מצוד האגדות: פרק 36- כישוף של פיה

"איב." כריס פנה אליה לאחר שיחתו עם אדוארד. היא עדיין ישבה על יד רוזלין ורובין, וניסתה להבין מה בדיוק עובר בראשה של רוזלין, בעקבות מה שאמרה לה קודם. "אנחנו צריכים שתעזרי לנו לאתר את אקסקליבר."
"וואו, כמה מחמאות ביום אחד!" היא השיבה מיד. "מה גורם לך לחשוב שפיה רעה כמוני תוכל לעוזר לכם למצוא את חרב הטוהר האגדית?"
הוא נאנח ברוגז. "כי בתור פיה יש לך קסם." הסביר. "ואקסקליבר שופעת מקסם."
"מרלין לא יכול לעשות את זה בעצמו?" היא שאלה.
"אדוארד." כריס תיקן אותה. "ולא. מסתבר שמישהו הטיל עליה כישוף נוגד איתור."
"אז… איך אני אמורה לעשות את מה שמרלין לא הצליח?" היא שאלה בעיניים מכווצות.
"כי את פיה." הוא חזר על התזכורת הברורה. "קסמים נוגדים חלשים בהשפעתם על פיות. ככה אדוארד אמר."
"אני פיה אפלה, נסיך." היא תיקנה אותו. "יש בנינו הבדלים. אתה צריך פיה טהורה שתוכל לעזור לך, או שכדאי שתמצא את מי שהטיל את הכישוף מלכתחילה."
הוא שתק. וחשב.
איב בחנה אותו בקפידה והבינה מה פשר ההבעה שעל פניו. היא קמה על רגליה והתקרבה אליו. "אתה יודע איך למצוא אותה עכשיו." היא הייתה בטוחה. "זה המטיל או הפיה?"
"אני- לא יכול לומר." הוא אמר.
"שקרן. אתה יכול, אתה פשוט לא רוצה." אמרה.
"טוב, כן, אני מעדיף לא לומר."
"זו בטח הפיה." היא אמרה ומבטו כבר הסגיר את אימות הנתונים. "ידעתי." היא פערה את עיניה בהבנה משמחת מיד לאחר מכן. "זה מה שהסתרת!"
כריס תפס בידה ומשך אותה הרחק מהשאר כדי לדבר בפרטיות. רובין, רוזלין ואדוארד הסתכלו עליו בתהייה ברגע שעשה את זה, אך לא ייחסו לזה יותר מדי חשיבות ממה שהיה צריך.
"כן, בסדר, הסתרתי משהו וזה זה." הוא הודה. "אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע."
"למה?" איב שאלה בסקרנות. "היא האהובה השנייה שלך?"
"מה? לא!" כריס ביטל את השארתה מיד. "היא הבת של הפיה הסנדקית של אמא שלי. אני לא רוצה שאף אחד ידע כי אז היא תסתבך. את יודעת, לפיות… שהן לא את, אסור להסתובב בעולם של בני האדם סתם ככה."
"מודעת." איב הבינה. "זו גם הסיבה שאמא שלי החליטה לעזוב. יותר מדי חוקים."
"בכל מקרה," הוא אמר. "אם זה נכון ונוכל למצוא ככה את אקסקליבר, אני חושב שהיא תשמח לעזור."
"אם היא תעזור." איב הוסיפה.
"על מה את מדברת?" כריס שאל בבלבול.
"אתה יודע איך זה פיות. הן מקשיבות רק לחוקים שלהם." היא הסבירה. "מה אם מציאת אקסקליבר נוגדת אותם? אחרי הכל, הפיה הכחולה בעצמה העדיפה לתת לנו להתמודד עם הגורל שלנו במקום לבטל אותו."

בריאן ראה את טירתו של כחול הזקן ממרחקים. הוא מיהר לרוץ אליה ואז הבחין בשתי ישויות זוהרות בשמיים, וזיהה אותן כתאליה והפיה הכחולה, בוודאות.
"תאליה!" הוא קרא, כמוצא היחיד שלו להסב את תשומת ליבם. "תאליה!"
שתי הישויות נעצרו, ואחת מהן חזרה על מסלולה ופנתה לכיוונו. השנייה מיהרה לעוף אחריה ואולי לעצור אותה מלהמשיך, אך היא לא הספיקה, ובריאן כבר מצא את עצמו עומד מול תאליה אדומת הפנים.
"באמת הגעת?" היא שאלה בהפתעה.
