מצוד האגדות: פרק 30- כישוף של חילוץ

ג'ולס הושיב את רפאל על כסא עץ וקשר אותו בחבל עבה שהתהדק על גופו ולא נתן לו לזוז. הוא ישב על כסא זהה ממולו, וזה היה רק אחרי שגרם לו לסבול קצת.
רפאל היה חבול בשריטות ובחתכים מדממים על כל גופו ופניו. דמו הכתים את בגדיו ודווקא שיפר את המראה שלו, לטעם ג'ולס. הוא התנשף והתאפק שלא להוציא את הכאב שלו החוצה. הוא ידע שאם יעשה את זה, זה רק יגרום לג'ולס להמשיך, והוא צדק. זה לא היה מהנה. הוא היה מושא עינויים גרוע במיוחד.
"נו, נכנעת כבר?" רפאל היה זה ששאל אותו את השאלה הזאת, מה שגרם לג'ולס להתעצבן עוד יותר. הוא שיחק איתו, והוא לא אהב את זה.
"אתה?" הוא חזר על שאלתו.
"אני מסוגל לספוג הכל." רפאל השיב. "קדימה, תעשה את הקטע שלך. אני מאתגר אותך."
ג'ולס שמט את הסכין האדומה מידו ופנה לעזוב את החדר כשמבט זעוף על פניו.
רפאל חייך בהצלחה כואבת לאחר שהדלת נטרקה על פניו.
"יש!" הוא קרא בשקט. "רפאל, עדיין יש לך את זה. אפילו רוצח סדרתי אתה מצליח לעצבן. שאפו." הוא התרומם וניסה ללכת כאשר הכסא עדיין קשור אליו. הוא התקדם כמה צעדים, אך הם לא הספיקו לו בשביל לעשות משהו חיוני, והוא כבר נפל על הרצפה הקרה.
הוא חרק שיניים בכאב מאופק של שילוב בין החתכים השורפים שעל פניו לבין הקור של הרצפה שהרגיש קיצוני ביחד לפניו החמימים. לאחר שהתרגל לכאב הוא נאנח וניסה להתרומם על רגליו מחדש.
הוא ניסה, אבל זה היה קשה יותר ממה שזה נדמה.
הוא נאבק עם גופו ועם החבל שקשר אותו לכסא במשך כמה שניות טובות, אך כל מה שהצליח לעשות היה להתקדם כמה סנטימטרים ספורים, ולא יותר.
הוא שוב נאנח, אבל לא נכנע. אסור לו להיכנע, הוא לא כזה. עוץ לי גוץ לי אף פעם לא נכנע.
זוג מגפיים לבנות נעמדו על ידו ובעליהן השקיף עליו מלמעלה, מעניק לו צל כאשר הוא מסתיר את אור העששית ביחידה שבחדר.
"היי," רפאל חייך אל העומד מעליו. "קצת עזרה לחבר בעל קסם?"

