מצוד האגדות- פרק 16- כישוף של הכרעה (אחרון לחלק 1)

הבוקר החדש הגיע ונואר כבר התחילה לדאוג. אנג'י וכריס עדיין לא חזרו מהלילה הקודם, וזה לא התאים להם. היא חששה שאולי משהו קרה להם.
"היי, שלג," קול בחורה הפתיע אותה מאחור. היא הסתובבה וראתה את את… אלן. לרגע היא שכחה איך קוראים לה, והודתה לעצמה שכבר שכחה שהיא נמצאת. היא הייתה מאוד שקטה, אבל משהו במבט העכשווי שהפנתה אליה רמז משהו אחר.
"מה?" נואר שאלה בשקט.
"שמעתי משהו שקשור אלייך." היא אמרה בישירות.
"משהו? איזה מין משהו?" היא לא יכלה שלא להסתקרן.
"איימי אמרה משהו." אלן לחשה אליה. "היא מאוד הסתקרנה לדעת עלייך."
"לדעת- לדעת מה?" עכשיו היא מעט חששה.
"מי את, מה עם המשפחה שלך," הסבירה. "האם קוללת כמו אמא שלך?" היא החלה ללכת סביבה כמה צעדים, וגרמה לה להסתובב אליה.
"אמא שלי?" נואר שאלה.
"היפיפייה הנרדמת." היא הזכירה לה.
"הא- אה, הבנתי מה את מנסה לעשות." נואר יישרה את גבה וכיווצה את עיניה.
"האומנם?" אלן שאלה.
"את מנסה לגרום לכך שאיימי תגלה את האמת לגביי."
"למה את אומרת דבר כזה?" אלן נפגעה. "אני רק רוצה שתתיידדו." היא חייכה. "אולי ככה לא תתייחסו למה שקרה עם ההורים שלכם."
"אני מתנצלת, אבל קשה לי להאמין לך." נואר אמרה, משתדלת שלא להאמין למשחק האמין שלה. "את נבלת."
"לא, אני לא!" היא רקעה ברגלה. "אני לא." היא דרשה ממנה להאמין. "אבא שלי הוא לא בן אדם רע, וכך גם אני."
"הוא חטף ילדים, לא?" נואר שאלה ללא כוונה אמיתית לדעת, כי כבר ידעה את התשובה.
"כן, אבל- אבל זה היה בגלל שתושבי המלין שיקרו לו ולא קיימו את ההבטחה שלהם." היא הסבירה לה. "הוא היה חייב ללמד אותם לקח. את מבינה?"
"מבינה." השיבה נואר. "אבל לא מצדיקה."
"רק, אם תוכלי, בכל זאת לנסות לדבר איתה." היא ביקשה. "לא הייתי רוצה שיהיו כאן יריבויות מיותרות. בכל זאת, לכולנו אותה מטרה."
נואר נאנחה. "בסדר." היא וויתרה. "אני אנסה." ליבה החל לדפוק בחוזקה כשהיא התקדמה לכיוונה של איימי. "לעזאזל איתי ועם טוב הלב שלי." היא מלמלה לעצמה בדרכה, כאשר התרחקה מאלן, שמתחת לכובע הברדס שלה היה אפשר לראות את החיוך הסקרן והערמומי שלה.

