מצוד האגדות: פרק 39- כישוף של טירה ישנה

איימי הייתה הראשונה להיות במשלחת שלהם למציאת החרב שבאבן, אקסקליבר.
היא ידעה בדיוק לאן היא צריכה ללכת, כי היא כבר הייתה במקום בו האבן נמצאת. אמא שלה הייתה חכמה, היא החביאה את האבן במקום האחרון עליו יחשבו כדי לחפש אותה, ובמקום שימושי מאוד.
אנג'י עדיין הייתה טיפה מדוכאת ממה שקרה. היא תכננה הכל בקפידה, ובכל זאת, שום דבר לא הלך על פי התוכנית שלה. היא רצתה להציל את ג'ולס מהגורל הנורא שלו, אבל לא הצליחה. היא הרגישה כמו כישלון מהלך, והיא אף פעם לא הרגישה ככה. זו הייתה הרגשה נוראית.
"זו לא אשמתך." נואר פנתה אליה, כאילו קראה את מחשבותיה.
"מה?" היא עשתה את עצמה כאילו היא לא מבינה על מה היא מדברת.
"מה שקרה, זה לא אשמתך." הסבירה לה.
"אה, זה, לא חשבתי ככה." אנג'י ענתה במבט מושפל מעט.
"תמיד היית שקרנית לא מוצלחת." נואר לא האמינה לה. "ותמיד לקחת על עצמך יותר מדי."
"מה זאת אומרת?" אנג'י שאלה, משתדלת שלא להיעלב מדבריה.
"את כל הזמן מאמינה שאם תרצי תצליחי לתקן הכל, אבל לצערי, לפעמים זה לא פועל ככה." היא הסבירה לה. "אני לא באה לגרום לך להרגיש רע עם עצמך, הלוואי והייתה לי האנרגיה לרצות את זה, ואני מעריצה אותך שהיא קיימת אצלך."
"אז? מה את מנסה לומר?" אנג'י שאלה אותה.
"שלפעמים קורים דברים רעים שנועדו לקרות, והם לא קשורים אלינו למרות שזה נדמה לנו." הסבירה. "אני יודעת שאת לא רוצה להאמין בזה, אבל לג'ולס הגיע למות. הוא היה אדם רע, ואף קללה לא תיקח את האשמה על כך."
אנג'י נאנחה.
"את צריכה את כל הכוחות עכשיו." נואר הוסיפה. "אם מה שאיימי אמרה נכון, מצפה לנו הרפתקה חדשה."
"ובואי נקווה שהיא תלך בצורה טובה." אנג'י העלתה חיוך קטן ודורש חיוביות, ונואר החזירה לה באותו מבט.
הקבוצה נעצרה כאשר הגיעו אל המקום בו, לפני איימי, נמצאת אקסקליבר.
הארבעה פערו את פיהם בתדהמה, ואיימי נאלצה לעצור ולהסתובב אליהם כדי להזכיר להם שאין זמן להתפעל.
"בואו כבר." היא אמרה.
"אבל-" אלן אמרה. "לא אמרת שהחרב נמצאת-"
"בארמון-" רפאל המשיך אותה.
"הישן-" נואר המשיכה אותו.
"של אמא שלך." אנג'י סיימה את המשפט וכיווצה את עיניה בתהייה.
"כן, זה הוא." איימי השתדלה לזרום איתם בקשר לעניין, אך לא יכלה לחכות ולהיכנס לארמון. "נו?" היא ביקשה מהם להזדרז. "בואו כבר!" היא הסתובבה ומיהרה להיכנס אל תוך הארמון.
"אבל, איימי," אלן ניגשה אליה בקריאה. "גם אם נגיע לשם, לא נוכל להוציא את אקסקליבר מהאבן. רק ארתור יכול."
"נכון, והוא יבוא בקרוב." היא השיבה לה.
"ארתור?" היא שאלה.
"הבן שלו." תיקנה אותה בתשובתה ודפקה על דלת הארמון.

