מצוד האגדות: פרק 34- כישוף של תהייה

כריס יצא מביתו, הארמון הזהוב, ואחריו כל שותפיו החדשים.
הוא לא ידע מאיפה להתחיל לחפש. היו לו כמה וכמה אפשרויות, אדוארד ואיב בניהם, והוא העדיף להתחיל כמה שיותר מוקדם.
הוא פנה ראשון לאדוארד, ושאל אותו אם יש לו עוד חזיונות או מסרים שיוכלו לסייע להם במציאת אקסקליבר, ובביטול הנבואה.
הם דיברו ודיברו, ובזמן הזה, נתנו לאיב, רוזלין ורובין לחכות.
"את-?" רוזלין פנתה לאיב במעט היסוס.
"מה?" איב שאלה, לא שוכחת כלל שרוזלין היא הבת של אחת הנשים השנואות על אימה, ושאם היו רואות אותן מדברות יחד, לא היו יכולות לשבת בשקט. המצב דווקא סיקרן אותה יותר. מעולם לא יצא לה ממש לחוות את המעשים של אמא שלה, רק לשמוע עליהם ממנה ומאחרים, למרות שזה עדיין היה נחמד. היא תמיד אהבה את הסיפור הזה, איך אמא שלה הצליחה לגבור על כל הפיות בכישוף שינה חזק כל כך שלא היו יכולות לבטל.
יום אחד, היא תמיד חשבה לעצמה, שיום אחד תהיה פיה חזקה כמוה.
"את הבת של הפיה הרעה, נכון?" רוזלין שאלה אותה בקול תמים.
"כן, זה נכון." איב אמרה בגאווה. היא תמיד אהבה את התואר הזה 'הפיה הרעה'. יש לו גוון מסקרן וחזק כזה. "ואני לא מתנצלת על מה שאמא שלי עשתה לאמא שלך." היא הוסיפה.
"אני לא מבקשת סליחה." תשובתה של רוזלין הפתיעה את איב ואת רובין במקביל.
"את לא?" איב תהתה בסקרנות.
"את לא?" רובין חזר על שאלתה.
"לא, אני לא." רוזלין השיבה לשניהם. "זה קרה לפני הרבה מאוד זמן, דברים משתנים."
"זה… לא ממש משתנה." רובין אמר לה. "הפיה הרעה עדיין רצתה להרוג את אמא שלך."
"רצתה." רוזלין הדגישה. "אבל היא לא ניסתה יותר."
"זה בגלל שהיא הייתה חלשה אחרי שהאבא המקסים שלך ניסה לחסל אותה בעצמו." איב הסבירה לה.
"ובכל זאת, היא עדיין לא ניסתה שוב." רוזלין המשיכה. "היא הייתה יכולה, אבל היא לא." היא פנתה אל איב. "היא העדיפה להתרכז במשפחה." היא חייכה.
"אמא שלי היא לא הטיפוס המשפחתי הזה שאת עושה ממנה." איב תיקנה אותה.
"והיא עדיין העדיפה לגדל אותך." טיעוניה של רוזלין היו משכנעים בצורה מפחידה, והגישה שלה עוד יותר. היא הייתה… נחמדה כל כך, משהו שאיב מעולם לא הייתה מצפה לו ממישהי כמוה.
היא הגישה לה חיוך אמיתי, ואיב ניסתה להחזיר לה בצורה דומה. כל מה שיצא לה היה חיוך מהוסס ומובך, כי היא מעולם לא חייכה מאהבה כמוה, וזה הרגיש לה מטופש מאוד.