אנג'י המשיכה לנסות לפתוח את מנעול התא החלוד, אך לשווא. היא לא הצליחה לעשות זאת בשום צורה, אפשרית ובלתי אפשרית. היא ניסתה להשתמש בכל מה שהיה עליה כדי לשחרר את הנעילה, היא אפילו ניסתה להשתנות כדי להשתמש בטפרים שלה, אך גם זה לא הצליח.
למה דווקא ברגע שהיא כן רוצה שהקללה תופיע, היא לא?
חריקת הדלת הנפתחת גרמה לה לעזוב את העיסוק במנעול ולשבת לצד נואר בתמימות.
ג'ולס נכנס לחדר ועל פניו הבעת תסכול מאוכזבת. הוא ניגש אליהן ובחן אותן מקרוב.
"את." הוא פנה לאנג'י. "רצית לדבר?"
"כ-כן." אנג'י נעמדה במהירות והתקרבה לסורגי הכלוב בשנית.
"בואי נדבר." הוא פתח את מנעול הכלוב בעזרת אחד המפתחות מהצרור המלא שלו, ונתן לה לצאת. נואר באה להתקרב גם היא, אך הוא סגר בפניה את דלת הכלוב עוד לפני שהספיקה לעמוד על שפתה. הוא תפס בזרועה של אנג'י ולקח אותה איתו.
אנג'י העבירה מבט אחרון אל נואר והנהנה בראשה כסימן חיובי, ונואר קיוותה בכל ליבה שהיא באמת תצליח במה שהיא מתכננת. היא נאנחה בספק, כי בכל זאת, ג'ולס הוא בנו של כחול הזקן.
אילו רק הייתה יכולה לצאת מהכלוב הזה ולעזור לה… ואולי היא יכולה?
היא ניחנה ביכולת מיוחדת להבין את דבריהם של חיות היער הקטנות. אולי זה יצליח לסייע לה. אז נכון, אין בטירה הזאת שום דבר שדומה לארנבים או סנאים, אבל חייב להיות כאן בקרבת מקום עוד בעלי חיים קטנים שיהיו מסוגלים לעזור לה.
היא הסתכלה סביב בניסיון למצוא לעצמה קצה חוט שיעזור לה. מהר מאוד היא גם שמה לב לחלון הסורגים הקטן שנמצא בצמוד לכלוב. היא התקרבה אליו והסתכלה על הנוף שהשקיף מבעד לו. היא בחנה מרחוק את השמיים, העצים וקרחות היער. בזווית עינה שמה לב לפס שחור שזז בקצב, והתגבש לגוש שחור וגדול, שהיו מחוברים אליו עוד כמה פסים עבים.
יותר נכון- עכביש. עכביש גדול מאוד שהצליח להבהיל אותה כהוגן.
"הא, אתה- אתה לא ציפור, ארנב, או סנאי," היא גיחכה בשקט את המובן מאליו. "אבל אתה די קטן. אולי- תוכל לעזור לי?"
העכביש הביט עליה עם כל שמונת עיניו והזיז שמונת רגליו קדימה. הוא עבר על רצפת הכלוב ויצא מבעד לסורגיו, ובעזרת כוח בלתי יאמן, גם הצליח להזיז מעט את הדלת ולצאת החוצה.
"רגע, אבל- אבל לא אמרתי לך מה אני צריכה!" היא קראה, באמת מאמינה שהוא הבין אותה ושהוא מוכן לעזור. זה היה רגע מוזר, לדבר לעכביש בספק אם הוא שומע או מבין אותה, ולצפות שיעזור לה, אבל, היי, במצב שלה היא תקבל כל דבר.
היא נאנחה והתכוננה לחכות לסוף.
רק אז שמעה שוב את הדלת נפתחת, ואותו עכביש חזר והציץ מבעד לדלת. חיוך גדול עלה על פניה, והיא לא הצליחה להתאפק ואף גיחכה בשמחה.
"אולי, תוכל לעזור לי להשתחרר מכאן?" היא שאלה אותו בחיוך, והוא המשיך לבחון אותה בשמונת עיניו השחורות והקטנות.

תאליה הרימה את כסא העץ עליו ישב בנו של עוץ לי גוץ לי, ועשתה זאת באגרסיביות שמעולם לא הייתה לה. רק מחשבה אחת נשארה בראשה, וזו המחשבה לראות את גופתו של ג'ולס גרייר נופלת ארצה.
"את הבת של הפיה הסנדקית, נכון?" הוא שאל אותה, וחיזק את התזכורת של למה היא בכלל נמצאת כאן.
"כן." היא השיבה באדישות בזמן שפרמה את הקשר שהחזיק אותו לכסא.
"תמיד דמיינתי אותך טובה יותר." הוא אמר. "יותר עדינה."
"אתה רוצה שאני אשחרר אותך?" היא פנתה אליו בטון עצבני.
"כן, כן." הוא השיב לה.
"אז אל תדבר יותר." היא קבעה, והוא הסכים.
"פיה קשוחה. זה שינוי מרענן." הוא חייך בהתעניינות, ומיד מצא את עצמו חופשי ועומד על רגליו. הוא גיחך בשמחה והעביר את שתי ידיו על פניו ושיערו, ומיד חזר למראה הבריא והנקי שלו. "יותר טוב." הוא הוסיף לומר לעצמו. "אז מה את עושה כאן?" הוא פנה אליה, ומיד אז נשמעה חריקת דלת החדר כאשר נפתחה לרווחה.
ג'ולס עמד שם, והוא החזיק את אנג'י בידו. הוא דחף אותה בעדינות הכי עדינה שלו והיא התקדמה לפניו אל תוך החדר. היא הביטה על רפאל ותאליה, ותהתה מה קורה.
"מי את?" ג'ולס פנה לשאול את תאליה.
"קוראים לי תאליה." היא השיבה והתכוננה להשתמש בשרביט העץ הלבן שלה. "אתה הרגת את אמא שלי, תתכונן למות."