מפעל המכשפות של ז'נבייב- פרק 1 – מוקפת בשלגיות.

נערה צעירה עברה לגור אצלנו בשכונה.

היא הייתה נראית בשנות העשרים לחייה. היא נראתה מקסימה לחלוטין-
גוון עורה היה לבן כשלג ושיערה היה ארוך, מפותל ושחור כלילה ללא כוכבים.
פניה היו מכוסים בנמשים עדינים ועיניה היו ירוקות ובוהקות.
נפש לא ידעה את שמה, מהיכן באה ומדוע.

יומיים עברו מאז שעברה להתגורר בבית הסמוך לביתנו- והיה זה יום גשום וסוער.

אבי חזר מן העבודה והחליט לאפות עוגיות שוקולד. הוא דיבר על השכנה החדשה.

"פגשתי אותה היום בבוקר, כאשר יצאתי לעבודה, היא בדיוק חזרה מן המרכול- אך לא זה שלידינו. הבנתי שהיא עשתה דרך די ארוכה ובידיה היא נושאת כל-כך הרבה שקיות, לכן מיהרתי לעזור לה.
היא הייתה ביישנית, אך חיננית. היא הודתה לי על העזרה ומשם המשכתי בדרכי לעבודה.
אני חושב שעלינו להכיר אותה" הוא אמר בעודו אופה.

כמה מילים חיוביות על נערה שאינו מכיר כלל… וממתי הוא בכלל אופה?

"אני רעבה" אמרתי.

"יש כרוב ממולא במקרר, תחממי אותו במיקרוגל ותאכלי" הוא אמר.

נאנחתי.
זו הפעם הרביעית השבוע שאני אוכלת את אותה המנה.

ככל שהשמש שקעה יותר- כך גם התחזק הגשם.
אבי הדליק את ההסקה.

"העוגיות מוכנות, עזרי לי לקחת אותם לביתה של השכנה" הוא כיסה את מגש העוגיות בעודי לובשת את המעיל.

"מה השם של השכנה?" תהיתי כשהחזקתי את המטרייה מעל מגש העוגיות במקום מעליי.
"איני יודע" הוא ענה וצלצל בדלת ביתה.

הדלת נפתחה באטיות ובזהירות רבה.
האישה שחורת השער עמדה מולנו עם חיוך גדול ואמרה "ערב טוב, אנא היכנסו".

כל הבית היה חשוך, פרט לכמה פינות ספציפיות שהיו מוארות על ידי נרות. ממש כמו בימי הביניים. היה ריח מוזר של שילוב בין בישול גרוע ביותר ואוכל רקוב.
אבי הניח את מגש העוגיות היכן שהשכנה הורתה לו.

"שבו בבקשה, רוצים תה?"

"כן, עם שתי כפיות סוכר"

"מה איתך?" היא שאלה אותי.

"לא, תודה" לא הרגשתי בנוח לבקש ממנה.

"תודה רבה על העוגיות" היא אמרה כאשר הביאה לאבי את ספל התה.

"אין בעד מה, אני הוברט וזו בתי, אדלין" הוא הושיט את ידו ללחיצת ידה.

"אני ז'נבייב" ענתה כאשר לחצה את ידו בעדינות.

"נעים להכיר אותך ז'נבייב, מהיכן את?"

"ובכן, אני מעיירה קטנה שנמצאת בלה לאבור"

"לה לאבור? אז את מכשפה?" הוא שאל בציניות ואז צחק בקול רם.

חבל לה לאבור היה ידוע כמקום שבו הוצאו להורג 'מכשפות' רבות במאה ה-17.
איך בכלל אפשר להאשים מישהי שהיא מכשפה?
הדבר היה אינדיקציה לימים החשוכים והמטופשים שחווה צרפת.
לפי דעתי כל מי שהוצאה להורג כנגד אותן האשמות הייתה חפה מפשע.
כפריים חסרי שכל.

"אני מקווה שאינך רציני" ענתה לו ז'נבייב שנראתה כאילו לקחה את האמירה די ברצינות.

"לא לחלוטין" הוא ענה לה וחייך.

מי שהיה רואה את הסיטואציה מן הצד, היה יכול לראות את אבי נופל אט אט בקסמה של הכפרייה. ואכן, הדבר עומת עם המציאות-

"את מאוד יפיפייה" הוא אמר לה לפתע.

