מצוד האגדות- פרק 5- כישוף של אופל

"את לא הפיה הרעה." כריס אמר ברגע שעיניו קלטו את התמונה המלאה. הנערה שעמדה מולם הייתה בת גילם. הלבוש שלה וגודל וצורת הכנפיים שלה עזרו לו לקלוט את זה.
"וואו, לא אמרו לי שאתה גם חכם!" היא אמרה בהתלהבות מזויפת וצחקוק מזלזל. "הפיה הרעה היא אמא שלי."
"את הבת של הפיה הרעה?" אנג'י הייתה מופתעת.
"כן, נסיכה, זה מה שאמרתי." היא השיבה לה באותו טון מזלזל, ותוך כדי גם גלגלה עיניים בבוז. "מה חשבת, שרק למי שחי באושר ועושר יש משפחה?"
"לא, אני לא, לא התכוונתי-" אנג'י לא ידעה מה לומר. היא הרגישה לא נעים כי באמת לא ציפתה שלפיה הרעה תהיה בת. למען האמת, היא מעולם לא פגשה אף ילד של אף נבל.
"כדאי שתשמרי על הטון שלך." נואר השליכה עליה בטון עצבני ומבט עקום ומזהיר.
הבחורה גיחכה. "להזכירך, זה הבית שלי, שאתם התפרצתם אליו. מותר לי לעשות מה שאני רוצה."
"תדברי אליה ככה עוד פעם אחת-" נואר התכוננה להתפרץ.
"היי, מספיק!" אותו קול צרוד וגברי קטע אותה בטון שקט ורגוע. "אנחנו רק רוצים לדעת מה אתם עושים כאן." שתי הדמויות שעמדו בחשיכה התקרבו אליהם ונחשפו לבסוף באור.
אלה היו נער ונערה. הנער היה זה שדיבר איתה מקודם, וזה שפנה אליהם עכשיו. שיערו היה שטני ופרוע. עיניו היו ירוקות ועורו היה בהיר וצח. אי אפשר היה שלא לשים לב לאוזניים המחודדות שלו, שקצותיהם בצבצו בין שיערותיו. הוא לבש בגדי בד חומים ועל רגליו נחו מגפיים קצרים ומרופטים.
פניה של הנערה שעמדה מצידה השני של בת הפיה הרעה הוסתרו על ידי כובע הברדס החום והמרופט שלבשה. שיערה הבלונדיני והבהיר בצבץ מתוכו והיה אפשר לשים לב לעורה החיוור והלבן.
"אנחנו לא רוצים להיכנס לריבים מיותרים, נכון?" הוא שאל, אבל לא היה נשמע משוכנע כל כך. טון הדיבור שלו היה יותר משועשע מאשר שש לעזור לפיוס.
"ואתה לא נראה לי כמו הבן של הפיה הרעה." זו הייתה הדרך היחידה שעלתה לו בראש כדי לברר בנימוס יחסי מי הם.
"הוא ממש חכם, איב." הוא אמר לביתה של הפיה הרעה, איב, באותו טון מזלזל ומשועשע שכבר החל להפוך לרגיל בשבילם.
"מי אתם, לעזאזל?" נואר כבר התחילה להתעצבן שהם ממשכים סביב-סביב במקום לומר את התשובה.
"תסלחי לי, זה הבית שלך שאת יכולה לדבר ככה?" איב חזרה לעניין הזה, ושוב, טון עצבני בקולה. היא הרימה את גבותיה במחשבה. "את הבת של שלגייה, נכון?"
"כן, אז?" נואר רטנה מהעניין הבלתי פוסק של איב.
"אז את יודעת שהמלכה הרעה גרה כאן, נכון?" חיוך עלה על פניה איב.
"כ-כן." נואר שוב החלה לחשוש.
"או-קיי, בואו נירגע." כריס מיהר לעצור אותה. "אנחנו רק באנו לבקש עזרה."
"עזרה?" איב שאלה בסקרנות לא בוטחת.
"למה בני המלוכה צריכים עזרה מאיתנו?" הנער שאל באותה מחשבה.
"כי הפיה הרעה היא הפיה הכי חזקה שיש, וחשבנו, קיווינו, שתוכל לעזור לנו בקשר לאיזה כישוף." אנג'י אמרה בקול עדין.
"הממ," איב חייכה. "אמא שלי היא באמת הפיה הכי חזקה שיש. בסדר, נעזור."
"נעזור?" הבחורה שעל ידה שאלה אותה בקול שקט.
"כן, ואם הם יעשו משהו שלא מוצא חן בעינינו תאמיני שהם יתחרטו על כך." איב החזירה לה באותו טון לוחש וחזרה לחייך אל השלושה.
"את רוצה… לעשות עסקה על זה?" הנער שאל אותה בחיוך בעוד שיחק עם זוג קוביות משחק בידו.
