מצוד האגדות- פרק 14- כישוף של תקווה

"באת הנה כדי להגיד לי את זה?" הוא שאל את הפיה. "שאני אמות?" הוא חזר על המילה הזאת, 'מוות', שוב ושוב בראשו, ולמרות שלא הצליח להבין את המשמעות האדירה שלה, ידע שהיא מבשרת רעות. "זה לא נשמע טוב." חיוך מזויף עלה על פניו. הוא אף פעם לא ידע מתי הוא אמור לעשות את זה, ולכן זה היה נראה די מוזר.
"באתי הנה, ג'ולס, כדי לומר לך שכאשר הנבואה תתרחש," היא לקחה נשימה קצרה. "יש לך גם סיכוי לשנות את חייך, כמו שאביך לא הצליח."
"אבי לא הצליח- מה?" הוא רצה לדעת.
"אה, אסור לי לומר לך יותר מזה." היא השיבה.
"את לא יכולה לעשות את זה." הוא אמר ללא רגש. "אני מתכוון, בלי להגיד לי למה את באמת מתכוונת? רק לסינדרלה את נותנת הכל?"
"זה לא קשור-"
"אני דורש לדעת מה באמת קורה כאן." המבט שלו הצליח להקפיא אותה מפחד. "אין באמת סיבה לכל מה שאת מנסה לעשות. אין סיבה להיעלמות של ההורים של הילדים האלה. אין סיבה שהם לא ידעו מה אמור לקרות."
"תיתן לי לבצע את התפקיד שלי, בסדר?" היא ביקשה ממנו. הוא שתק. זה היה הסימן שלה לעזוב את המקום בקסמה.
לאחר שהלכה הוא קם מכסאו. הוא ניגש לעוגב הענק שניצב בצמוד לקיר, עמוק בתוך החדר, כל כך עמוק שבקושי היה אפשר להבחין בו. הוא עבר על פני פמוט הנרות הישן, שעון המטוטלת הקטן והשבור וכלי המטבח הסדוקים שמסיבה מסוימת נחו על הרצפה בדרך אל כלי הנגינה זה זמן רב, והוא לא טרח לאסוף אותם. מסיבה מסוימת, הדרך בה יצרו בשבילו שביל הייתה מעניינת בשבילו.
הוא התיישב על כסא הנגן ושם את אצבעו על הקליד הראשון.
הקול הדהד ברחבי החדר, ובפעם הראשונה, כאילו כמו קסם, הגיע לראשו רעיון שמצא חן בעיניו מאוד.

אנג'י מצאה את עצמה יושבת על הקרקע ונשענת על אחד מעצי היער כשהיא חובקת את רגליה. היא הניחה את סנטרה על ידיה המשולבות והביטה על הירח במבט תמים ורגוע. היא עדיין הייתה בצורתה השנייה, החייתית, ולכן לא יכלה כבר לחזור ל"מחנה". היא לא אהבה את הצורך הזה שלה לחשוב על עצמה קודם, כאשר חברתה הטובה, נואר, נמצאת עכשיו עם ארבעה בני נבלים, בניהם, הבת של האויבת הכי גדולה של אימה.
עוד דבר שסיקרן אותה היה- לאן כריס נעלם לפתע?
הוא עשה את דרכו למקום שקט אך קרוב. הוא לא תכנן לעזוב אותה, ממש לא, רק לעשות שיחה קצרה ולחזור בקרוב. הוא האמין ואפילו היה בטוח שאם חס וחלילה יקרה משהו כשהוא לא בסביבה, אנג'י תהיה מספיק חזקה כדי להסתדר בעצמה.
"תאליה." הוא קרא בלחש כאשר עצר במקום בטוח. אחד הכוכבים הזוהרים נחת לכיוונו, ותאליה השתנתה לצורתה האנושית.
"היי, כריס." היא חייכה אליו בשמחה, והבחינה שגם הוא מחייך אליה. "המבט הזה הולם אותך." היא הייתה חייבת לומר.
הוא גיחך. "תודה. זה- בגלל זה רציתי לדבר איתך." הודה.
"בגלל שאתה מחייך?" היא התבלבלה מעט. "למה זה דבר רע?"
הוא גיחך שוב. "זה לא דבר רע." הוא תיקן את חשיבתה. "רציתי לשתף אותך בסיבה."
"מה הסיבה?" היא הסתקרנה עם החיוך שלא ירד מפניה.
"את זוכרת את אנג'י, נכון?" הוא שאל, וברגע הזה החיוך שלה נחלש מעט.