"אני מניחה שאני שווה עוגייה או שתיים" היא ענתה בחדות מחשבה.

"לפחות חמש" הוא המשיך.

היא חייכה ואמרה- "היה נעים לי מאוד להכירכם, אך עליי להמשיך ולסדר את חפציי בבית".

גם כשהגענו כבר הביתה, חיוכו של אבי לא נמחק אפילו לא בסנטימטר אחד.

"אתה יכול לחייך עד מחר" אמרתי לו.

"יש בה משהו כה פשוט ויחד עם זאת כה מורכב"

"תאכל כרוב ממולא ותרגע" אמרתי בעודי מחממת לי את מנת השבוע במיקרוגל.

"אני לא רעב משום מה" הוא התיישב מולי בשולחן.

"לא אכלת כלום היום"

הוא לא ענה, הוא היה שקוע באיזו מחשבה.

"היא לא נראית צרפתייה" אמרתי בכדי לשבור את השקט.

"…בטח גרמנית במקור" הוא אמר לאחר שתי דקות ספורות.

"…בטח מכשפה במקור" אמרתי ללא מחשבה רבה.

הוא שוב שקע במחשבותיו. הוא ניראה בדיוק כמו ילדה בת ארבע-עשרה המפנטזת כיצד יציע לה נישואין הזמר הנודע של העשור, ג'ורג' מייקל (=במונחים של ימינו, ג'סטין ביבר פחות או יותר).

"אני לא רוצה להישמע בוטה, אבל האם זה אפשרי שאתה מתחיל להתאהב?" חטטנית שכמותי.

"איני יודע. מעולם לא הרגשתי כך כלפי אישה" הופתעתי שהוא ענה לי בכנות.

"ומה לגבי אמא?"

"כשאמך עזבה אותי, הרגשתי מעט קנאה, אבל מעולם לא הרגשתי כאוב יותר מדי, במיוחד עכשיו כשאני יודע שהיא נשואה לפריזאי הקשיש ההוא" סוף-סוף הוא באמת שופך את מה שעל לבו.

"יש להם תינוק עכשיו"

"יופי להם, תסלחי לי, אני אלך לחדרי" הוא לא יצא מחדרו עד השחר של היום שאחרי.

אפילו בבוקר, כאשר חיכיתי להסעת בית הספר, לא ראיתי אותו יוצא מן הבית לעבודה.

כאשר עליתי לאוטובוס, עדיין הייתי שקועה במחשבות המעורפלות שסררו בראשי מאז אתמול בערב.

הרגשתי שמישהו מושך אותי למושב באוטובוס. הייתה זו ז'ולייט, כצפוי.

הייתי כל-כך שקועה במחשבותיי שלא הקשבתי למילה ממה שהיא אמרה.
המצב היה כה גרוע שהיא נאלצה לסתור לי סתירה מצלצלת.

"אאוץ'!" צרחתי.

"מה נסגר איתך?!" היא צרחה בחזרה.

היא כעסה מן הסתם, לא עניתי לה דקות ארוכות.
אני כעסתי משום שהיא איכשהו תמיד הצליחה לשמר את המראה הקיצי והמאושר שלה- אפילו שמזג האוויר היה קודר וחורפי ביותר.

היא הייתה שזופה ושיערה היה זהוב. כאילו הייתה לה שמש מחמד, שכל יום מחדש הייתה עוטפת את כולה ומתלווה אליה בכל עת.
אם השמש הייתה אנושית, היא הייתה נראית כמו ז'ולייט.

היא פתחה קופסת סוכריות והביאה לי סוכריה אחת.

"אז מה שלומך?" היא שאלה.

"אני לא יכולה יותר… מאז אתמול אני לא מרוכזת במה שקורה סביבי" התלוננתי.

"אז קדימה, תשפכי את הכל" היא זרקה את התיק שלה על רצפת האוטובוס.

"יש לנו שכנה חדשה… ואבא שלי ממוקד בה יותר מדי"

"למה, היא יפה?"

"כן, מאוד"

"אז עזבי את זה, זה העניין שלו, לא שלך"

"אבל, זה אבא שלי…"

"הוא אנושי, מותר לו להתאהב"

נאנחתי והבטתי במה שקורה מחוץ לחלון.

