מפעל המכשפות של ז'נבייב- פרק 6 – טיול שנתי
כאמור מיהרנו אל חדרו של ג'רארד.
הוא אץ במהירות הבזק לפניי, דבר, כולל שלל העציצים והפסלים בביתו לא עצר בעדו.
לבסוף מצאתי אותו בחדרו, מעיין באחד מהספרים המוזרים שכתובים בלטינית או רומנית או משהו.
"הנה" הוא שמט את הספר מול פניי על מיטתו והצביע על תמונת אישה יפיפייה בעלת מאפייני מראה דומים לאלו של ז'נבייב השכנה, שכעת הייתה ארוסת אבי.
ניסיתי להבין כמה שניות מה פשר הכתוב בעמוד ואז הוא החל לתרגם לי.
"זן המכשפה היפה, לרוב שחורת שיער ובהירת עור, תמיד תופיע מאין מקום לפתע, בעלת היכולת להטיל קללות ארוכות דור וכישופים הרסניים, ולעתים תעלם ותופיע בדמותו של חתול שחור. לטובתה עומד קסמה האישי, היופי והיכולת לפתות כל גבר בו תחפץ למען מטרותיה"
סיכם, ובעודי מגחכת מרוב חוסר-הגיון, עניתי בציניות:
"אויש נו, חה-חה, אתה לא מצחיק, אני יודעת שיש לך פטור מלטינית"
אבל ג'רארד לא ניראה היה מרוצה. מבטו לשם שינוי היה רציני, והוא פתח את פיו ואמר "אדלין, את מקוללת" הוא ניראה היה מודאג.
"בסדר, ומי בדיוק קילל אותי?"
"אני מניח שלחתולה השחורה בעלת תליון הירח שמתלווה אלינו לכל מקום יש קשר לעניין"
חשבתי לספר לו על ז'נבייב השכנה, הייתי בטוחה שיש קשר לעניין, ועוד עצם העובדה שג'רארד מצא לי את העובדה שיש קשר בין החתולה לאישה יפייפה שחורת שיער שהגיע מאין שום מקום… הוא גם לא ידע על קיומה, או על הקשר שיש לה עם אבי.
"ג'רארד, לאבי יש ארוסה שהגיע משום מקום, שיערה שחור וארוך והיא בהירת עור כמוך פחות או יותר" הודתי.
פניו של ג'רארד חורו יותר מתמיד, מבטו היה כמעין הגד של 'אמרתי לך'.
"את כוחה שואבת מכשפה זו מן הירח- כלומר, בעת ירח חדש הינה מחוסרת כל כוח, אך לעומת זאת, בעת ירח מלא כוחה כפול ומכופל" המשיך.
"כתוב איך לחסל אותה?" זרמתי לחלוטין עם השטויות האלה.
"זהו שלא, זה מה שאני מחפש, אבל זה לא כתוב בשום מקום… אה הנה! המכשפה צוברת את צעירותה ויופייה על-ידי כליאת נשמותיהם של אלה המקוללים על-ידיה. ביטול אפילו קללה אחת שהטילה, תגרום לה להיעלם מן העולם, אך מאחר ומדובר לרוב בקללות הנמשכות דורי-דורות, לא ניתן לבטל את רובן ולכן מכשפה זו נחשבת כמעט בלתי מנוצחת" הוא סגר את הספר כאשר סיים לקרוא את כל המידע על סוג המכשפה בה חשדנו כי נתקלנו.
"טוב, זה יהיה קל, הרי ז'נבייב קיללה רק אותי, או את את אבי, עכשיו רק צריך להסיר את הקללה והיא תחוסל, אז מה עושים? איך מסירים קללה?"
"בהנחה שרק את או אביך קוללתם, לוקחים שום, מערבבים עם שיערה או שלך או של אביך בתוך סיר עם מי-מלח רותחים, אומרים את שם המכשפה ושם המקולל, נותנים למקולל לירוק בתוך הסיר ואז שופכים את מימיי הסיר על המכשפה" הוא אמר זאת בעל-פה ובבטחון רב.
"איך אתה יודע את זה?" תהיתי.
"אה… סבתא שלי הייתה מאמינה גדולה בעל-טבעי, שלא כמוני" אמר בכחישות.
"ואם זה לא יעבוד? זה לא כאילו, סיכון מטורף ומוזר, סתם לשפוך עליה מים רותחים אפילו נשמע לי הזוי"
"אפשר גם לגנוב את תליון הירח שלה ולתת למקולל לירוק עליו, בהנחה שהיא עונדת תליון ירח על צווארה כמובן"
"אתה ממש מומחה בדברים חסרי תועלת" אמרתי.
הוא די הסכים איתי והלכנו משם.
גניבת תליונה של ז'נבייב לא היה אמור להיות משימה קשה כל-כך.
כאשר הייתה נכנסת עם אבי לחדר המיטות (כן, איכס) הייתה משאירה את תליונה ונעליה
בסלון.