"כן, ברור." הוא השיב בחיוך קל, ומיד ספג ממנה חיבוק חזק של תודה.
"לא היית צריך. אני בסדר." היא אמרה בחיוך שנעלם מעליה כמעט מיד, והתחלף במבטים חטופים כמעט בלתי נגלים לצדדים.
"את- לא נראית בסדר." הוא אמר. "את אדומה, ולא רגועה." הוסיף. "בכית?"
הפיה הכחולה מיהרה להגיע ולמנוע מתאליה מלהשיב לו. "היא בסדר גמור." היא שמה את ידיה על כתפיה של תאליה וחייכה בניסיון להסתיר את מה שעובר עליה.
"היא לא נראית בסדר." בריאן אמר. "משהו קרה, נכון?"
"אני לא יכולה לומר." תאליה כיסתה את פניה כאשר השיבה. "כדאי שתשכח מזה."
"אני לא יכול לשכוח מזה." הוא התעקש.
"ואני לא יכולה לומר." היא חזרה על דבריה. "תעזוב את זה, וניפגש בקרוב כשהוא יסתדר."
"כמה זה 'בקרוב'?" הוא שאל. "ומה זה מבחינתך 'יסתדר'?"
היא לא ענתה לו. היא כבר לא הקשיבה. משהו אחר תפס את תשומת ליבה, אבל זה היה שונה ממה שתפס אותה קודם. הפעם נראה היה שהיא מוכנה להקשיב למה שהיא שומעת, ושהיא כבר מתכננת את דרכה לעזוב.
"אני צריכה ללכת." היא לפתע לשניהם.
"תאליה, זה לא הזמן-" הפיה הכחולה ניסתה להחזיר אותה לעניינן, אך היא התעקשה.
"זה חשוב." היא הסבירה לשניהם. "תחכי לי, אני אחזור עוד מעט." היא פנתה אל הפיה הכחולה. "תסמכי עליי." היא אמרה ומיהרה להתעופף ולעלות חזרה לשמיים במטרה להגיע למקום אחר.
עכשיו שניהם נשארו לבד, בשקט.
בריאן רצה לומר דבר מה, אך צעדי ריצה מהירים שהתקדמו לכיוונו נתנו לו העדפה אחרת. הוא הסתובב לאחור וראה את אנה רצתה לקראתו, על רגליה, עם חיוך בטוח על שפתיה.
"אנה, הצלחת!" הוא קרא בחיוך כשהגיעה אליו, והיא הנהנה להסכמה. "אז איך זה קרה?" הוא שאל, והיא לא ענתה. היא רק חייכה אליו כמוסרת לו שהכל בסדר. "אנה?" הוא שאל. "את בסדר?"
"לקחו לך את הקול." הפיה הכחולה הבינה.
בריאן זגזג במבטיו בין שתיהן ונעצר על אנה לבסוף. "זה נכון?"
היא הנהנה להסכמה, והוא הבין לבסוף גם למה.
"כמו אמא שלך." הוא אמר, והיא שוב הנהנה. "אבל את בטוחה שזה היה שווה את זה?" הוא שאל, ולרגע גרם לה לפקפק. היא נזכרה שוב במחשבותיה הקודמות שגרמו לה לתהות בעצמה האם זה הצעד הנכון, ומיד נזכרה בבחירתה.
היא הנהנה שוב כמבטיחה.
"אני מבין." הוא השפיל מעט את מבטו מהצער כלפי המחיר ששילמה.
"אם יורשה לי להתערב, שוב." הפיה הכחולה התקדמה אליהם בחיוך קל. "הייתי רוצה לתת לך את זה." היא הגישה לה פיסת אבן חלקה ומרובעת. אנה שלחה אליה מבט ששואל מה נתנה לה. "זו אבן מכושפת. אם תרצי לומר משהו, זה יופיע עליה, בכתב." הפיה הכחולה הסבירה.
אנה הנהנה, ובחנה את האבן. נכתב עליה בהילת אור קלה את המשפט "אני מבינה". היא חייכה בשמחה והראתה לפיה את האבן.
היה כתוב עליה את המילה "תודה".
"אין בעד מה." הפיה השיבה בחיוך. "עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה לדאוג לאחיינית שלי. עקשנית כמו אמא שלה." היא פנתה להסתובב ולעוף לשמיים כמו תאליה, על אותו השובל שיצרה עם כנפיה, במטרה להבין מה היה כל כך חשוב שהיא הייתה חייבת ללכת מאשר לדאוג קודם כל לעצמה.