האוטובוס עצר וירדתי ממנו מיד. ז'ולייט התעכבה זמן רב מאחור.

רצתי מהר אל הכיתה. המטרייה שלי הייתה רטובה לגמרי. הנחתי אותה באחת הפינות.

בכיתה היו מונחים על שולחנות נפרדים שני תיקים, ורק ילד אחד ישב בכיתה והקשיב למוזיקה בווקמן שלו.

"בוקר טוב ג'רארד" אמרתי והוא מיד הניח על השולחן את אזניותיו.

"בוקר טוב אדלין" הוא ענה והזיז את הווקמן הצידה לחלוטין.

אני חייבת להודות שיש לי רגשות כלפיו. היה לו את סוג היופי שהיה לשכנה החדשה, רק בגרסה גברית-
גם הוא היה לבן כשלג, שיערו היה כהה ביותר ועיניו היו ירוקות ויפיפיות, ולמרות שלא היו לו נמשים, היו לו זיפים שהיו מסודרים בצורה מטופחת.

"למה הגעת כל-כך מוקדם?" תהיתי מאחר והוא גר בסביבה הקרובה לבית הספר.

"הגעתי מוקדם בכדי לסדר את הארונית שלי, סיימתי, וכרגע אין לי יותר מה לעשות"
השפה שלו תמיד הייתה רהוטה וגבוהה, והוא השתמש בה גם מחוץ לביתו וגם כאשר לא דיבר עם אנשים מבוגרים.

תוך זמן קצר נכנסה אל הכיתה ז'ולייט מלאת הצחקוקים הקולניים.
היא זרקה את התיק שלה בכיתה ויצאה במהרה.

הייתה לי הרגשה שבכל רגע, ג'רארד יקום ממקומו וילך לחפש לעשות משהו.
אבל הוא לא קם, וגם לא שם לב לז'ולייט הקולנית בזמן הקצר שנכחה בכיתה.
הוא הוציא מילקוטו ספר.

"מה אתה קורא?" התיישבתי על השולחן שמשמאלו.

"היו שלום ותודה על הדגים" הוא הראה לי את הספר.

"שם מיוחד… על מה זה?"

"לו ידעתי הייתי קורא?"

קמתי כי הרגשתי שאני מציקה לו. אבל בדיוק כשכמעט יצאתי מן דלת הכיתה-
"אילו ספרים את קוראת? כלומר, אם את קוראת…" הוא הניח את הספר בצד השולחן.

"קראתי את ג'יין אייר לאחרונה… זה די עצוב אבל מלא השראה"

"נחמד לגלות שיש בנות שקוראות" הוא אמר.

"מה זה אמור להביע?!"
זהו זה. הוא שוביניסט מתנשא ופרימיטיבי.

"זאת אומרת בגילנו… את לא כמו כל הקולניות המטומטמות האלו"

"זה דבר טוב?" מעולם לא הוחמאתי על היותי לא קולנית.

"אני חושב שכן. כל אחת יכולה לצעוק קצת למען תשומת לב והפיתוי להיות אחת כזו הפך לאחרונה לכפייה חברתית… הבחירה שלהישאר כפי שאת ללא כל ההצגה המטופשת ההיא, זהו המאבק האמתי"

"אבל זה לא משעמם להישאר כך? ללא כל מסכה או מעטה?"

ברגע שהוא התכוון לענות לי, חבורה של בנים נכנסו לכיתה. ג'רארד מיד הכניס את הספר אל ילקוטו והלך לדבר איתם.
עם כל הדיבורים המרשימים, גם הוא היה כלוא בתוך השלשלאות החברתיות.
עכשיו מובן לי למה הוא לא מביע את עצמו יותר מדי בפורום של רבים.
הוא מרגיש מאוים כי בעולם חסר תוכן שנאחז בשורשי הפוזה והמסכות, הוא בתוך תוכו מדחיק נפש שמסרבת להיענות לריקנות שבתרבות הדיבור והדעה.

