מות גיבורים אינו לשווא

הוא שלף את חרבו מהנדן, כבר כששמע את הרחש הראשון המרמז על אויב.
הוא הידק את אחיזתו במגן המתכת, כבר כשראה את קצה המגף.
הוא ידע שהוא גיבור, כבר כשהיה בן שש והביס נער גדול ממנו בשנים.
הוא ידע שאינו יכול למות.
הוא שינן את מהלכי הקרב שלו, עוד לפני שהאיש המכוסה שריון יצא מבין השיחים.
הוא לא הספיק לעשות דבר לפני שהאדם תקע את חניתו בבטנו.
הוא אינו יכול למות.
הוא גוסס.
הוא גיבור.
מות גיבורים אינו לשווא, הלא כן?
הוא נדם.