הפיה הסנדקית הופיעה שוב בטירת כחול הזקן, ביתו של ג'ולס, בנו היחיד. היא נענתה לקריאה הדחופה שלו, ולא יכלה לסרב. היא הייתה חייבת לעשות זאת אחרי שבישרה לו את הבשורות הקשות.
"קראת לי?" היא שאלה כאשר הופיע מולה.
"כן." קולו נשמע מוזר.
"אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"מעולם לא הרגשתי טוב יותר." היא הצליחה לראות את החיוך המעוות שעלה על פניו בתוך האפלה של האולם הגדול בו עמדו.
"ג'ולס, אתה מדאיג אותי." היא אמרה לו.
"את לא צריכה." הוא התקדם וחשף לפניה את המבט הנרגש שלו. הוא המשיך ללכת לקראתה בצעדים עדינים וממושכים. "רק רציתי לדבר איתך."
"על מה?" היא שאלה והמשיכה להסתכל עליו במשך כל הזמן.
"בקשר למה שאמרת לי." הוא נעצר קרוב על ידה במהירות, דיבר אל תוך אוזנה. "והבנתי משהו." היא הרגישה מגע חד על צווארה וידעה שדאגתה לא הייתה לשווא. "לפי הנבואה אני הולך למות, את אמרת בעצמך, והרי ידוע שהנבואות של מרלין תמיד מתגשמות, אז… למה לי להקשיב לחוקים יותר?" הוא צחק. "למה לא לנצל את הזמן שעוד נותר לי?"
"יש לך סיכוי לשנות את זה." היא ניסתה לתת לו תקווה אחרת.
"אני לא רוצה לשנות את זה." קולו המאופק היה ברור מאוד. "אני רוצה לעשות קצת כיף!" להב הסכין ננעץ בגרונה והיא החלה לדמם מיד. היא אחזה בצווארה אך זה לא הועיל לה הרבה. היא החלה להיחנק, והשתעלה פעם או פעמיים עד שלא הצליחה להחזיק את עצמה, ונפלה. עד שגופה פגע באבני הרצפה החלקות היא כבר הייתה מתה.
גופתה נצבעה באדום וכאילו צפה בשלולית הדם של עצמה. עורה החוויר לאט, ועיניה הפקוחות איבדו את הקסם שלהן.
ג'ולס הסתכל עליה מלמעלה, והרגיש מאוכזב. הוא כיווץ את גבותיו והסתכל על מעשה ידיו. "זה היה מהיר." הוא נאנח. "משעמם." הוא הסתובב והלך.
עכשיו, הוא היה צריך למצוא צעצוע חדש.

תאליה קפאה במקומה. בריאן ואנה הסתכלו עליה ומבטה הדאיג אותם.
"תאליה, את- את בסדר?" אנה שאלה.
"לא." היא מלמלה לעצמה בקול רועד. רגליה כשלו והיא קרסה אל תוך ידיו של בריאן, שהצליח לתפוס אותה רגע לפני שפגעה ברצפה.
"מה קרה?" הוא שאל אותה בדאגה.
"אמא שלי," היא בקושי הצליחה לומר מתוך הבכי המאופק שלה. "היא מתה."
"מה? איך את יודעת?" אנה מיהרה להתקרב אליה.
"אני לא מרגישה את הקסם שלה יותר." תאליה כיסתה את פניה והחלה לבכות. בריאן ואנה לא ידעו מה לעשות. הם העבירו בניהם מבטים מודאגים ומסרו אחד לשני שהם מעולם לא היו בסיטואציה כזאת, ולא ידעו מה לומר כדי לנסות לשפר את המצב.
"אל תבכי, ילדתי," דמות אישה צעירה, מטופחת וקסומה הופיעה מהאוויר. כנפיה היו כחולות וכך גם שמלתה. שיערה החום והמתולתל היה אסוף לתסרוקת גבוהה, ומבט מלא צער מילא על פניה.
תאליה מיהרה להסתכל עליה והופתעה לראותה.
"הפיה הכחולה?" היא שאלה. "מה- מה את עושה כאן? את בדרך כלל לא יורדת לארץ."
"באתי לעזור." היא התקרבה אליה והושיטה לעברה את ידה כדי לעזור לה לקום מחדש. תאליה היססה ובחנה אותה טוב לפני שתפסה בידה וקמה. היא הרגישה איך דמעותיה ממשיכות לזלוג אף על פי שלא רצתה שתראה אותה כך. "אחרי הכל, אסור שהמוות של אחותי יהיה לשווא."
"איך היא מתה?" תאליה שאלה.
"ילדתי, עדיף לך לא לדעת עכשיו." היא ליטפה את שיערה. "כל מה שאת צריכה לדעת זה שאני נמצאת כאן עכשיו בשבילך, ובשביל המשימה שלנו."
"משימה? איזו משימה?" אנה מיהרה להתפרץ לשיחה.
"מי את?" הפיה הכחולה שאלה, ועל פניה מבט שלא נעם לאנה.
"את מכירה את אמא שלי, בת הים הקטנה." היא נאלצה לומר.
"הא," הפיה הבינה. "כן, את באמת דומה לה."
"איזו משימה?" היא חזרה לשאלתה הקודמת.
"יש נבואה-" הפיה התחילה להסביר.
"חכי." תאליה עצרה בעדה. "אמא אמרה שאסור שהם ידעו."
"אני יודעת מה אמא של אמרה." הפיה הרגיעה אותה. "אבל נבואות מתגשמות בין אם מנסים לשנות אותן ובין אם לא. עד כמה שקשה לי להפר את דבריה של אימך, זה הדבר הכי טוב בשביל כולנו. לדעת ולהילחם." היא פנתה שוב אל בריאן ואנה. "אולי כדאי שתשבו."