מעשה ברוצחת כלבים – פרולוג

הישבה בבית המפואר הייתה יכולה להיות נפלאה, אם רק הייתי מנצחת אותם. אולי אז היא הייתה נפלאה. אהבתי מאוד לרדוף אחריהם – זה היה אחד הדברים המהנים היחידים שעשיתי בחיי.
אבל למרות הכול, באמת ישבתי על הספה והבטתי בקיר הריק. על הרצפה היו מפוזרים ניסוחים שונים של איומים, אך אף אחד מהם לא היה טוב כמו שצריך. מבטי נדד לעבר השעון, ושמתי לב כי השעה כבר ארבע. קפצתי מהספה, מפילה באותו הרגע את כוס הקפה שלי וצורחת על המשרת שיבוא לנקות את השטיח הדלמטי שלי.
"אוי לא!" צרחתי בקול מקפיא, רצה לחדרי במהירות, הדלת נפתחה בלי בעיות, למרות שבדרך כלל היא הייתה חורקת והורסת את הרצפה . הארון נפתח במהירות, ועד מהרה ברצפה שלי הייתה מלאה בחליפות שלי. כל אחת ואחת חליפת דלמטים, לזכר הימים שהיו.
לקחתי את השמאלית ביותר לא כולל הקטנות, ולבשתי אותה. יצאתי, מקפידה לנעול את הדלת, וירדתי במדרגות מהבית שלי לחצר. הנהג הפרטי שלי ישב במכונית ועישן.
"תוציא את הסיגריה מיד!” צרחתי עליו, מרימה יד בכעס. הוא הביט בי בכניעה והנהן במרץ. הסיגריה נפלה על הכביש, והנהג הפרטי שלי התחיל לנסוע.
עד מהרה הגענו לבר הנבלים, בשדרות "העולם האחר" שבאימפריה המכושפת. היה חשוב לציין, לטובתי, שהיינו צריכים לעבור דרך המימד של העולם האנושי, של מימד הטמפרטורות ומימד הזבל. רק אז הגענו למימד הנכון, ובדיוק למקום הנכון – איזה מזל. הנהג עצר בזמן, בדיוק מול הבר המלוכלך. כמובן שהוא היה מלוכלך, איך אחרת? יצאתי מיד מתוך הלימוזינה, נכנסת לבר במהירות. הייתי הראשונה שהגיעה, כמו תמיד. טוב, כמעט ראשונה. סקאר היה עוד לפני בבר – כמה לא מנומס מצדו. שנאתי את סקאר – זה היה מובן לכל אחד.
"עוף מהכיסא שלי, סקאר.” אמרתי לו בכעס. זה היה הכיסא שלי. הוא היה שחור ולבן בצורה של כתמים דלמטים. סקאר תמיד אמר לי שאני אובססיבית לכתמים, וזה הופך אותי למשוגעת, אבל זה לא נכון. איך אפשר להגיד את זה על מישהי שיש לה בית שכולו כתמים דלמטים?
"ואם לא בא לי?” הוא הוציא לשון בלעג. “עוף מהכיסא שלי!” צרחתי עליו, כמו תמיד. “אוח סקאר, סקאר יקירי, תפנה את המקום לקרואלה. נכון שתעשה זאת, ידידי?” נשמע קול מאחורי סקאר. זה היה בעל הבר, קפטן הוק. הוא החזיק את ידו באיום, כמה דלמטי מצדו. סקאר הביט בו בעיניים גדולות בסגנון סימבה-הרשע, וקם מהכיסא. התיישבתי בכיסא בנינוחות, כמה טוב להיות קרואלה דה-ויל.
כמה דקות נוספות היינו רק סקאר, קפטן הוק ואני, אבל אז הגיעו כל השאר. הראשון הגיע הנסיך ג'ון, שהוציא קלפים והתחיל לגייס אותנו למשחק פיטר השחור, ואני סירבתי להתיישב ליד סקאר, אז היינו צריכים לחכות. ואז הגיעה אורסולה, שהצליחה לגרום לנו לשחק. וכל השאר הגיעו בהדרגה, חלק פרשו לשתות משקאות משכרים, וחלק הצטרפו לשחק אתנו פיטר השחור. היינו באמצע סבב מאוד מעניין, והג'וקר, כך היה ברור לי, היה אצל סקאר. אבל צליל של דלת נפתחת קטע את הצעקות של סקאר, שניסה להסביר שאין לו ג'וקר.
לפתע הדלת נפתחה. עמדה מולנו מלכה שגיבה ויפה, היה ניתן לראות שיש לה מה לומר, כמובן שזיהיתי אותה – המלכה, השליטה הנהדרת שלנו. קמתי ראשונה, משתחווה במהירות ומביטה בה בעיניים סוקרות. “מלכתי, מה תרצי מאתנו, עוזרייך הנאמנים?” באותו הזמן גם הבטתי בכל השאר בעיניים דוחקות. הם קמו, גם הם קדים. המלכה הביטה בסקאר, בכולם, ורק אז בי. “קרואלה, אני אענה על שאלתך.” היא אמרה לי, לא מחייכת. “אני צריכה משלחת עילית, מהסוג שרק אתם יכולים לעשות. אני צריכה שתהרגו את כל ה'גיבורים' וה'טובים' בסיפורים שלכם! שרק אנחנו, האימפריה המדהימה שלנו, נשאר בחיים!” היא נעצרה לרגע דרמטי אחד. “וראשי המשלחת, למרבה הפלא, יהיו קרואלה דה ויל וליידי טרמיין.” אמרה המכשפה הרעה, ונעצה בליידי מבטים. “צאו לדרך, יקירי!”