מה שקסם יכול לעשות בעולם האגדות- פרק 2- אני ושיקויי קסם? כן, זה לא שילוב מוצלח.

אנג'י מצאה את עצמה עומדת בפני פעולה גורלית, ובפני דלת פלדה כפולה מאיימת. היא לא הייתה בטוחה שנואר הייתה כנה איתה לגמרי, אבל נראה שחשבה על כך רק ברגע שנעצרה מול הדלת.
טוב, היא כבר כאן. מה יש להפסיד, נכון?
היא נקשה בעדינות על הדלת, וחיכתה.
לאחר כמה שניות נפתחה הדלת לפניה, ומולה עמדה איימי, ביתה של המלכה הרעה, ומבט חשדן על פניה. "אנג'י!" היא אמרה בחיוך קורן.
"היי, אני-" הדלת נטרקה בפניה עוד לפני שהצליחה להשחיל מילה מהפה. "אבל," היא מלמלה לעצמה. "חכי! איימי!" היא דפקה על הדלת בחוזקה. "בבקשה, תפתחי לי!" היא המשיכה לדפוק בעקביות, ובהדרגה החליטה להלחין מנגינה מהמכות כדי להעביר את הזמן, עד שהרגישה שהמשטח עליו הכתה השתנה.
"אאו!" איימי כיסתה את מצחה אחרי שחטפה מאנג'י מהלומה חזקה.
"או, אני ממש מצטערת!" אנג'י אמרה מיד. "הנה, תני לי לראות את זה."
"אה, עזבי אותי!" איימי הרחיקה אותה ממנה. היא נאנחה ושאלה, "מה את רוצה?"
"חברה." היא השיבה בחיוך, ואיימי עדיין נשארה עם אותו מבט מאוס.
"את מודעת שגם המלכה הרעה וגם הפיה הרעה גרות בבית הזה?" איימי שאלה אותה. "אני לא חושבת שהגעת לשלב הנואשות הזה עדיין."
"כריס ונואר הלכו ואני חייבת לעשות משהו." אנג'י רטנה ונאנחה.
"וואו, אז כנראה שטעיתי בקשר לנואשות." איימי אמרה. "ובכל זאת בחרת בנו? כנראה שזלזלתי בך מוקדם מדי."
אנג'י חייכה. "תודה."
"את נואשת יותר מרפאל בפעם ההיא שאיב החביאה את קוביות המשחק שלו." איימי אמרה, וחיוכה של אנג'י נמוג. איימי נאנחה. "בסדר, תכנסי, אבל את חייבת לעשות רק מה שאני אומרת לך."
"יש! יש! תודה!" אנג'י קפצה בשמחה וחיבקה את איימי.
"והחוק הראשון הוא שלא תחבקי אותי!" איימי קראה באומללות מתוך אחיזתה של אנג'י.

איימי נתנה לאנג'י להיכנס לטירה, אבל רק כדי שלא תמשיך להציק לה. היא מעולם לא חשבה שתראה אותה במצב כל כך קשה, זה היה המעט שיכלה לעשות. ה-הרבה שיכלה לעשות היה לזרוק אותה לבאר ולסגור את הפתח, אבל גם לה יש גבולות.
מי יודע, אולי תעשה את זה אחר כך, אם תעצבן אותה מספיק.
"וואו." אנג'י התפעלה מחדר הכישופים של איימי כשנכנסו אליו.
"אני יודעת." איימי חייכה בגאווה. אם יש משהו שאהבה יותר מאמא שלה או מטובתה האישית היה החדר הזה. הוא היה מלא בספרי כישופים רבים וצנצנות ובקבוקים מלאים בשיקויים ונוזלים צבעוניים ומשונים.
"ומה זה?" אנג'י החלה להתקרב לניסוי העכשווי שלה.
"לא, לא, לא, אל תתקרבי לזה!" איימי מיהרה להזיז אותה משרשרת המבחנות. "טעות אחת יכולה לגרום לאסון."
"נבלים לא אוהבים אסונות?" אנג'י שאלה.