"אחר-כך." פנתה אליו, ושוב חזרה להסתכל על השלישייה. "אבל עכשיו כשהבנו למה את פה, אני רוצה לדעת מי אתם."
נואר נאנחה, אבל שמחה שלפחות הם מתקדמים. "נואר." היא הציגה את עצמה.
השאר שתקו. איב הסתכלה עליהם וסימנה להם להמשיך.
"אני כריס." אמר בחוסר רצון.
אנג'י היססה להתחיל לדבר. היא סרקה את המקום ואת העומדים מולה, שבכנות, הפחידו אותה קצת, ועוד יותר, בגלל הסבלנות שנראתה זולגת מהם בכל דקה בה המשיכה לשתוק.
"אנג'י?" כריס לחש אליה.
"א-אנג'י!" היא קראה מהלחץ. "אני- אנג'י." הוסיפה בקול יותר שקט.
"ואתם?" כריס פנה אליהם באותה בקשה.
"רפאל." הנער הציג את עצמו בגאווה ופרס את זרועותיו לצדדים לפני שקד לפניהם. "הבן של עוץ לי גוץ לי." הוא התיישר. "וזו אלן, הבת של החלילן מהמלין." הוא הציג את הבחורה בעלת הברדס. "היא לא מדברת לאנשים שהיא לא אוהבת." הוסיף בקול שקט.
"בואו נפסיק לקשקש. חכו פה." איב הסתובבה ופנתה לתוך מרחבי הארמון הנסתרים, והשאירה אותם לבד. כריס ונואר שבו לבחון את העומדים מולם, הפעם בקפידה.
הילדים של עוץ לי גוץ לי והחלילן מהמלין? מה הסיבה שלהם להיות בארמון של הפיה הרעה? ולפי מה שנואר אמרה, אם המלכה הרעה גם נמצאת בארמון, למה היא לא ניצלה את ההזדמנות שבה היא הגיעה ישר לידיים שלה?
איב חזרה כשספר גדול בשתי ידיה.
"את- עומדת לעזור לנו?" אנג'י שאלה, מנסה שלא ליצור רושם מוטעה. איב הרימה את מבטה אליה בעיניים וגבות מכווצות. "זאת אומרת, חשבתי, חשבנו, שאמא שלך תוכל לעזור לנו."
"זה חבל מאוד, כי אמא שלי לא נמצאת כאן." איב אמרה לה.
"לא נמצאת? מה- מה זאת אומרת?" אנג'י המשיכה לשאול. "היא הלכה לאנשהו?"
"אני לא יודעת." היא הרימה את כתפיה ופתחה את הספר שבידיה. דבריה גרמו לאנג'י, כריס ונואר להחליף בניהם מבטים ולגשת מחשבה משותפת ללא מילים.
"גם ההורים שלכם נעלמו?" כריס פנה אל רפאל ואלן.
רפאל הרים את כתפיו והעלה את מבטו למעלה. "אבא שלי נוטה להיעלם כל הזמן בלי להודיע." הוא הסתכל על אלן. "וגם אבא שלה."
"למרות שאבא שלי לא נוהג להשאיר את החליל שלו מאחור." אלן פנתה אל רפאל בעוד הוציאה את חליל העץ הדק מהמקום שלו על חגורתה.
"ואיימי לא מפסיקה לבכות בחדר שלה." איב הוסיפה לומר. "אוי אמא, לאן הלכת? למה עזבת אותי?" היא התחילה לחקות את היבבות ששמעה בלי סוף מבעד לדלת חדרה של איימי.
"איימי היא אחותך?" אנג'י שאלה בסקרנות תמימה.
איב צחקה מהבדיחה. "כן, ברור." השיבה בציניות.
אנג'י התקרבה ללחוש לכריס. "מה זה אומר?" היא שאלה, כי היה בה ספק אם היא הבינה.
"שהן לא אחיות." הסביר לה.
"אה. הבנתי." אמרה.
"איזה כישוף רציתם בכלל?" היא שאלה תוך כדי שהמשיכה לצחוק בקול מתגלגל.
"כל כישוף שיגרום להורים שלנו להיעלם." הסבירה אנג'י, וגרמה לאיב להשתתק.
"ההורים שלכם נעלמו?" היא שאלה במלוא הרצינות. "איך אתם יודעים שהם לא נטשו אתכם פתאום?"
"תקשיבי לי, חתיכת-" נואר נעצרה על ידי כריס שביקש ממנה ללא מילים להירגע.
"אנחנו יודעים." הוא השיב. "ואנחנו גם יודעים שכנראה מה שלא העלים את ההורים שלנו העלים גם את ההורים שלכם. לכן, אם תרצו או לא, אם אתם רוצים להחזיר את ההורים שלכם, נצטרך לשתף פעולה."
צמד המילים האחרון שאמר גרם לכל הסובבים להתחלחל מעצם המחשבה, אבל היה משהו בדבריו, והוא צדק.