"ה-הבת של החיה. כן." היא ענתה לבסוף.
"אז- אנחנו התנשקנו." הוא לא הצליח לשמור על קול רגוע.
"הא, באמת?" תאליה השתדלה שלא להציג את הדכדוך שהגיע אליה.
"כן, באמת." כריס השיב, ונראה היה שלא ממש שם לב שהיא פחות מתרגשת ממנו. "אבל עכשיו- אני חייב לחזור אליה, השארתי אותה לבד." הוא הפנה את מבטו לאחור. "אנחנו נדבר בקרוב, נכון?"
תאליה הרימה את מבטה שהספיקה להשפיל. "מה? אה, כ- כן. נדבר."
"נהדר." הוא נפרד ממנה בחיוך ורץ במהירות חזרה לכיוונה של אנג'י.
תאליה נשארה עומדת במקומה, קפואה. הדבר היחיד שהסגיר שהיא עדיין בהכרה הייתה הדמעה היחידה שזלגה מעינה. היא מיהרה לנגב אותה מהר, ומיהרה עוד יותר לעוף מהמקום. היא רצתה כל כך להאמין שהיא הייתה צריכה להופיע לפי בקשתו של כריס, אבל עכשיו, היא רק חשבה על העניין שברגע שיקרא לה שוב, יכול להיות שהיא לא תופיע.
היא עצרה את דמעותיה מלזלוג שוב, ועשתה זאת מספיק זמן עד שהגיעה ליעדה.
שם היא החלה לפרוץ בבכי בלתי נשלט.
"תאליה?" אדוארד שם לב אליה כשנכנסה, והוא מיהר לשמוט את הספר שבידו ולרוץ אליה. היא ישבה על הרצפה ברשלנות וכיסתה את פניה עם ידיה, ולמרות זאת, לא הצליחה לאטום את קולות הצער שהוציאה. "מה קרה?" אדוארד שם את ידו על כתפה בדאגה אמיתית.
"אני- אני הייתי כל כך טיפשה." היא אמרה לו.
הוא כיווץ את עיניו ונד בראשו. "את לא טיפשה." הוא אמר לה.
"כן, אני כן." היא המשיכה לבכות. "חשבתי שהוא אוהב אותי."
"אני לא רואה סיבה אחרת למה לא לאהוב אותך." הוא ניסה לעודד אותה. "על מי את מדברת?"
"כריס." ענתה מיד מבלי לחשוב.
"הבן של סינדרלה?" הוא שאל בפליאה.
"אל תספר לאמא שלי." היא ביקשה. "היא תכעס."
"אין שום דבר רע בלאהוב מישהו." אמר. "ואני לא אספר לה." הבטיח, והעז לחבק אותה ולנחמה.
היא הצליחה להירגע לאחר כמה דקות בהן אדוארד המשיך לעזור לה להתגבר על התחושה הרעה. הוא לא הצליח, אבל הוא גרם לה להרגיש טוב יותר, וזה בהחלט היה מספיק.
היה לו כל כך הרבה מה להגיד לה, אך הוא אסר על עצמו מלעשות זאת.
היא באמת הייתה די טיפשה אם חשבה שהאהבה הזאת יכולה להצליח. המסייעים אף פעם לא יוכלו להיות בקשר כזה עם בני המלוכה, זו הייתה עובדה, עובדה שהוא לא רצה לגלות לה., לפחות לא עכשיו.
במצב הפגיע שהייתה בו, זה היה הדבר האחרון שהיה כדאי לו לעשות.
"בואי תנסי לשכוח מזה." הוא הציע לה והתרחק ממנה. היא הסבה אליו את מבטה. עיניה ופניה עדיין היו אדומות, נפוחות ורטובות מהבכי, והיא השתדלה להסתיר אותן עם שיערה.
"איך?" היא שאלה.
"רוצה לעזור לי במשהו?" הוא שם את ידו על ידה וחייך אליה.
"במה?" שאלה.
אדוארד נעמד ועזר לה לקום. הוא תפס בידה והלך איתה יחד אל עבר הבדולח שלו. הוא הסתכל שוב על אותו זוג נערים שנכלא במגדל הגבוה, והיא הסתכלה יחד איתו.
"מי אלה?" היא שאלה.
"אולי החברים החדשים שלך?" הוא אמר, כאילו שואל אותה ומבקש ממנה אישור. היא הסתכלה עליהם שוב בסקרנות ודווקא החלה לחבב אותם. "אני צריכה לעשות משהו? מה בדיוק?"
"לתת להם תקווה." הוא השיב לה בחיוך מאמין.