איימי גיחכה מהאירוניה. "לא מהסוג הזה." היא ניגשה לספר הכשפים הפתוח אותו סרקה לפני הדפיקה שהפריעה לה.
"מה את עושה עכשיו?" אנג'י לא מפסיקה לשאול שאלות, הא? איימי השתדלה שלא להתרגש מהסקרנות היתרה שלה.
"כישוף מצעיר." השיבה.
"נשמע מעניין." אנג'י אמרה. "מה זה עושה?"
"טוב, אם את חייבת לדעת," למען האמת, איימי אהבה לדבר על היצירות שלה, לכן אהבה את כיוון השיחה הזה. "זה שומר על עור הפנים חלק וזוהר." הסבירה. "הכי יפה בעיר, אחרי הכל."
"הו, מגניב." אנג'י התלהבה מהרעיון. "אפשר לעזור לך?" היא ניגשה להסתכל על כל החומרים השונים בעיניים גדולות.
"אה, אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב." איימי אמרה.
"בבקשה? אני לא אעשה שום דבר אם לא תגידי." אנג'י הרימה יד כמבטיחה.
איימי נאנחה. "טוב, נו,"
"ייאי!" אנג'י מחאה כפיים בהתרגשות. "אז מה לעשות?"
"טוב," איימי ניגשה לספר הכישוף וקראה את הכתוב בשנית. "תביאי לי 'עור סלמנדרה'."
"איכס." אנג'י כיווצה מבט בגועל.
"זה רק השם של זה. זה נוזל ירוק כזה, בכלי זכוכית." איימי הסבירה לה.
"בטוח?" אנג'י שאלה.
"כן, אני מבטיחה." איימי השיבה ואנג'י הנהנה בחיוך לפני שניגשה לקחת את הדרוש. "לא ,אני לא." איימי הוסיפה למלמל לעצמה, וחיש מהר אנג'י נעמדה לידה עם הכלי ובו הנוזל הירוק. מזל שלא שמעה אותה, אחרת הנסיכה הקטנה הייתה מתחרפנת.
"הנה." אנג'י הגישה לה את השיקוי.
"תודה." איימי נאלצה לומר לה, כי כך הגיבורים בדרך כלל עושים, ושפכה כמות קטנה לתוך המרקחה הגדולה.
עננה לבנה עלתה מהקדרה הקטנה, ומשהו הריח מוזר. תרתי משמע.
"אוי, מה הריח הזה?" אנג'י סתמה את האף בגועל. "זה אמור להריח ככה?"
"לא, זה אמור להריח כמו ורדים." איימי סתמה את אפה בעצמה. "זה," היא רחרחה את האוויר פעם נוספת כדי לוודא. "זה מריח כמו גופרית."
"למה?" אנג'י שאלה.
"מאיפה לקחת את 'עור הסלמנדרה'?" איימי שאלה.
"מהמדף." השיבה לה, ולפי תגובתה, אנג'י הבינה שמשהו שגוי במה שאמרה. "לא הייתי צריכה לקחת אותו מהמדף, נכון?"
איימי נדה בראשה במאמתת את השארתה.
"אופס." אנג'י כיווצה את פניה בחוסר נעימות. לא שזה יכול לעזור למצב.
עינייה של איימי נפערו בהארה המבהילה שעלתה בראשה, ואנג'י שמה לב לכך.
"למה את עושה את הפרצוף הזה? זה לא פרצוף טוב." היא חששה.
"מתחת לבקבוק, במקרה היה כתוב על המדף 'ארס קוברה'?" שאלה.
אנג'י חשבה לרגע. "אולי." השיבה כשנזכרה.
איימי הייתה מבוהלת מדי מכדי להתעצבן. היא ידעה שהזמן שלהן קצוב. "מהר, אנחנו חייבות להסתתר!" היא קראה תוך כדי שחיפשה מחבוא מתאים.
"מה? למה?" אנג'י שאלה ורצה אחריה כדי להתחבא מאחורי שולחן ששכב על הרצפה.