תאליה התעופפה באוויר והגיעה לבחון את קבוצת הילדים על יד ארמונה הישן של המלכה הרעה מלמעלה. ממיקומה בשמיים, היא הבחינה בשביל הזוהר שהוביל אל הארמון, אותו שביל שהעניקה לכריס ולאיב בכדי שימצאו את אקסקליבר.
אמנם היא עזרה להם למצוא אותה, אבל היא לא ידעה היכן היא באמת נמצאת.
השמיים כבר החלו להחשיך, ולפיכך, שעת החצות התקרבה, וככל שעברו השעות, כך זוהר השביל דהה.
היא חשה בתחושה חמה ונעימה מאחוריה, והבינה מיד גם למה.
היא הסתובבה לאחור ופגשה פעם נוספת בפיה הכחולה.
"היי, דודה," היא פנתה אליה בחיוך קט. "את עוקבת אחריי?"
"כן, כי אני דואגת לך." היא הודתה והסבירה. "אני מבינה שאת לא מרגישה טוב, אבל במקום להתיש את עצמך, כדאי שתחזרי לבית הפיות ותתני לנו לטפל בך."
"לא." תאליה התנגדה. "הפיות לא יוכלו לעזור לי."
"אז מי כן, אם לא המשפחה שלך?" הפיה הכחולה חששה לשאול ולקבל על כך תשובה.
תאליה סובבה את מבטה אל עבר הקבוצה שנעמדה מול דלת הארמון. "הבן של עוץ לי גוץ לי."
"את מתכוונת לסגור עסקה?" הפיה הכחולה הציגה את דעתה השלילית בנוגע לרעיון. "את פיה, את לא יכולה."
"בתור פיה אני גם לא יכולה להרוג, או לחרוג מהחוקים שלנו, אבל כבר עשיתי את שניהם." תאליה הודתה. "אני מניחה שעסקה עם שדון חזק כמוהו לא תהיה בשבילי בעיה."
"תאליה, בבקשה." הפיה הכחולה ביקשה. "אני דואגת לך. אני רוצה בטובתך, את יודעת את זה."
"אני יודעת." היא חייכה אליה. "אבל אני מניחה שלחזור לפעול לפי החוקים זו כבר לא אפשרות מבחינתי. ברגע שאחזור הן ישפטו אותי, ואני איענש. עדיף לי להישאר כאן."
"תאליה, בבקשה." היא המשיכה לבקש.
"את רוצה בטובתי?" תאליה שאלה אותה.
"ברור." הפיה הכחולה חייכה אליה בהבטחה.
"תעירי את ההורים שלהם." היא ביקשה.
"מה?" הפיה הכחולה לא הבינה. "אבל הנבואה-"
"הנבואה תתבטל עוד מעט." תאליה הסבירה. "תבטחי בי, ותעשי את זה, בבקשה."
הן העבירו בניהן מבטים חותכים, בהם תאליה התחננה בשקט ובביטחון כאשר היא מנסה כמה שיותר להתעלם מהערותיו החוזרות של ג'ולס שעדיין עמד לצידה.
"בסדר." הפיה הכחולה הסכימה. "אני סומכת עלייך." היא אחזה לפתע בבקבוקון אבק הפיות השחור ולקחה נשימה עדינה כאשר פנתה לעוף לכיוון הצריח הגבוה של המגדל הגדול של הטירה.
תאליה צפתה בה בחיוך כאשר היא עשתה כבקשה. היא מיהרה לרדת אל הקרקע, וכאשר נעמדה בקרוב לדלתות הארמון הגדולות והפתוחות, החלה ללכת אליהן לתוך אולם הכניסה הרחב, בחיפוש אחר בנו של עוץ לי גוץ לי, שהיה היחיד שיוכל לעזור לה להירפא, בתקווה וזה כבר לא מאוחר מדי.

איימי לא התאפקה וחיבקה את אימה ברגע שפתחה בפניהם את הדלת.
ריינה, אימה, לא יכלה להסתיר את החיוך שעלה על פניה ברגע שעשתה את זה. היה לה מעט אכפת מהרגע הלא נעים הזה מול שאר הילדים, ובניהם, ביתה של שלגיה, אבל היא השתדלה שלא להתייחס לזה.
"באנו, אז מה עכשיו?" איימי שאלה אותה כאשר התרחקה.
"צריך לחכות לכריס, הבן של ארתור." היא הסבירה.
"רגע, כריס?" אנג'י התערבה בשיחתן. "את- את מדברת על אותו כריס, הבן של סינדרלה?"
"כן, אותו אחד." ריינה השיבה לה.
"הוא הבן של המלך ארתור?" נואר שאלה.
"הוא הולך להוציא את החרב מהאבן?" אלן הצטרפה לשאול.
"כן, וכן." ריינה השיבה. "הוא יבוא בקרוב. בינתיים, בואו אחריי." היא סימנה להם ללכת אחריה במעלה המדרגות הגבוהות, וכך הם עשו.
אף אחד מהם לא היה בטוח מה עליהם לעשות עכשיו, אבל הם היו חייבים לסמוך על המלכה הרעה בקשר למה שקורה. זו הייתה הדרך היחידה. טוב, הדרך העדיפה.