ציפור השיר הכחולה שוב הגיחה מבעד לחלון המגדל ממנו הגיעה לראשונה, והפעם, אישה שונה קיבלה את פניה. אישה לבושה שמלה שחורה שדמתה לשיערה החלק שהגיע עד לכתפיה ולעיניה החומות הכהות שהביטו בה בתהייה.
"ומה זה, ציפור?" ריינה, המלכה הרעה, שאלה אותה כאשר הביאה לפניה חתיכת נייק מגולגלת. היא כלל לא ציפתה שתגיב, ולמרות זאת קיבלה ממנה ציוץ גבוה ומתרגש. "אל תגרמי לי לאהוב אותך. זה לא יקרה." היא פנתה אל הציפור, והייתה יכולה להישבע שהיא הבחינה בחיוך מוזר ולא הגיוני על פניה. "תעופי מכאן!" היא סילקה אותה עם ידה והציפור התעופפה בציוצים נוספים, כאילו מתעקשת לשמור על שלוותה החיובית שרק הרגיזה את ריינה יותר. "ציפור מטופשת." ריינה מלמלה וגלגלה עיניים בעוד היא חוזרת אל תוך הטירה ופותחת את המכתב שנשלח אליה.
היא כיווצה את עיניה בבלבול ונדה בראשה מעט.
"לא, איימי." היא מלמלה בעצבנות. "לא ככה זה אמור להיות."
"משהו קרה, גבירתי?" המראה פנה אליה כאשר שם לב להבעתה. היא הרימה אליו את ראשה ופנתה לכיוונו. לשמחתה, לפחות היה אחד שהיה יכול לדבר איתה ולמנוע ממנה להשתגע.
"הבת שלי." היא נאנחה.
"משהו קרה לה?" שאל המראה באדישות המודאגת הרגילה שלו.
"כן." ריינה השיבה. "היא רוצה תשובות, והיא רוצה לעקוב אחרי הגורל שלי."
"וזה רע?" הוא שאל. "אחרי הכל, כך הנבואה תעבור מעליה, ותוכלו לחזור להיות יחד."
"ברור שזה רע." היא קראה, כאילו זה מובן מאליו. "הגורל שלי, מה שעשיתי, הביא לי רק רע. ברור, אני שונאת את שלגייה לא פחות, אבל לבת שלי מגיע יותר, והיא תקבל את זה אם תחליט להימנע."
"את יודעת שזה בלתי אפשרי." המראה אמר לה. "הנבואה תמיד תגשים את עצמה."
"אתה צודק." ריינה הרימה את ראשה מהמכתב. "הנבואה תמיד תגשים את עצמה." היא חזרה על דבריו והעלתה חיוך נבון על פניה.
"על מה את חושבת, גבירתי?" הוא כבר ידע לזהות מה פשר ההבעה הזאת, והיה מוכן לשאול ולקבל תשובה.
"הנבואה תמיד תגשים את עצמה." היא חזרה על המשפט שוב. "זה כולל את הנבואה הראשונה שמרלין הזהיר אותי מפניה."
"את מתכוונת לבטל את נבואת הלוואי?" הוא שאל.
"תהיה בטוח." היא השיבה. "הנבואה החדשה חורצת גורלות, אבל… הראשונה. הבת שלי תדע איך להסתדר איתה, בצורה מצוינת." היא כבר הבטיחה לעצמה את רעיונה. "מראה, איפה בל שמה את העט והדף שהשתמשה בהם קודם?"
"בחדר הסמוך, גבירתי." הוא השיב לה.
"מצוין." היא חייכה בסיפוק ויצאה מהחדר לכיוון החדר הצמוד אליה, במטרה אחת ויחידה.

ידו הרטובה יצאה מתוך גלי הים שהתנפצו על החוף והוא התנשף והשתעל בכבדות ברגע שחזר להריח ולנשום את האוויר הנהדר שבשבילו ציפה במשך כל הזמן בו שקע במים.
אחריו יצאה חברתו, רטובת שיער אדמונית ופחות מותשת ממנו. וגם- בעלת זנב דג מתפתל ורטוב לא פחות.
"קדימה, אנה," הבחור הבלונדיני התשוש מצא בעצמו כוח לקום ולהתחיל לרוץ קדימה. חברתו הנהנה בהסכמה והתכוננה לעשות כמוהו, אך משהו לא היה בסדר.
"חכה!" היא קראה לו, והוא הסתובב אליה.
"מה?" הוא חזר אליה והתכופף לעברה. "מה קרה? למה את עדיין שוכבת?"
"אני לא יכולה לעמוד." היא ענתה. "הזנב שלי לא משתנה."
"מה?" הוא כיווץ את עיניו בפליאה. "זה- מוזר, הנה, תתפסי בי, אולי זה בגלל שאתה עדיין בתוך המים." הוא משך אותה עם שתי ידיו לכיוון החוף, עד שהגיעו לאזור החולי והיבש.
עדיין, זנב הדג לא השתנה לרגליה הקודמות חזרה.
"בריאן," היא החלה לחשוש. "זה לא משתנה."
"אל- אל תפחדי, בואי ניתן לזה קצת זמן." הוא ניסה להרגיע אותה.
"אי אפשר לתת לזה קצת זמן, עד עכשיו כבר הייתי אמורה לחזור לעצמי." היא התרגזה. "אני תקועה שוב."
"אני מצטער." הוא השפיל את מבטו בתחושת אשמה.
"זו- זו לא אשמתך." היא אמרה, אף על פי שלא הייתה בטוחה בזה במאה אחוז. "לך בעצמך."
"אני לא יכול להשאיר אותך כאן." הוא התנגד.
"לך לתאליה." היא ביקשה. "אני חייתי כל חיי במים, שום דבר לא יקרה לי. אני אמצא דרך לחזור לעצמי, בינתיים, לך."
הוא נאנח והבין בחוסר אהדה כלפי הרעיון. הוא התרומם מחדש ובהתחלה היסס לרוץ מהר. הוא הגביר את מהירותו ככל שהתרחק ממנה יותר, עד שבסופו של דבר רץ בכל כוחו כשגבו מופנה אליה, והיא תוהה מה עשתה לא נכון שזה קורה לה.
"מה השתנה?" היא שאלה את עצמה, מנסה להיזכר.
"צריכה עזרה?" קול גברי לא מוכר מיהר לומר לה. היא עדיין לא הספיקה להתאושש ולהתייאש מהמצב החדש-ישן, וכבר מישהו מוכן לעזור.
היא הרימה את מבטה למעלה וראתה אותו מסתכל עליה. פניו לא נראו כפנים שאפשר לסמוך עליהם, ואוזניו המחודדות הקצרות ערבו לכך. הוא לבש בגדי בד פשוטים וחסרי צבע ססגוני מדי. שיערו הבהיר היה פרוע ועיניו הירוקות הסתכלו עליה בציפייה לתגובה.
"מי- מי אתה?" היא שאלה.
"נעים מאוד." הוא הגיש לה את ידו מלמעלה. "עוץ לי גוץ לי."