מצוד האגדות: פרק 21- כישוף של הישרדות

בל ישבה על יד אדן אחד החלונות בטירה, ורשמה בעט טבול בדיו על קלף נייר. היא הסיטה מבטים חטופים אל הנוף הקריר שבחוץ תוך כדי שניסתה למצוא את הדרך הטובה ביותר לתאר את מה שרצתה לומר.
"מה את עושה?" האיש שהכי אהבה ניגש והתכופף אליה.
"כותבת." היא השיבה וחזרה להביט בדף.
"מה את כותבת?" הוא המשיך לשאול.
"מכתב לאנג'י." כשענתה שמה לב שהוא אינו מרוצה מכך. "אני יודעת מה אתה חושב."
"ואת גם יודעת שאסור לנו לגלות להם שום דבר בקשר למה שקורה." אמר.
"אף אחד לא צריך לדאוג מזה, אדם. אני לא מתכוונת להרוס שום דבר." היא המשיכה לומר תוך כדי כתיבה. "אבל אני חייבת לוודא שהיא יודעת את האמת בקשר… לג'ולס."
"היא עדיין לא מוכנה." אדם התעקש.
"היא עוד מעט בת שמונה-עשרה. היא מספיק מוכנה." בל הייתה בטוחה בהחלטתה. "מגיע לה לדעת את האמת ממני, ולא מאף אחד אחר." בל הניחה את העט על אדן החלון וקיפלה את המכתב הגמור שבידיה.
ציפור שיר כחולה נחתה על האדן ובל הגישה לה את המכתב. הציפור צייצה מספר פעמים, הסתובבה, החלה לנופף בכנפיה ועלתה לאוויר. בל צפתה בה כשהתרחקה וקיוותה בכל ליבה שהמסר שלה יצליח להגיע.

אדוארד מיהר להסביר לרובין ורוזלין את הדברים החשובים שבשבילם בא.
על פי הנבואה שהגיעה אליו, כאשר גורל הגיבור יגיע לבנו בפעם הראשונה, הוא ישפיע על השאר והם יזכו לגורל הוריהם, כולם, ללא אבחנה. למרות זאת, יש בגורל קושי, והוא יגיע רק למיותמים.
ומה עם אלו שאינם יתומים? את הפרט הזה אדוארד העדיף לשמור לעצמו, כי ידע בוודאות שאם זה מה שהגורל קבע, זה מה שיקרה. והגורל- תמיד מתקן את עצמו.
"אני מתקשה להאמין לך." רובין הודה מיד. "זה נשמע ביזארי מדי."
"אבל זה נכון." הוא השיב לו. "הנבואות שלי אף פעם לא טועות."
"אני מאמינה לך." רוזלין אמרה. "זה באמת קרה לי."
"יש- יש בזה משהו." רובין שינה את דעתו מעט כאשר נזכר במה שקרה לרוזלין. "מה זה אומר? שאני הולך להיות הגנב הגיבור?"
"יכול להיות." אדוארד השיב לו.
"מה זאת אומרת, יכול להיות?" רוזלין התבלבלה.
"גורל הוא דבר מבלבל." אדוארד אמר. "אי אפשר באמת לדעת מה הוא צופן לך."
"אז איך אני יכול לדעת?" רובין דרש לדעת בתוקף. "אני לא מוכן ללכת אחרי אבא שלי." הוא העצים את קולו בהחלטיות.
"אתה לא חייב." רוזלין ניסתה לעודד אותו, אך ללא הצלחה.
"אני- אני צריך לנשום אוויר." הוא קם על רגליו ומיהר לצאת מהאוהל בו ישבו עוד לפני שרוזלין הספיקה לשכנע אותו להישאר בכל זאת.
"תני לו ללכת." אדוארד הציע לה כאשר שם לב שהיא רוצה לצאת אחריו. "גם לי לקח זמן לקבל את זה."
"אבא שלך-" היא חששה לשאול.
"כן." הוא שיקר. "הוא מת, ועכשיו תורי לעקוב אחריו."
"ומה התפקיד שלך?" היא הסתקרנה לשמוע.
הוא לקח נשימה אחת לפני שענה. "לתקן את העוול שנגרם." הוא אמר לה בכנות גדולה.