בינתיים, הלכתי לחפש את ז'ולייט.
ראיתי את נאדין יושבת על המדרגות, היא העמידה פנים שהיא מקשיבה לסיפוריה של דניאלה הג'ינג'ית.
הצטרפתי לשיחתן המשעממת שתוכנה היה בעיקרון ריכוליה המעושים של דניאלה על כל ילדי השכבה.
נאדין נכחה שם פיזית, אבל לא הוציאה מילה כל אותן דקות.
ז'ולייט בדיוק עברה שם עם הליכתה הנשית המוגזמת.
נאדין קראה לה לשבת איתנו. אני ודניאלה גלגלנו עיניים על איך שנאדין החלה לחוש בנוח ברגע שז'ולייט התיישבה שם. כאילו שז'ולייט הייתה המפתח לנפש של נאדין.

נאדין הייתה סגורה לחלוטין מבחינה חברתית.
היא הייתה מאוד גבוהה, בערך מטר שמונים, אם לא יותר.
גופה היה רחב ודי גברי אפילו.
היא הייתה לבנונית- נוצרייה.
היא מעולם לא תתחיל שיחה איתך, אלא אם כן את כבר ב'שיחה' איתה, וגם אם כן, היא מעולם לא תדבר על עצמה.

דניאלה ואני הבנו אחת את השנייה מבלי שאפילו היינו צריכות להוציא מילה, אבל בכל זאת היה לי מאוד קשה להתחבר איתה יותר מדי, היה בה משהו מאוד מדכא.

ז'ולייט ואני היינו חברות טובות מאז כיתה ד'. לז'ולייט הייתה היכולת לגרום לאנשים לסמוך עלייה לחלוטין בקלות רבה.

הפעמון צלצל וכולם רצו לשבת במקומותיהם בכיתה.
גב' הלוי נכנסה וכולנו עמדנו.

"בוקר טוב תלמידים" היא אמרה עם קולה הכבד ואפוף עשן הסיגריות.

"בוקר טוב גב' הלוי, כיצד את מרגישה?" הכיתה חויבה לשאול בכל פעם שנכנסה.

"בסדר גמור, תשבו בבקשה" היא ציוותה.

כך מתחילים בקרים משעממים וחסרי תכלית.

לא יכולתי שלא להבחין בג'רארד שישב בצורה הכי מנומסת ומאופקת בכיתה וזרק לי פעם בכמה דקות מבטים.

כשהשיעור נגמר, הבנתי שלא הקשבתי כלל בכל השעה שעברה.
זה היה בגלל השטויות שעשתה ז'ולייט לידי, או בגלל המבטים של ג'רארד.
או בגלל שניהם.

מריה, הילדה הצוענייה היפה עלתה על השולחן שבאמצע הכיתה בפתאומיות והכריזה-
"אנחנו מארגנים מסיבה שכבתית ביום שישי הזה! כל מי שרוצה לבוא, חייב להביא שלושים פראנקים עד מחר!"
איך שהיא ירדה מן השולחן כל התלמידים הקיפו אותה בשאלות לגבי האירוע.

לפני שיצאנו אל החצר, חיכיתי שז'ולייט תיתן למריה את הכסף.
"למה את לא באה?" ז'ולייט שאלה אותי.

"אני לא אוהבת את התלמידים בשכבה" עניתי.

"את לא מכירה אותם" היא די צדקה.

"הם כמו מריה, ריקניים ואין יותר מדי מה להכיר אותם בשביל להתאכזב"

"חיי החברה שלך פה באמת לא מעניינים אותך, הא?"

"באמת שכן, זה פשוט שהאנשים פה לא באים לי בטוב… לא בא לי על קשרים חבריים צבועים עם אנשים שאני לא באמת אוהבת ואין לי על מה לדבר איתם"

"את אמרת שאת לא מחבבת את נאדין ודניאלה, שאין לך על מה לדבר איתן, ובכל זאת את מבלה איתן כל הפסקה- מה גרוע יותר? קשר חברות מזויף שנכפה עליך מפאת חוסר יזמות חברתית מצדך שאין מצב שתרוויחי ממנו כלום? או, קשר חברות מזויף שיכול להביא לך קשרים נוספים ורק הטבות בחיים?"
האמת היא שהתגעגעתי לניצני החכמה של ז'ולייט. זה פשוט שהיא הפכה לכל-כך צבועה לאחרונה שחשבתי שהאופי האמתי שלה נכלא לחלוטין במעמקי נפשה.
אבל סוף-סוף! סוף-סוף היא מראה לי למה התחברתי אליה מלכתחילה, ולמה הקולניות וקלות הדעת המזויפת שאני חווה מצדה עדיין שווים את זה.

