מצוד האגדות: פרק 19- כישוף של ירושה (פרק מיוחד! + משהו ברציתי להוסיף)

הרחק-הרחק משם קיים חדר אפל ושחור, עגול, גדול, מרווח ועתיק. הוא עשוי אבני בזלת שחורות, חסר חלונות, ובעל דלת אחת גדולה פתוחה לרווחה. במרכזו ניצב שולחן גדול ועגול, שחור גם הוא, מוקף במספר כסאות נרחב, שעל אחד מהם ישבה אישה בוגרת, אך לא יותר מדי. שיערה השחור והחלק היה קצר עד כתפיה. היא לבשה שמלה שחורה ואפלה, ועל מצחה נח כתר כסוף ופשוט.
היא הסתכלה על הציורים שעיטרו את כל השולחן. אלה היו עיגולים ממסוגרים שבתוכם סמלים שונים. הילה מוארת כיסתה כל אחד מהם- מלבד חמישה.
האישה הרימה את מבטה כאשר שמה לב לאור כבוי נוסף שהגיע מעיגול עליו נחרטו זוג כנפיי פיה לבנות וסמל כוכב מאחוריהן.
"לעזאזל." היא מלמלה וקמה מכיסאה. "שלגייה!" היא קראה, ובתוך זמן קצר אישה צעירה נכנסה לחדר, כשאיתה בחור נוסף. שיערה היה שחור וחלק, ועורה צח כשלג. שפתיה אדומות כדם ועיניים חומות, בהירות ומבריקות. היא לבשה שמלה מלכותית לבנה וכתר תואם על ראשה.
"מה קרה?" היא, שלגייה, שאלה.
"הפיה הסנדקית מתה." השיבה לה מיד.
"מה?" שלגייה מיהרה להתקרב אליה בבהלה. היא בחנה את הסמל שלה וגילתה שצדקה. "אבל איך?"
"אני מניחה שהיא לא שמרה על עצמה מספיק טוב." אמרה בחיוך מזלזל. "כמה אירוני."
"זה לא מצחיק." שלגייה גערה בה.
"אני מצטערת, אבל את לא תחליטי מה מצחיק אותי ומה לא." היא גערה בה בחזרה. "יש לך מזל שאני לא הורגת וגוזלת על הבת שלך את המגיע לה."
"אני מזהירה אותך, ריינה, זו הפעם האחרונה שאת מדברת על הבת שלי בכוונה כזאת." היא הזהירה אותה, וריינה רק גלגלה את עיניה בזלזול נוסף. "לא יכולתי לצפות ליותר ממי שמכונה 'המלכה הרעה'." שלגייה הוסיפה למלמל לעצמה. "חכי כאן." היא התרחקה ויצאה מהחדר.
"כאילו שיש לי אפשרות אחרת." ריינה נאנחה.
תוך דקות ספורות נכנסו לחדר עוד מספר אנשים- הראשונה הייתה יפיפייה כיאה למיתוג שלה, בעלת שיער חום גולש ועיניים מתוקות, לבושה בשמלה צהובה. השנייה הייתה בת גילה, בעלת שיער בהיר ואסוף לתסרוקת קרב גבוהה, לבושה בבגדי מסע נשיים בצבעי לבן ותכלת, חרב ארוכה בנדן חגורתה ומבט רציני וממוקד על פניה. השלישי היה בחור בוגר ונאה במיוחד, בעל שיער חום כהה ועיניים חומות תואמות, לבוש בבגדים דומים לאלו של השותפה שלו, אך בצבעים חומים להסוואה.
בל, 'היפה'.
אלה, 'סינדרלה'.
וארתור, 'הנסיך המקסים'.
"למה את מתכוונת שהפיה הסנדקית מתה?" בל הייתה הראשונה לפצוח פה. "איך? איך זה קרה?" היא הייתה מודאגת.
"לפי הבדולח הנוסף של מרלין, ג'ולס גרייר הרג אותה." ריינה הסבירה.
"סלחי על הבורות, אבל מי הוא?" ארתור שאל, משתדל שלא להישמע כאחד שלא נמצא בעניינים, למרות שהוא באמת לא שמע עליו בחיים.
"אתה בטח מכיר את אבא שלו, כחול הזקן." ריינה הסבירה בהתגאות שיש עוד משהו שהיא מבינה בו יותר.
"אז זה התחיל?" בל שאלה, ועיניה נפערו מדאגה ומפחד.
"מאז שהיפיפייה הנרדמת החדשה התעוררה." שלגייה נאלצה לומר.
"ולפי הטון שלך זה לא קרה עכשיו." ארתור התערב.
"לפני יומיים." השיבה. "לא רצינו להדאיג אף אחד."
"כחול הזקן חזר." בל הדגישה. "אנחנו מודאגים."
"ועכשיו כשהפיה הסנדקית מתה, זה רק עניין של זמן עד שתאליה תירש את מקומה." אלה הסבירה. "מזה אי אפשר להימנע."
