מצוד האגדות- פרק 11- כישוף של מורשת

במגדל גבוה שהוסתר במעמקי אחד העמקים, ניצב נער בוגר שעמד מול החלון ונשען עם ידיו על האדן, משקיף על הנוף וממשיך לחשוב. שיערו היה בלונדיני, מגוון ועבה, שאורכו דרש תספורת לעיני רבים, וגופו היה רחב מעט, אך לא מספיק כדי להעניק לו את תואר 'המגודל'.
מאחוריו ישבה חובקת רגליים נערה בת גילו כמעט, אולי קצת פחות, כשעליה ארשת פנים מודאגת ומפוחדת, שלמי שהכיר אותה, היה נראה מוזר לראות זאת אצלה. שיערה האדמוני הבוהק והחלק עטף את גופה, והיא הייתה נראית די מהוססת.
"את בסדר?" הנער הסתובב ושאל אותה לאחר שתיקה ארוכה.
"אני נמצאת במגדל בגובה העננים, באמצע השמיים, איתך, כשאני בכלל לא יודעת איך הגעתי לכאן." אמרה. "כן, אני במצב מעולה."
"לא כדאי לך להיות עוקצנית כל כך." הוא אמר לה. "זה יגרום לאחרים לחבב אותך פחות."
"כרגע, זו הבעיה האחרונה שלי." השיבה בניסיון לשמור על קול מתון.
"אני רק מנסה להיות נחמד." אמר בדכדוך שנגרם מתשובתה.
"אני פשוט- לא אוהבת להיות בגובה הזה." היא הסבירה.
"אני דווקא אוהב." הוא חזר להסתכל על הנוף. "אמא שלי תמיד סיפרה לי שברגעים שבהם הרגישה רע, היא אהבה להסתכל על הנוף מהמגדל."
"אמא שלי הייתה טיפשה." הנערה המשיכה עם החלפת הדברים.
"ככה לא מדברים על מי שגידל אותך." הוא נזף בה בצורה הכי עדינה שהצליח להוציא מעצמו, מה שהיה דווקא די גס.
"סבא שלי גידל אותי." היא תיקנה את דעתו. "אמא שלי מתה, אפשר לומר, מסיבה מטופשת למדי."
"איזו סיבה?" הוא רצה לדעת.
"איזו סיבה יש לאמא שלך לבלות במגדל?" היא החזירה לו באותו מטבע.
"מכשפה כלאה אותה, בגלל עסקה שסבא שלי היה צריך לעשות. סיפור ארוך, אני מניח." הוא השיב ללא בעיה. "ואמא שלך?"
"נתנה את הקול שלה בתמורה לרגליים כדי שתוכל להתחתן עם נסיך אדם, אבל זה לא קרה." הסבירה.
"את הבת של בת הים הקטנה?" שאל.
"אתה הבן של רפונזל?" היא שאלה אותו בחזרה.