"אין לי מישהו אחר מלבדן פה, את כל הזמן עוזבת אותי"

"אני?! את זו שנטשת אותי באוטובוס היום בבוקר! מה היה הקושי הגדול שלך לחכות כמה שניות?!"

"אני תמיד זו שחייבת לחכות לך! זה מעצבן" אמרתי בזמן שהסתובבנו בחצר בית הספר.

"אם את לא מוכנה להקריב מעצמך למען אנשים אחרים, תשכחי מחיי החברה שלך! בשביל לקבל, צריך להעניק"

"מה בדיוק את מעניקה?"

"מבין כל החברים שלי פה, את זו שאני מדברת איתה כרגע מתוקה!"

"מתוקה? ממתי את קוראת לי מתוקה?"

"יודעת מה? למה אני טורחת? תדאגי לעצמך אם את לא יכולה לקבל עצה של מישהו שאכפת לו ממך" היא התחילה ללכת משם.

"רגע, חכי!" אחזתי בידה.

"כן?" היא עמדה במקומה.

"אני ממש רוצה להשתנות, אני רק לא יודעת איך ומה!" הרגשתי כנועה.

"נתחיל בזה- תשני את צורת המחשבה שלך, תשני את הגישה שלך כלפי אנשים ותפסיקי לשפוט כל-כך מהר"

לפני שהספקתי לענות היא גררה אותי אל מול דלת שירותי הבנים. לא הבנתי מה לעזאזל היא רוצה ממני.
תשני גישה ואל תהיי אישה? או מה לעזאזל…

"אנשים שלא מעורבים חברתית בעליל, חושבים שאלה סתם שירותי הבנים. אבל זהו אזור העישון של התלמידים"

"אני לא מעשנת…"

"גם אני לא, למי אכפת?"
היא דפקה על הדלת ארבע פעמים.
איך שנכנסנו, האווירה הייתה חונקת תרתי משמע.
עשן סיגריות החל למלא את ראיותיי והתחלתי להשתעל ללא הרף.
בתחילה, לא יכולתי לראות דבר, אבל ככל שנכנסתי יותר אל תוך החדר, יכולתי לראות את כל מה שמתרחש סביבי.

כעת הבנתי לאן נעלמים כל הילדים המקובלים בהפסקות.
בעקרון אם תטיילו בזמן ההפסקה בכל רחבי בית הספר, לא תמצאו אף ילד מקובל.
בזמן השיעור, דווקא תמצאו אותם בחצר או בקפטריה לרוב.

מריה ישבה על הרצפה, היא הייתה מוקפת על ידי שלושת הבנים הכי מקובלים בשכבה.
אחד מהם, ג'רום- הקפטן של נבחרת הכדור-כף של בית הספר, היה מרוח עליה כאילו הייתה המאכל האהוב על אדם שלא אכל יום שלם.

ז'ולייט דחפה לי סיגריה אל תוך הפה והדליקה אותה בכוח.
לא זרקתי אותה כפי שיכולתי לעשות.
עיניי חיפשו עוד אנשים, פרט לז'ולייט שיכולתי לנהל איתם שיחה, שטחית ככל שתהיה, אבל לפחות שיחה.
לא הכרתי אף אחד מן האנשים שנכחו שם באופן אישי.

ז'ולייט דיברה עם אלפונז. היה לו היקי גדול וברור על צווארו.

פשוט התיישבתי על השיש של הברזים וניסיתי שלא להשתעל.

ג'רארד וסבאסטיאן בדיוק נכנסו אל השירותים.
ג'רארד הביט עליי במבט מתפלא ומבולבל.
"ממתי את מעשנת?" הוא שאל ועזר לי לרדת מהשיש שהיה גבוה יחסית.
למה הוא היה צריך לשאול את זה בקול רם.
לא ניראה שלמישהו באמת היה אכפת בכל אופן.

"אתה מופתע?"

"כן, אני מופתע… מעולם לא ראיתי אותך כאן… למה את כאן?"

"גם אתה לא מעשן, אז למה אתה כאן?"