הפיה הכחולה עשתה את דרכה בשמיים כשהיא מחפשת את הקבוצה הגדולה של בנה של סינדרלה, חברה הטוב של תאליה, ביתה של החברה הטובה שלה. היא ידעה על היחסים בניהם, וידעה שתאליה מאוד אוהבת להיפגש איתו, לכן היה לה חשוב להגיע אליהם מהר.
היא ידעה שהם הצליחו לחבור לעוד ילדים, נבלים, בכדי לחפש את ההורים שלהם ולהבין מה קרה, והיא הייתה צריכה לעצור אותם. עד כמה שסמכה על הפיה הסנדקית, התוכנית שלה הייתה שגויה בעיניה. במותה, היה דבר קטן שהועיל למשימתן, וזה- שהיא יכלה לעשות את מה שרצתה בדרך שלה, הדרך הנכונה יותר והבטוחה יותר.
היא מצאה אותם מהר מאוד, ונחתה מולם על הקרקע. כולם נעצרו והסתכלו עליה בבלבול ותהייה.
"מי- מי את?" בתה של היפה והחיה, אנג'י היה שמה, הייתה הראשונה להגיב להופעתה.
"כן, מי את?" בנה של סינדרלה, כריס, חיזק את שאלתה בשקט ועל פניו הופיע מבט מבולבל.
"אתם יכולים לכנות אותי כפי שכולם מכנים," היא אמרה. "אני הפיה הכחולה."
"הפיה הכחולה?" איב, ביתה את הפיה הרעה כיווצה את עיניה בעוינות. "למה גם את לא נעלמת?" היא נשמעה מאוכזבת.
"לי אין ילדים." היא השיבה לה ברוגע.
"אני לא מבינה." אנג'י הודתה במבט מבולבל. "איך זה קשור?"
"אולי- כדאי שתשבו." היא הציעה. "יש לי משהו חשוב לומר לכם."
"זה- קשור להיעלמות של ההורים שלנו? של אמא שלי?" איימי מיהרה לשאול.
"כן, זה קשור." הפיה השיבה לה, וחיוך מתרגש הופיע על פניה. אותו חיוך נעלם מהר כאשר נזכרה שהחדשות האלה הן לאו דווקא חדשות טובות.
"מה קרה?" היא דרשה לדעת.
אנג'י תפסה בשרוול חולצתו של כריס בכוח וחששה לשמוע את הבשורה. כריס שם את ידו על ידה כדי לנסות לשפר את הרגשתה.
"הם במקום בטוח." הפיה הרגיעה אותם לפני שהתחילה. "והם בסדר גמור. באתי לספר לכם מה היא הסיבה שעזבו-"
"רגע, עזבו?" איימי מיהרה לקטוע אותה בדאגה.
"תני לה לסיים." רפאל גער בה באנחה. בדרך כלל היא הייתה תוקפת אותו עם הזעם שהצטבר בתוכה מההערה הזאת, אבל הפעם הייתה נסערת מדי כדי לעשות אפילו את זה, והיא פשוט שתקה.
"איך אני יכולה להסביר את זה בלי להדאיג אתכם יותר מדי?" הפיה הכחולה החלה לפקפק בדרכה.
"פשוט תגידי, אנחנו נחיה." איב האיצה בה.
"טוב, אני מזהירה אותך, פיה צעירה." היא השיבה לה. "יכול להיות שלא תאהבי את זה."
"אני לא אוהבת הרבה דברים." איב אמרה. "תמשיכי." היא שילבה ידיים בציפייה.
"לפני כמה חודשים התגלתה לפנינו נבואה." הפיה הכחולה החלה להסביר להם. "הנבואה אמרה שהגורל עתיד לחזור על עצמו, בשבילכם. ובכדי שהגורל יחזור על עצמו, הראשונים שהגיע אליהם, זאת אומרת, ההורים שלכם, ימותו."
רובם הראו את סימני האימה והיגון שלהם באופן ברור. אנג'י ואיימי איבדו לרגע אחיזה בגופם וכמעט נפלו על הקרקע. שתיהן הצליחו להישאר עומדות בעזרת הסיוע של כריס ואלן שעמדו לצידן. אלו שלא לקחו את זה קשה מדי, רק השפילו את מבטם כשהם מתקשים להאמין ששמעו נכון. אף אחד מהם לא פקפק בדבריה של הפיה, כי הפיות אף פעם לא משקרות.
"אז הם הלכו כדי לא להיפגע?" אנג'י שאלה, משתדלת להבין נכון.
"כן." הפיה השיבה לה. "אבל לצערי אני לא חושבת שזה הולך להיות קל מדי. לבטל נבואה זה בלתי אפשרי, ו- זה מה שהחברות שלי לא הבינו."
"החברות שלך?" כריס שאל.
"הפיות." היא ענתה לו.
"גם הפיה הסנדקית?" הוא דייק בשאלתו.
"כן, גם היא, אבל- לצערי, היא מתה לפני כמה שעות." היא השפילה את עיניה לקרקע ונאנחה בעצב. כריס התקשה להיות עצוב בגלל זה, כי לא הכיר אותה כל כך כמו את ביתה, תאליה, החברה הטובה שלו, אבל הוא מאוד הצטער לשמוע על כך והתקשה לחשוב מה היא עוברת ברגעים אלה. הוא הרגיש רע מאוד שבזמן שהיא מתאבלת, הוא חווה את אחד הרגעים הכי מאושרים בחייו.
"אתה בסדר?" אנג'י שאלה אותו בשקט.
"אה, כן, אני בסדר." הוא הכחיש, ומיהר לפנות אל הפיה הכחולה. "באת לומר עוד משהו, נכון?"
"כן." הפיה אישרה. "יש לי תוכנית אחרת, וכולכם תהיו חלק ממנה." היא אמרה.
"מה התוכנית?" איב שאלה אותה בספקנות.
"אנחנו צריכים לתת לנבואה להתגשם- ולשרוד אותה." היא הודיעה, וכפי שחשבה, נראה היה שאף אחד לא היה בעד הרעיון הזה.