מלחמת היד – היסטורית ארץ המשולש – (דם המטפטף לתוך עצמו)(לקרוא לפני את הרציתי להוסיף)

"ארץ הקללה בשמם של אנשי הנפש, הגוף והשליטה או בשמם של האנשים היושבים בה ארץ הנבואה היא ארץ הפולטת לכל איש אשר אינו איש צבע כמוני וכמוך ילדתי, קולות אשר חודרים לנשמה של האדם ובסופו של דבר מביאים אותו לדיכאון ולעיתים אף למוות, לכל האנשים היושבים בסמוך לנהר השומר, זה התחיל לפני כ15 שנים, מאז כל אנשי הנפש הגוף והשליטה התרחקו לחופות הארץ שלנו"

סילנטום סוף סוף בת 10, היא מבינה דבר או שניים, היא הסתכלה עליי מסוקרנת ושאלה "אז למה הם יוצאים למלחמה נגדנו?"

הסתכלתי עליה מיואש ולא אהבתי את התשובה "נמאס להם מהרעש"

הרעש מרחוק שהצבעונים נלחמים בכל הכוח באויבים הבאים מכל צלע בארץ המקוללת הזאת, בצלע בין ארץ השליטה לארצנו המלחמה בין הכשפים, אנשי המדבר המאכלסים את ארץ השליטה אשר כוחם הבסיסי הוא לשנות צורה ואף המיומנים הוא לשנות צורה מתוך הדברים שהם אי פעם נגעו ואף לשלב בניהם, הצבעונים הם רק בעלי כוח אחד, כוח הדמיון והצבע שזה אותו הדבר בעצם, הם עושים אשליות במילים אחרות והמיומנים יודעים לעשות את מה שהארץ שלהם עושה לכל האנשים האחרים, לדכא, הדמיון של הצבעונים כל כך חזק שהוא משפיע הישר ללב של האויב.

כמובן שקרב כזה אינו הוגן הצבעונים לא משתמשים בכוחות שלהם מעבר לראיית רגש כצבע ורוב הצבעונים הינם חוקרים בארץ הנפש, אז כמובן שכמות ההורגים וההתקדמות של אנשי השליטה הייתה ללא שליטה כשמם.

הצלע בין ארץ הגוף לארץ הקללה קרה אותו הדבר, אנשי הגוף הנם אנשים חזקים מאוד אשר יש להם יכולת הסתגלות וכוח מטורפים ברמה הפיזית, עורם כברזל והם אינם משתמשים בנשקים ידם מספיקים לכל דבר, אגרוף אחד במקום הנכון הורג בן אדם.

אבל הצלע היחיד שבו הייתה מלחמה הוגנת הייתה בין ארץ הנפש לארץ הקללה, אנשי הנפש הם אקדמיים כמו רוב אנשי הצבע, ככה שלא הרבה אנשי הנפש יצאו למלחמה נגד הצבעונים אלא שגם המלחמה הייתה שווה כי לאנשי הצבע היה גם יכולת הקריאה העתיק והכשף המילולי אך פחות מאנשי הנפש אשר חייהם מבוססים על קטעים והבנתם ככה שהכוח של הכשף הזה היה חזק יותר אבל, לאנשי הצבע היה את הכוחות שלהם.

אחרי חודש של מלחמה שבסוף מתו שמונים אחוז מאנשי הצבע נבנתה חומה סביב הארץ, אשר מנעה מהקולות להגיע לשטחים האחרים, אך המים היו מועטים, ההספקת מים הייתה מנוהלת על ידי אנשי השטחים האחרים, כי לא הייתה גישה למים בארץ הקללה, וממועטים שנשארו התחילו למות.

רנוב היה מודאג, הוא היה בעל הצבע הלבן, בעל יכולת ידע העולם, אנשים חיפשו מישהו שיציל אותם, שיביא סוף לתקופה הזאת, ורנוב היה המושיע שלהם בעינם.

אך רנוב בקושי חי, אחרי מלחמה נוראית שאישתו מתה לצדו בקרב וילדתו גוססת הוא לא חשב על להיות מושיע, הוא חשב על איך להחיות את ילדתו, אז הוא יצר טקסט.

"ללגום קולות החיים, ללגום מהקללה אשר באוזניי האי צבע, תביא מים, תביא נפש, תביא תקווה, אלוהים, רחם על דורותיי"

ביצירת הטקסט הוא בכה, בכי אשר נפל על הנייר ונשאר שם, לאחר הכתיבה הזאת הוא לקח צמיד קטן שראה בביתו ורץ לגבול, לחומה.

"בבקשה תנו לי לעבור, אני רק רוצה לגעת במים בפעם האחרונה"

השומרים הצבעונים נתנו לו לעבור אבל השומרים החיצונים אשר אינם בעל יכולת הצבע לא נתנו לו, אז הוא הרג אותם, גרם להם להתאבד, הוא רץ החוצה, הוא הסתכל ימינה ושמאלה וראה שומרים רצים לכיוונו ואז הסתכל מאחורה, הוא שכח לסגור את הפתח, והקולות כנראה באוזניהם, ואז הוא עשה כישוף אחרון לפני מותו הבא, הוא ליפף את טקסט סביב הצמיד במהירות, וזרק למים ואמר מילים שאף הוא לא הבין.

השומרים הפסיקו לרוץ.

הוא הסתכל עליהם וראה את הצמיד עולה מהמים, על הצמיד היה כתוב "הגוף והנפש מחוברים בשליטה, הבחירה היא מה שעוכר שלום ביניהם".

הוא חזר הביתה שם על סילנטום את הצמיד וקול עמוק ויפה יצא מפיה "אלוהים בא רנוב, אלוהים בא בעוד 50 שנה"

ארץ הקללה כבר איננה, ארץ הנבואה חזרה לשימוש אבל הרע ביותר מגיע.