מצוד האגדות: פרק 31- כישוף של חיפוש

כאשר בריאן סיפר לה על מה שתאליה עומדת לעשות, אנה בקושי הצליחה להאמין לו, אבל לבסוף דווקא כן, כי היא הצליחה להכיר אותו מספיק כדי לדעת שהוא לא אחד שצוחק בקשר לדברים כאלה.
הם בדקו את כל הדרכים בהן יוכלו להגיע לטירתו של הרוצח של אמה, אבל קודם, היו צריכים לדעת מי הוא בכלל.
"פיה כחולה?" בריאן קרא לאוויר בתקווה שהיא תוכל לשמוע אותו. "אנחנו צריכים עזרה." לאחר שחזר להסתכל ישר מצא אותה עומדת מולם במבט עדין וחברותי.
"מה בקשתכם?" היא שאלה.
"זו תאליה." אנה התקדמה אליה. "היא אמרה שהיא הולכת לנקום את הרצח של אמא שלה."
פניה של הפיה הכחולה התמלאו דאגה. "זה מה שהיא אמרה?" היא שאלה כלא מאמינה.
"כן." בריאן אימת את דבריה של אנה. "היא אמרה לי את זה בעצמי."
"מי רצח אותה?" אנה ביקשה לדעת.
"אנחנו רוצים לעצור אותה." בריאן הוסיף.
"ה- הבן של כחול הזקן, אבל- אבל זה ממש לא מתאים לתאליה." הפיה הכחולה המשיכה לנסות להאמין למה שאמרו לה, אך זה היה קשה בשבילה.
"אנחנו יודעים." אנה הוסיפה. "למרות שאנחנו מכירים אותה מעט זמן, כבר הבנו מי היא. תוכלי לקחת אותנו לשם?"
"לקחת אתכם לשם?" הפיה הכחולה התפלאה. "לא, לא, אסור לכם להיות שם."
"אבל אנחנו מוכרחים!" בריאן התעקש.
"היא חברה שלנו." אנה הוסיפה.
"אני מודעת לזה, ואני יודעת עד כמה אתם רוצים לעזור." היא הסבירה בהבנה. "אבל תאליה היא פיה, ומעשים של פיות הם עסק של פיות. אני אמרתי לכם איפה היא בוודאי נמצאת, זה המקסימום שאני יכולה לעשות כשומרת חוק ומגינה."
"את משאירה אותנו כאן?" אנה שאלה באכזבה וכעס מועט.
"אסור לי לסכן אתכם יותר מכפי שאתם עכשיו." היא הסבירה. "אני מצטערת, אבל אם אתם רוצים לעזור לתאליה, תעשו את זה בעצמכם. אני לא יכולה." היא מיהרה לעלות לשמיים במשק כנפיה הכחולות ולעזוב את המקום במהירות, כהיא משאירה את שניהם לבד.
"היא לא יכולה לעשות את זה!" אנה התעצבנה. "נכון שלא?"
"לא!" בריאן הסכים איתה, והחל לחשוב על דרך בה יוכלו להגיע לטירתו של כחול הזקן בעצמם. "אם אי אפשר בשמים, נוכל במים."
"מה?" אנה התבלבלה מדבריו.
"אין לנו דרך להגיע לשם בשמיים, אז ננסה בדרך המהירה השנייה, במים." הוא אמר. "את בת ים, זה לא יהיה לך מסובך מדי. בטח יש לך שם חברים שיוכלו לעזור, סבא שלך, אולי?"
"לא, בריאן, אני לא יכולה!" היא התנגדה. "הים הוא המקום בו כל הסיפור של אמא שלי התחיל. זו הסיבה שעזבתי מלכתחילה."
"אני יודע." הוא אמר לה. "אבל תחשבי על תאליה לפנייך. היא נמצאת בסכנה הרבה יותר גדולה. הרי את לא הולכת לעקוב אחרי נסיך שישבור לך את הלב ולמות בגלל זה, נכון?"
"הא, נכון." היא הסכימה. "שום נסיך לא ישבור לי את הלב."
"יופי." הוא חייך. "אז בואי, אני שומע מים זורמים בקרבת מקום." הוא תפס בידה ושניהם החלו לרוץ לאותו כיוון.

כריס, יחד עם איב, אדוארד, רובין ורוזלין התחיל ללכת למקום האחרון בו ידע שאקסקליבר נמצאת- הבית שלו, הארמון.
למזלו, גם לאדוארד וגם לאיב היה מספיק כוח כדי לשגר אותם כמה שיותר קרוב, וכך שאת שאר הדרך, שהיא מקסימום שעת הליכה, הם יעשו ברגל.
"אתה בטוח שהחרב הזאת שם?" איב שאלה. "אני לא רוצה להיות פסימית, אבל היי, אני לא מאמינה שזה כל כך קל."
"אני בטוח, כי שם היא הייתה כל הזמן." הוא השיב לה.
"אבל מרלין בעצמו אמר שהיא חזרה לאבן. אתה לא חושב שהאבן פשוט צמחה לה שם, נכון?" היא המשיכה לשאול.
"אדוארד." אדוארד תיקן אותה.
"כן, בסדר." היא התעלמה ממנו. "נו, אז זה מה שאתה חושב?" היא חזרה לדבר עם כריס.
"אני לא יודע, אבל זו האפשרות הכי טובה שלנו." הוא הסביר לה.
"למה שמרלין לא יעשה איזשהו כישוף איתור?" היא שאלה.
"אדוארד." אדוארד שוב תיקן אותה, והיא שוב התעלמה.
"הא?" היא פנתה אל כריס מחדש.
"ניסינו את זה, זה לא הצליח." אדוארד השיב במקומו.
"מישהו שאל אותך? אף אחד לא שאל אותך. אל תענה." איב אמרה לו ופנתה לחזור ולדבר עם כריס. "אני רק ריאלית."
"את רק מתחילה לעלות לי על העצבים." כריס הודה.
"אין צורך לשפוך מחמאות." היא גיחכה בכאילו.
"הגענו." כריס נעצר מול הארמון המוזהב והבהיר בו גר. הוא היה נראה ריק מתמיד. חסר שומרים או משרתים. זה דווקא מצא חן בעיניו.
הוא התקדם לכיוון הכניסה ופתח אותה לרווחה. הוא מיהר לגשת לחדר הנשקייה העתיק, ולא טרח להביט על אולם הכניסה המרהיב, שבעיניי המלווים שלו, היה מדהים, ובעיניו, רגיל למדי. אחרי הכל, הוא עובר בו כל יום.
במהרה הוא הגיע לנשקיה ושם הוא פנה לכיוון ארון הזכוכית הקטן בו נחה אקסקליבר. ארון מחוזק היטב עם זכוכית מכושפת שאין אפשרות לפרוץ אותה. אביו עשה את זה כדי שאף אחד לא יוכל לקחת אותה ולעשות איתה כרצונו. כוחה היה חזק מאוד, ולכן גם מאוד מסוכן.
"אוי לא." הוא אמר לעצמו. "בואו לכאן!" הוא הוסיף לקרוא לאחרים שעדיין היו עסוקים בלהתפעל מהאולם. הם הגיעו לאחר כדקה, כאשר חיפשו היכן הוא נמצא, עד שלבסוף, גם מצאו אותו.
החמישה הסתכלו על ארון הזכוכית המושלם. הוא היה ריק.
"איפה אקסקליבר?" אדוארד שאל בדאגה.
"אני לא יודע." כריס הודה.
"אמרתי לך." איב הוסיפה, וחטפה מבטים כעוסים מכולם. "מה? אמרתי לך!"