"אני בן… אלה שירותי הבנים"

"זה לא ניראה שאתה משתין, אז למה את באמת פה?" אמרתי בקול רם מאוד.

כולם מסביב החלו לצחוק, פרט לג'רארד.

חייכתי קלות ברגע שאלפונז טפח על שכמי "את מצחיקה!"

הבטתי מסביב. ג'רארד כבר הספיק להסתלק.

ז'ולייט הייתה באמצע פלרטוט עם קלוד.

"איזו פרוצה" אמרתי.

"מי?!" מריה שטפה בדיוק את שארית הסיגריה שלה בברז שלידה עמדתי.

"ז'ו- לא משנה"

"אויש נכון, לגמרי, אחת מהכי שבשכבה" מריה אמרה, והמשיכה ושאלה- "הבאת לי את הכסף למסיבה?"

"אני לא בטוחה שאני יכולה" עניתי.

"פשייי. אני בטוחה שאין לך משהו טוב יותר לעשות! פשוט תביאי את הכסף ותבואי! כולם הולכים להיות שם, ויהיה אלכוהול!"

"שיהיה" הוצאתי שלושים פראנקים מהתיק והבאתי לה.
היא הביאה לי כרטיס ורוד עם הכתב שלה – 'שילמה'.
"תביאי את זה למסיבה כדי שתוכלי להיכנס".
ממש התחלתי לחבב אותה משום מה.
ההפסקה נגמרה ועלינו היה לחזור לכיתה.

תפסתי את גב' ליאונה, המחנכת, במסדרון ובקשתי שתעביר לידי את ג'רארד במקום ז'ולייט.
הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון שביקשתי זאת.
איך שנכנסו אל הכיתה רצתי אל מקומי ועמדתי.

"בוקר טוב תלמידים…" היא הביטה עליי "…היום נבצע שינוי מקומות קטן-
ג'רארד אני צריכה אותך קרוב יותר אלי, תתחלף בבקשה עם ז'ולייט"
היא החליפה עוד שני תלמידים במקומם, אבל לי זה לא היה כזה קריטי.
הנה מחנכת לעניין. כמעט אף פעם היא לא שואלת כמה ולמה. פשוט מבינה ללב.

ג'רארד הגניב מבט אליי ואיך שהבטתי חזרה הוא הפנה את מבטו אל עבר הלוח.
הוא היה מהטיפוסים האלה שפשוט בא לחבק.
אני כמעט קמתי מהכיסא שלי והתיישבתי עליו מרוב החמימות שהוא הקרין.
הוא הוציא את מחברתו והחל לצייר דמויות מגוחכות.

"ציורים יפים" אמרתי בצחוק.

"אלה מורים בבית ספר"

"אה, עכשיו אני רואה!…"

הוא ניראה כל-כך מרוכז ורציני בקריקטורות הטיפשיות שלו שזה גרם לי להתפוצץ מצחוק מבפנים.
"מי זו?" הצבעתי על דמות שהזכירה לי את מריה.

"הפרוצה הצוענייה" הוא ממש תיעב את מריה.

התפוצצתי מצחוק.
גב' ליאונה ראתה, אבל התעלמה.

בהפסקה של שעתיים לאחר מכן, ז'ולייט אמרה לי "אני רואה נהנת בחברת ג'רארד הדוחה והמתנשא במקום בחברתי…"

"סבלתי קשות" ניסיתי להישמע רצינית וכשלתי. קשות.

"כן, ראיתי, מסכנה שכמוך… צחקת עד כדי כך שבבניין של תלמידי כיתות ז'-ח' ברחוב המקביל התלוננו על הרעש"

"תראי, הוא לא כזה בן אדם מגעיל ומתנשא… הוא די מצחיק כשהוא מרגיש בנוח"

"אם כבר מדברים, שמת עין על מישהו מהשכבה שלנו?"

"אף אחד" רציתי ממש לצעוק את שמו של ג'רארד.

"גם אני לא… השכבה שלנו הכי גרועה מבחינת הבנים" היא החלה לבכות לפתע.

"למה את בוכה?" חיבקתי אותה בעדינות.

