מצוד האגדות: היורשים- פרק 33- כישוף של גן עדן

דמעות זלגו מעיניה של תאליה והקשו עליה לראות את מה שמולה. אם זה היה תלוי בה, טשטוש הראייה הזה היה יכול להימשך לנצח. היא לא רצתה להיזכר במראה הנורא הזה של ג'ולס שוכב מת על הקרקע כשהוא מתבוסס בדמו, ועוד יותר לא רצתה להיזכר שהיא עדיין שם.
היא נאחזה בראשה הכפוף וניסתה להסתתר, למרות שבחדר לא היה דבר שיסייע לה בכך. הוא היה ריק, ולכן, גם היה לה קל להבחין עם חושיה בגל הרוח הנעימים שפגעו בה ברכות והודיעו על בואה של יצור מעופף דמוי אדם למקום.
תאליה הייתה פיה, ולכן גם מבלי לראות, ידעה שמי שעומדת מולה הייתה דודתה, הפיה הכחולה.
"תאליה." הפיה הכחולה ניגשה אליה מיד וחיבקה אותה בחום. "אל תבכי." היא ליטפה את ראשה וניסתה להרגיע אותה.
"אני-אני- אני לא יכולה." היא השיבה בגמגום דומע. "אני- אני-"
"אל תדברי כרגע." היא הציעה לה, עדיין מלטפת את שיערה הכסוף. "תירגעי ותספרי לי אחר כך מה קרה."
"אני- אני הרגתי אותו." היא חייבה את עצמה לומר לה בכל זאת, וזה גרם לפיה הכחולה להתרומם ולהרחיק את עצמה ממנה בכדי לדבר איתה בצורה נאותה.
"על מה את מדברת, תאליה?" היא שאלה אותה בדאגה.
"ג'ולס, אני- אני הרגתי אותו." היא אמרה.
"הרגת אותו?" הפיה תהתה. "בלתי אפשרי, הוא ממש כאן." היא הסיטה את מבטה לאחור וגרמה לתאליה להרים את ראשה. מולה היא ראתה אותו, מסתכל עליה בחיוך המתעקל שלו, קרוב כל כך, ומרתיע כל כך.
"לא- לא- לא!" היא התרחקה עם רגליה לאחור ונצמדה לקיר עד כמה שיכלה, כאילו מאחלת לעצמה שהוא יבלע אותה ויעיף אותה למקום אחר, רק לא לידו. היא חבטה עם ידיה לצדדים ושמעה את קולה המבוהל של הפיה הכחולה כאשר היא מנסה לאחוז בה ולהרגיע אותה.
"תאליה! תאליה! מה קורה לך?" היא תפסה בה ועצרה אותה מלהמשיך לזוז, כאשר תאליה ממשיכה להתנגד.
"הוא- הוא שם! הוא שם!" היא הצביעה קדימה ועצמה את עיניה בבכי.
"מי שם?" היא שאלה אותה והסיטה את מבטה לאחור, לכיוון אליו תאליה הצביעה. "אין שם אף אחד."
תאליה החליטה לפקוח את עיניה ולבחון את דברי דודתה, והוא עדיין היה שם. מסתכל עליה בעיניו הבהירות ודם מרוח על פניו, מלמעלה למטה, מכיוון ראשו אל צווארו, כפי שראתה אותו בתחתית הטירה.
הוא המשיך לחייך אליה והיא התקבעה לפתע על עיניו. היא לא יכלה להסתכל עליהן, אך גם לא יכלה להוריד מהן מבט. הוא היה אמיתי, או שזה היה רק בדמיון שלה? היא כבר לא הצליחה לדעת.
"תאליה, תסתכלי עליי." הפיה הכחולה העירה אותה מהקיפאון. "אין שם אף אחד." היא הדגישה את ההברות שלה בזו אחר זו כדי שתבין. תאליה הנהנה, אך לא הייתה בטוחה שהיא באמת מבינה אותה.
הוא המשיך לשבת שם מולה, אמיתי עד כמה שהראש שלה יצר עבורה, מנסה להתכחש למה שעשתה, ובכך גם מעניש אותה.