"למה אתה חייב להיות כזה?" במהלך דרכם של החבורה הראשונה, איב הייתה חייבת לפנות לרפאל בשאלה הזאת, ששמרה עוד מהרגע בו התעוררו מהקללה. היא הייתה רגילה שהוא לא רציני באופן מוגזם, אבל כרגע, כל מה שהוא עושה הרגיז אותה כמו שלא קרה מעולם.
"איך כזה?" הוא שאל בחיוך.
"אידיוט." השיבה. "אתה חייב לעשות רק מה שמתחשק לך, לא משנה מה יהיו התוצאות. כולנו יודעים שאם תמשיך ככה בחיים לא נוכל להחזיר את המצב לקדמותו."
"כולנו? מי אלה כולנו?" הוא שאל אותה בסקרנות. "האם זאת אותה איב שאני מכיר? מוכנה לשתף פעולה? ועוד עם ילדי 'הגיבורים'?"
"תקרא לזה איך שאתה רוצה, אני רק רוצה להחזיר את המצב לקדמותו, לפני שיהיה מאוחר מדי."
"את רוצה… לעשות עסקה?" הוא הציע והוציא את זוג קוביות המשחק שלו מכיס מכנסו.
"מה?" היא שאלה בגבה מורמת.
"למה פתאום חשוב לך להחזיר את אמא שלך? למה לאלן חשוב?" הוא שאל. "את איימי אני לא טורח לשאול, היא בת יחידה מפונקת של מלכה נרקיסיסטית לשעבר, והחברים החדשים שלך, הם בני בית שיש להם הכל, אבל מה איתכן?"
"לאן אתה חותר?" איב החלה להתעצבן מההאשמות שלו.
"את זו שחותרת, אני רק נער הסיפון." השיב. "לאן את חותרת?"
"אני פשוט מפחדת, לא, חוששת, תוהה מה יקרה אם זה לא ישתנה, מה אז?" אמרה. "אני לא אהיה יותר הבת של הפיה הרעה, אני אהיה הפיה הרעה."
"אה, הסיפור המשפחתי הידוע." רפאל נאנח במתיקות. "והמבט שאני מכיר." הוא הסתכל עליה. "את יודעת משהו?"
"לא." איב השיבה מיד. "אני פשוט לא אוהבת את מה שהולך לקרות."
"אז זה אומר שאת יודעת מה הולך לקרות."
"לא, אני לא."
"תודי."
"ממש לא."
"אה, אז את יודעת ואת פשוט לא מודה."
"מה?"
"ניצחתי." הוא גיחך בחיוך מעצבן. איב נאנחה.
"אני אפילו לא יודעת למה אני מדברת איתך." היא אמרה בגלגול עיניים נוסף, שלאחר מכן הביא שתיקה מתונה.
"את… רוצה לעשות עסקה?" הוא הגיש לה את אחת הקוביות בהן שיחק, והיא לקחה אותה ובחנה אותה מקרוב, ללא סיבה ממשית.
"איזו מין עסקה?" היא שאלה רק כדי להפיג את השעמום שבהליכה.
"הממ," רפאל חשב בקול. "טוב, ציפור קטנה לחשה לי שלמר נסיך כאן יש סוד." הוא הצביע על כריס בחשאי.
"והציפור הזאת הייתה במקרה הרגע שבו הוא נעלם בתירוץ עלוב ואז חזר עם תיאוריה חדשה?" שאלה.
"אפשר לומר." רפאל השיב. "והייתי רוצה לברר עוד בקשר לזה."
"איך בדיוק?" שאלה.
"איב, יקירתי, איך את בתור שחקנית?" שאל בחזרה בחיוך רחב. "טובה?"

רובין הביא את רוזלין אל תוך המחנה הריק.
"לאן כולם הלכו?" היא שאלה תוך כדי שסקרה את השטח.
"נעלמו." השיב. "לפני שבועיים, בערך."
היא התפלאה בחשש. "ואתה יודע מה קרה להם?" היא הרגישה מחויבת לשאול מעצם הדאגה שצנחה על ליבה.
"לא ממש, לא." ענה, פחות מודאג ממנה.
"זה לא מעניין אותך?" חזרה ושאלה.
"אני לא דואג." השיב.
"לא מדאיג אותך לדעת למה אבא שלך ואנשיו נעלמו פתאום?" תהתה. "אני הייתי דואגת."
"לא. רובין הוד ואנשיו מסוגלים לדאוג לעצמם." הסביר. "אז למה את לא דואגת? בקשר למשפחה שלך?"
"הם מתים." אמרה, והפתיעה את רובין. היא הבחינה בהבעתו והסבירה מיד למה היא נראית כל כך שלווה. "ישנתי במשך מאה שנה. כשזה קרה לאמא שלי כל תושבי הארמון נרדמו גם הם, אבל- אצלי זה לא קרה, והספקתי לקבל את זה."
"אני מצטער." אמר רובין והשפיל מעט את מבטו.
"כמו שאמרתי, הספקתי לקבל את זה." היא חייכה אליו כרומזת שאין לו מה להיות מדוכדך מכך. היא רצתה לומר לו שהיא מעוניינת לדעת מה קרה למשפחה שלו, והיא תשמח לעזור אם ירצה בכך, אבל היא לא הייתה בטוחה שכרגע זה הצעד הנכון.
אולי עוד כמה ימים, אבל לא כרגע.