"התחלתי להתאהב ממש באלפונז… וחשבתי שהוא בקטע שלי, ואז פתאום הוא מגיע עם היקי בגודל של כף היד שלי… שאלתי מי עשתה לו את זה, והוא אמר שחברה שלו"

"אלפונז לא משהו, חוץ מסמים קלים וסקס מנוצל, קצר וגרוע את לא תשיגי ממנו כלום"

"אולי זה מה שאני רוצה!"

"ציפיות גבוהות… מה אני אגיד לך?"

"להתראות אדלין!" ג'רארד אמר כשהוא עבר לידנו.

"אתה הולך הביתה?!"

"כן, יש לי פטור מלטינית"

"אויש יש לטינית עכשיו…" ז'ולייט נאנחה ועלתה במדרגות אל כיוון הכיתה.

"לאן את הולכת?!" צעקתי לה מלמטה.

"לעשות שעורי בית!"

ג'רארד זרק את התיק שלו וישב על הגדר שליד שער היציאה מבית הספר.

"למה אתה מחכה פה?"

"אני מחכה לסבסטיאן… לשנינו יש פטור"

"אני יכולה לבוא איתך?"

"את תבריזי בשביל מה? אני סתם הולך הביתה, שום דבר מיוחד"

"תכניס אותי לבית שלך, אין לי פרעושים"

"את יכולה לבוא, אבל את תפספסי חומר"

"מה זה חשוב לך?"

"טוב, תביאי את התיק שלך, אני אחכה פה"

כשחזרתי להביא את התיק, גם סבסטיאן היה שם כבר.

"גם לך יש פטור?" פעם ראשונה שסבסטיאן בכלל דיבר איתי מחוץ לכותלי הכיתה.

"לא, אני הולכת עם ג'רארד" אמרתי.

סבסטיאן היה מבולבל. ואני יכולה להבין אותו. ג'רארד לא בדיוק הטיפוס שמדבר יותר מדי עם בנות… הוא די ביישן בסביבתן, ואם לא, אז הוא סתם מתנהג כמו מתנשא מגעיל.

הבית של ג'רארד היה גדול, נקי ויפה. בדיוק השילוב האירופאי המודרני והקלאסי.
"בית יפה" אמרתי.

"תודה" הוא אמר וחלץ את נעליו, הוא אמר לי לעשות כך גם ולקח את התיק שלי לחדר שלו כדי שלא יהיה זרוק באמצע הסלון.

"ג'רארד?!" מישהו קרא מכיוון המטבח.

"אני בבית אמא, הבאתי אורחת!"

אמא שלו יצאה מן המטבח עם כוס יין אדום בידה. שיערה היה שחור, מתולתל ולא ארוך במיוחד. היא הייתה מאוד שזופה בניגוד אליו. היא לא הייתה יפה כלל, אבל היה לה סוג של חן שג'רארד ירש ככל הנראה.
כולה הייתה מכוסה בתכשיטי זהב ובגדיה היו לבנים, בוהקים ובבירור יקרים.

"שלום!" היא נראתה מאוד מופתעת לראות בת בביתה.

"שלום, אני אדלין" חייכתי חיוך ביישני.

"נעים להכיר אותך אדלין" היא טפחה על הכתף שלי מעט בידה החופשית, חייכה קלות וחזרה מיד אל המטבח.

ג'רארד גיחך משום מקום.

"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי.

"התכנית הרגילה שלי כשמתארח אצלי חבר בבית היא לשחק משחקי וידאו… אבל אני מניח שנאלץ לבצע שינוי"

"משחקי וידאו?" הוא חייב היה להיות עשיר על מנת שיהיו לו משחקי וידאו בבית.

"את רוצה?…"

"חשבתי על לצאת לטייל בחוץ אם לומר את האמת"

"זה היה יכול להיות נחמד אבל יורד גשם בחוץ"

"וזה למה עדיף לצאת החוצה! להישאר בפנים זה מדכא! אלוהים ברא את הגשם על מנת שכל היצורים יהנו ממטעמיו!"

"אם נניח ואלוהים ברא את הגשם, זה היה בכדי להשקות את הצמחייה בצורה טבעית ולאזן את מזג האוויר בכדו"א… לא בכדי שנצא החוצה, נפתח את הלשון ונשתה גשם"

"זה למה צריך לצאת החוצה!" צחקנו ויצאנו החוצה.