימה הגיעה אליה, בכל הדרה. "מה קרה?" שיערה הבהיר היה אסוף לתסרוקת גבוהה, היא לבשה שמלת קטיפה ארוכה ותכולה, ובידה החזיקה את השרביט שלה.
"אני- אה- כריס- הוא- הוא שאל אותי- ואני- אני- הייתי חייבת-" היא החלה לגמגם מהר וללא שליטה.
"מה- קרה-?" אימה שאלה אותה באיטיות ובנינוחות.
תאליה נשמה נשימה עמוקה ואמרה. "כריס שאל אותי אם הכישוף שהעלים את ההורים שלהם יכול להיות מבוצע על ידי קסם טהור." היא הסבירה ומבט מושפל.
"ואת אמרת?" אימה כיווצה את עיניה בחשש.
"לא, לא אמרתי." תאליה השיבה. "רק אמרתי ש- מרלין- אולי- יוכל לעזור." היא השפילה את ראשה מעט.
"זה לא טוב." אמרה. "אסור להם לדעת."
"אני יודעת. אני יודעת." תאליה חזרה על עצמה בשקט.
"בואי רק נקווה שהוא לא יגיד להם כלום." הוסיפה אימה.
"קמלוט די רחוקה." תאליה נזכרה. "יכול לקחת להם כמה ימים להגיע."
"איפה הם עכשיו?"
"בארמון הכתר." השיבה.
"שלושה ימים." אמרה. "זה מספיק בשבילנו. אני מקווה."
תאליה הנהנה קלות לדברי אימה, הפיה הסנדקית של סינדרלה, ואחת מבין הפיות החזקות ביותר. היא ידעה שאפשר לסמוך עליה, אבל לא הצליחה לסמוך על עצמה. למרות שהמטרה שלהן חשובה, היא לא יכלה להשאיר את כריס במצב הזה של חוסר ידיעה. הוא היה החבר הכי טוב שלה, החבר היחיד שלה, ולאכזב אותו היה פשוט- קשה לה מדי.
היא רק יכלה לקוות שאחרי שהכל ייגמר, הוא יסכים לסלוח לה.