,אני אני זוכרת נכון, כשמחליפים בין 'עור הסלמנדרה' ל'ארס הקוברה' בכישוף הזה, יוצרים את השיקוי של 'קללת הנצח'." איימי הסבירה לה.
"בבקשה תגידי לי שזה טוב יותר מאיך שזה נשמע." אנג'י התחננה.
"היא מופעלת כשמרתיחים את התרכובת. זה כישוף קר שלא מצריך חום." איימי הסבירה.
"אה, אז לא צריך לדאוג, נכון?" אנג'י חשה הקלה.
"השיקוי שאני הכנתי הוא כישוף חם." איימי ניפצה את התחושה שלה, ומבטה של אנג'י שוב הפך למפוחד. "תתכופפי!" איימי קראה ושתיהן עשו כדבריה והסתתרו כמה שיותר קרוב לשולחן, בזמן שהדף הפיצוץ כמעט העיף אותן ממקומן.

אנג'י סככה את ראשה עם ידיה בזמן הפיצוץ המבהיל. היא הרימה מעט את ראשה והציצה מעבר לשולחן. הכל היה נראה בסדר, ושום דבר לא נהרס. הכל נשאר כפי שהיה קודם.
"היי, אנחנו בסדר." עלה על פניה חיוך של שמחה. "רואה, איימי- אה!" היא נבהלה מהמראה החדש שלה.
"מה?" איימי שאלה אותה.
"את נראית… בעלת עור חלק וזוהר." אנג'י ניסתה לחסות את הרושם שיצרה עם תגובתה, אבל איימי הייתה חכמה מדי כדי להאמין לזה. היא קמה וניגשה להביט במקרה שהייתה תלוי על הקיר.
אנג'י סתמה את אוזניה והתכוננה לצרחה שתבוא.
והיא באה. "אהה!" היא קראה בקול צורם.
"היי, זה לא כל כך נורא." אנג'י ניגשה אליה וניסתה לעודד אותה.
"לא כל כך נורא?" איימי שאלה בכעס מאופק. "לא כל כך נורא?!"
"את נראית חמודה." אנג'י חייכה את חיוכה המוכר, אך זה לא עודד את איימי כלל.
"אני בת ארבע-עשרה!" איימי קראה בתסכול. "שוב!"
"אבל את בת הארבע-עשרה הכי יפה בעיר." אנג'י נתנה לה טפיחות חברותיות על כתפה, אבל איימי לא התעודדה כלל, אולי אפילו התעצבנה יותר. "או-קיי," אנג'י נאנחה כשהבינה שהניסיון שלה חסר סיכוי. היא ניגשה להסתכל על עצמה במראה. "היי, למה אני נראית בסדר?" היא שאלה.
"זה בטח בגלל עניין הקללה, את יודעת, מה שמקולל לא יכול להיות מושפע מקללות אחרות." איימי הסבירה בדכדוך.
"קללה?" אנג'י שכחה לרגע שכך זה באמת נקרא. "הו, נכון, הקטע החייתי שלי."
איימי קראה בבהלה כשהבינה דבר נוסף, והבהילה מחדש את אנג'י.
"מה? מה קרה?" היא מיהרה לשאול אותה.
"יש כאן עוד שלושה אנשים שלא מושפעים מקללה." הסבירה, ומיהרה לצאת מהחדר לכיוון הסלון.
כשהגיע לשם, הבינו עד כמה גרוע המצב.
הסלון היה הרוס לגמרי. לא בגלל הפיצוץ, אלא בגלל שלושת הילדים הקטנים שהשתוללו בו. גם כשהיו חצי מגודלם, היה אפשר לזהות אותם בוודאות.
איימי לא הייתה היחידה שהושפעה מהקללה, כך גם איב, ביתה של הפיה הרעה, רפאל, בנו של עוץ לי גוץ לי, וקארל, בנה של קרואלה דה-ויל.
הם לא היו מאופקים כמו איימי. הם, בכמה הדקות הספורות של השינוי, כבר הצליחו לחרב חצי מהארמון.