ג'רארד ואני לקחנו אוטובוס אל ביתי וגנבנו את השרשרת שעליה התליון לרגע.
ירקתי לה על התליון, הוא נצץ לרגע קט, אך דבר לא קרה, הירח נותר על מצחי.
ומאוחר יותר ז'נבייב גם חזרה אל הסלון, היא לא נעלמה מן הסתם.
רטנתי על ג'רארד, אך הוא מאידך, שוב תקע בי את מבט ה'אמרתי לך'.
"את לא מקוללת" אמר.
"או שהכל שטויות" אמרתי בכעס.
"גם אביך לא מקולל" הוא אמר ושילב ידיו.
"ואיך בדיוק אתה יודע? הוא לא ירק על התליון בכלל"
"משום שלו הייתה זו קללת של דור שני, היה זה עובד, התליון לא נעלם יחד עם המכשפה"
"בסדר, אני סיימתי להאמין לזה שיש לו פטור מלטינית, אבל משום מה יודע לתרגם עמודים שלמים מאיזה ספר עתיק" יצאנו משם במעין סערת רגשות.
ג'רארד בכלל היה מתוסבך עם עצמו עם כמות הידע שהיה לו בנושא ובו היה בטוח.
***
"את לא מתרגשת לקראת הטיול השנתי היום?!" ז'ולייט לא הייתה כל-כך עליזה מאז שהיא קיבלה משכורת בונוס בקיץ שעבר בחנות הבגדים שבה עבדה.
"ממש לא, תזכרי שאנחנו הולכים 'לנפוש' באכסניית בקתות העץ של סבי בפרובאנס, והייתי שם, אין כל-כך הרבה מה להתרגש מהיערות המסריחים האלו, במיוחד לא בחורף" אמרתי ונאנחתי.
אהבתי את סבי אבל הוא היה טיפוס ממש ראוותני ופטפטן, עצם היותו מלא אנרגיה ובעל עין אחת הובילו אותו לחיי עושק תיירים מדופלם.
הוא ידע שאני בכיתה י' וידע לאיזה סוג טיולים שנתיים לוקחים תלמידים בגיל הזה. איזור אכסניית הבקתות שלו ביער היה מעולה לטיול בסגנון וחיש מהר הוא ידע לשכנע את הנהלת בית ספרי באמצעות 'הנחה' בכדי שיקיימו את הטיול שם ויממנו את כיסו בזמן החורף, כאשר התיירות בדרום צרפת לא גועשת.
"וואו" הייתי פעורת פה למראה תיק הטיולים העצום של ג'רארד, סבסטיאן וכל שאר בני העשירים.
"שמעתי שמנהל האכסנייה שבה נלון הוא סבך" ג'רארד אמר בעודו ניגש אליי.
"כן, סבא של אדלין הוא טיפוס מיוחד!" ענתה במקומי ז'ולייט שעדיין הייתה מלאת אדרנלין מעצם קיום הטיול.
"כן, בהחלט ברנש מיוחד…" עניתי בחוסר עניין.
"רוצה לשבת לידי באוטובוס?" הוא שאל אותי לפתע בעוד ז'ולייט הרימה גבה למשמע אוזניה.
"כן, בטח" עניתי, בעוד ז'ולייט שנעלבה בשקט, הלכה משם וביקשה לשבת ליד איזו זנזונת קולנית אחרת.
בהגיענו לפרובאנס כעבור כשעה או שעתיים, לא כל-כך זכור לי, קיבל אותנו בזרועות פתוחות וחיוך מאוזן-לאוזן, סבי, אדלרד.
כן, על שמו נקראתי אדלין.
שיערו האפור והמלא התנוסס ברוח, הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים חומים שכנראה היו המכנסיים היחידים שהיו בבעלותו.
על עינו הימנית תמיד עטה רטייה מאחר והוא חסר עין ועל צווארו שרשרת בעלת תליון צלב קטן ומוזהב.
"ברוכים הבאים לאכסניית בקתות העץ, שמי אדלרד האנקין וכפי שאולי שמעתם, אני גם סבה של אדלין המתוקה" הוא אמר וחיבק אותי בעודי שומעת קולות צחקוקים ברקע ולחשושים על חזותו הדי לא שגרתית, בעיקר בגלל הרטייה.
גם המורים הרימו גבה על עצם קיום הרטייה, אך כמובן שהקשיבו לדבריו מפאת נימוס.
"ובכן, כניראה שמוריכם המכובדים כבר הזהירו, אבל בכל זאת אשוב ואומר, אין לצאת מאיזור האכסנייה כל עוד לא קיבלתם הוראה ממוריכם או ממני, המדריך, על כך, איזור היער מסוכן, במיוחד בשעות הלילה, לטובת כולם, ובמיוחד לטובתכם"
כולם הנהנו ולאחר נאום קצרצר של מנהלת בית הספר, שוחררנו לחדרים.
תגובות (0)