נואר ניסתה בכל זאת להכות את הדלת בכל כוחה בתקווה שאולי בכל זאת היא תצליח לצאת למרות הבטחתו של ג'ולס. היא הצליחה לגרום לעכביש לעזור לה לצאת מכלוב, עד כמה קשה יהיה לה לצאת מהטירה הענקית הזאת?
היא שמעה מאחוריה צעדים כפולים ומהירים מגיעים לכיוונה. היא סובבה את מבטה לאחור וראתה את אנג'י ורפאל רצים לקראתה, כשהוא דוחף אותה ומונע ממנה להסתכל לאחור או להתחרט על החלטתה לברוח.
"אתם בסדר!" נואר התפלאה שהיא שמחה גם בגלל מצבו של רפאל, אבל בקשר לאנג'י- לא היה לה ספק. היא חיבקה אותה חזק כאשר התקרבה אליה מספיק וגיחכה באושר. "מה קרה?" היא שאלה כאשר שמה לב שאף אחד מהם לא שמח כמוה.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן." רפאל מיהר לעבור אותן ולנסות לפתוח את הדלת בעצמו. "זה לא נפתח!" הוא התרגז כאשר לא הצליח בעצמו.
"גם אני ניסיתי." נואר הוסיפה לומר.
"כי אנחנו ממש שווים ביכולות שלנו." הוא אמר לה בזלזול כשהוא ממשיך לנער את הדלת, והיא נאנחה בעצבנות.
"נבל טיפוסי." היא מלמלה והסתובבה חזרה לכיוונה של אנג'י, מנסה להרגיע אותה ולנסות לברר מה קרה.
במכה אחת פתאומית רפאל הצליח לשחרר את הנעילה על דלתות הטירה, וחיוך מאושר וגאה עלה על פניו. הוא מיהר לצאת החוצה וכאשר יצא, מיד שם לב לריח המוזר שמילא את האוויר.
"זה-" הוא תהה לעצמו. "דם?" עיניו תרו אחר הצבע האדום, והוא מיד שם לב למראה החשוד ממרחק. הוא התקרב אליו בצעדים קלים ונעצר ברגע שרגלו כמעט נספגה בנוזל שצבע את הקרקע והדשא שצמח ממנה.
נואר ואנג'י התקרבו אחריו מיד ונעצרו כמוהו. כאשר אנג'י ראתה את גופתו של ג'ולס על הקרקע, היא נחפזה להסתובב ולהידחף אל תוך זרועותיה של נואר, שחיבקה אותה חזק, ועדיין נדהמה מהמראה שלא הצליחה להוריד ממנו את העיניים.
היא עצמה אותם כי ידעה שזו הדרך היחידה שלה להפסיק להסתכל.
רפאל, מצד שני, התכופף ורכן מעל גופתו ובחן אותה היטב. חיוך זחוח עדיין היה מוטבע על פניו, חיוך שאומר שלא היה אכפת לו לסיים את חייו, אחד כזה שאומר שבמותו עשה הרבה יותר טוב מאשר בחייו.
זה גרם לרפאל להצטמרר בכל גופו. הוא מיהר להתרומם מחדש, ולקחת את אנג'י ונואר משם.
שלושתם סיימו עם מה שבאו אליו, והם רשאים ללכת. גורלה של אנג'י לא נגמר טוב כמו של אימה, אך הוא התקיים, ועכשיו בוודאי יגיע תורה של נואר.
תורו שלו מעולם לא בא בחשבון. מאז שאביו מת, מאז שכל שאר ההורים נעלמו, הוא נהפך לדומה יותר ויותר לאביו, עוץ לי גוץ לי, והגורל שלו מעולם לא הסתכם במעשה יחיד. הוא ימשיך לעשות את העסקאות שאביו אהב מכל, והוא יעשה את זה גם אחרי שהנבואה תיחשב היסטוריה.
יש דברים שהם פשוט… טבועים, בין אם קיימת נבואה ובין אם לא.
ובשבילו- זו האפשרות השנייה. תמיד.