"למי הגורל בטוח?" שלגייה פנתה אל ריינה, שבמהלך שהותם במגדל הנעול, הייתה אחראית על 'שולחן הירושה' שהפיות העניקו להם כדי לפקח על מהלכי האירועים.
"כחול הזקן, היפיפייה הנרדמת, בת הים הקטנה, הפיה הסנדקית ועוץ לי גוץ לי." השיבה בטון רציני. "ועוץ לי גוץ לי מסתובב עם הבת שלי, אז כדאי לנו מאוד לנקוט באמצעים בטוחים."
"לא, לא, אסור לנו להרוג אף אחד." בל התנגדה בנדנוד ראש חוזר. "מוות לא יביא שום דבר."
"הוא יביא תוצאות." ריינה התעקשה.
"בתור-" ארתור פצה את פיו בקול. "-המלך היחיד בחדר מלא במלכות," הוא קטע את שיחתן לפני שתיהפך לגרועה יותר. "תנו לי להיות שוביניסט ולנהל את המשא ומתן הזה." כולן הסתכלו עליו בסבלנות. "בתור מישהו שבילה זמן לא רב עם הנביא עצמו."
"ומישהו שהרס את הממלכה של עצמו." ריינה הזכירה בשקט.
"ובנה אחת חדשה בהצלחה רבה." הוסיף להזכיר. "בואו נשים את הקלפים על השולחן."
"שאומר-?" ריינה ביקשה תרגום.
"תאמרי לי מה אנחנו יודעים." הוא ביקש ממנה.
היא נאנחה, אך שמחה לקבל עוד הזדמנות להציג את הידע הרב שלה. "אנחנו יודעים שמרלין ניבא את הנבואה שאומרת שהילדים שלנו עתידים לזכות בגורל שלנו,"
"אנחנו יודעים שזה אומר שכולנו נמות כדי שזה יקרה, לפי הפיות." שלגייה הוסיפה במקומה וחיוך מרוצה עלה על פניה כאשר שמה לב שהצליחה להרגיז אותה מעט. "וזו הסיבה שאנחנו חייבים להיות כאן עד שהכל ייגמר."
"אנחנו יודעים שחמישה מאיתנו כבר הלכו." בל הוסיפה, נמנעת מלהזכיר כל מילה שקשור ל'מוות'.
"ואנחנו יודעים שיש במגדל הזה חדר נעול שהפיות הזהירו שלא נפתח." אלה סיכמה את הדברים.
"ומעניין אם הן שומרות שם גופות של נשים." ריינה גיחכה מאמירתה.
"זה כל כך לא הזמן לבדיחות החולניות שלך, ריינה!" שלגייה גערה בה.
"אני מצטערת, אבל הן לא יכולות לצפות שלא אצחק מזה." היא הצדיקה את עצמה. "או שננסה לפתוח אותו בכל זאת." היא הזכירה.
"אני חייבת לפיות את חיי," אלה החלה לומר. "אבל עליהן לדעת שבשביל שנשתף פעולה הן חייבות לסמוך עלינו. הסוד שנמצא שם רק מוכיח שהן לא מסוגלות לעשות את זה, וכמו הילדים שלנו, אנחנו מחויבים לשבור את החוקים כדי לדעת מה עוד עומד להגיע."
"נאום נחמד. באמת מסביר הכל." ריינה אמרה. "למרלין אין מילה בנושא?" היא פנתה לארתור, לברר איך זה קרה שהוא מנסה לחתור תחת חוקיו.
"מרלין לא כאן." השיב, וכולן כיווצו את עיניהן בבלבול. כולן חוץ מאלה, אישתו.
"על מה אתה מדבר?" ריינה שאלה.
"את זוכרות את הרגע הזה שהתעוררנו כאן, נכון? שמיהרנו לחפש את כל מי שנמצא ברשימה? שמופיע על השולחן?" הוא שאל אותן, והתשובה הייתה ברורה. "זוכרות שסרקנו כל פינה כדי לעשות זאת?"
"תגיע לנקודה." ריינה ביקשה.
"היום הגענו לפינה האחרונה." הוא אמר.
"מרלין לא נמצא כאן." אלה הוסיפה.
"אז אתה אומר-?" ריינה רצתה לשמוע על כך ממנו.
"כן." ארתור הסכים. "אני מאמין שכמו הפיות, מרלין נמצא שם בחוץ. ואני מכיר את מרלין, הוא לא סומך על הפיות, הוא הסיר מעצמו את כישוף ההגנה כדי להודיע לי שכל עוד אנחנו נמצאים כאן, נעשה כל מה שאפשר כדי לעזור לילדים שלנו, בלי מעצורים."
"אתה בטוח שזה מה שהוא אמר? כי לי נראה שהוא פשוט לא רוצה להיראות פחדן שמסתתר במגדל שומם באמצע שום מקום." ריינה התקשתה להאמין לרעיונו של ארתור.
"אני מכיר את מרלין, אני בטוח." הוא השיב לה בביטחון. "אנחנו נמצא דרך לפרוץ את הדלת הזאת. מה שמסתתר שם- אסור לנו להימנע מלגלות אותו."