מה שקסם יכול לעשות בעולם האגדות- פרק 1- עוד בוקר רגיל. אבל לבד.

(וואו, אני די חופרת היום… טוב, אבל גם יצא לי לכתוב הרבה שבוע הבא P:)

יום רגיל בממלכה. אנג'י, כהרגלה, יצאה כמו בכל בוקר לטייל בחורשות המקיפות את ארמון החיה, ביתה. בכל בוקר היא הצליחה להגיע עד לארמון הזהב, ביתו החדש של המלך ארתור ושל אשתו סינדרלה, ושל בנם- כריסטופר, הידוע לציבור בתור כריס.
היא תמיד הייתה אורחת כבוד במקום הזה, והשומרים בכניסה כבר ידעו להכניס אותה מבלי לחשוד. ארתור ואלה, הוריו של כריס, אהבו אותה מאוד. היא הייתה כמו משפחה בשבילם, ולכן היא הופתעה מאוד לגלות את מה שכריס סיפר לה באותו בוקר.
"מה עוזב?" היא קראה בפליאה תוך כדי שצפתה בו אורז את חפציו בתיק גדול.
"כן, אני ונואר." הוא הסביר.
"ולא חשבתם לספר לי?" היא חשה נעלבת.
"זה היה ברגע האחרון. מאוד חשוב." הסביר ודחס לתוך תיקו עוד זוג מדים שהתעקש לבלוט החוצה. "את יודעת איך זה פועל כאן."
"כן, כן," היא נדה בראשה כחוזרת על האמרה בראשה בפעם המיליון.
"אנחנו, הגיבורים-" הוא התחיל.
"-ויש לנו חובות להשלים, בעוד לנבלים," הפעם אמרו זאת ביחד. "יש חובות לייצר."
"כל הכבוד." כריס אמר וקשר את תיקו בנעילה. "עכשיו, לי ולנואר יש חובות להשלים." הוא תפס בשתי רצועות העור העבות והצמיד את התיק הענק אל גבו.
"אבל, כריס!" אנג'י קפצה במקומה בחוסר סבלנות. "מה אני הולכת לעשות כאן לבד? אולי אני יכולה לבוא אתכם? הו, אני יכולה להיות נושאת הכלים שלכם! קדימה, קדימה, תנו לי לעשות משהו!" היא חבקה את זרועו ומנעה ממנו לנוע עם כובד משקלה.
"אנג'י." הוא אמר בחוסר נוחות בזמן שניסה לשחרר אותה ממנו, והיא בעקשנותה רק ירדה למטה והמשיכה להיאחז בו, עד שאחיזתה החזקה נתפסה ברגלו, והוא גרר אותה איתו. "אנג'י." הוא ניסה לנוע, אך בקושי רב. "אנג'י."
"לא משנה כמה פעמים תגיד את השם שלי, אני לא עוץ לי גוץ לי שייכנע לך!" היא נצמדה לרגלו ולא עזבה.
"אנג'י." היא ניסה לגשת אליה שוב והיא נהמה עליו. "אוי ואבוי, מה עשיתי שזה מגיע לי."
"אל תעזוב אותי!" היא ביקשה בקשיחות.
"וואו, את יותר תלותית מקארל, תפסיקי את זה!" הוא המשיך לגרור את רגלו אל פתח החדר והיא המשיכה להיאחז בו. בסופו של דבר היא מצאה את עצמה נגררת על הרצפה כשהיא לא מוכנה לוותר, ובסופו של דבר, כריס נכנע מלנסות לשכנע אותה לעזוב אותו, ופשוט המשיך הלאה.
"אאו. אאו. אאו." היא אמרה בכל צעד שבו הוא גורר אותה, עד שיצאו מהטירה.
"וזה?" נואר, שעמדה בפתח שערי הטירה עם תיק מרשים על גבה, שאלה את כריס ברגע שנעמד מולה.
"הדיאטה שלי." השיב לה. "אולי את תוכלי לעזור לי להיפטר מחמישים ושתיים קילו?"
"אתם לא הולכים!" אנג'י, שעדיין הייתה תפוסה חזק לרגלו, הצהירה ונתנה לנואר להבין על מה הסיפור.
"תן לי לטפל בזה." נואר העלתה חיוך תחמני על פניה. "אנג'י, חברה שלי," היא התכופפה אליה. "אנחנו נחזור."
"אבל אני לא רוצה שתעזבו." היא אמרה בעיניי כלב מתחננות, שלא הצליחו להשפיע על נואר שכבר ראתה מספיק מבטים כאלה כדי להיות חסינה.
"את ילדה גדולה."
"אני לא!" היא הסטירה את ראשה בין ידיה השלובות ושיערה החום התפזר על כל גופה.
"כן, את כן." נואר התרוממה.
"לא, אני לא." היא התעקשה.
"כן," נואר תפסה ברגליה ומשכה אותה. "את כן!"
"אה!" אנג'י נאחזה בכריס כעמוד תומך ולא הייתה מוכנה לשחרר. נואר ניסתה בכל כוחה להסיר אותה ממנו, והוא היה הקורבן בכל זה.
"אאו, אאו, ציפורניים בתוך הרגל שלי, אאו." כריס הכריז באנקות כאב. "אאו, אוקיי, אלה טפרים עכשיו, זה הולך להשאיר סימן." הוא השתדל שלא לצעוק.
נואר שחררה את רגליה של אנג'י וכריס נשם לרווחה. נואר סידרה את שיערה השחור והתכוננה. "בסדר," היא אמרה. "אם לא בדרך הקלה, אז בדרך הקשה."
"רגע, זו לא הייתה הדרך הקשה?" כריס ואנג'י נבהלו.
"תתכונני," נואר הוציאה דבר מה מקישוט שיערה. "לסבל של חייך." היא הציגה לפניהם נוצת ציפור לבנה והם כבר הבינו את ההקשר.
"לא!" אנג'י ניסתה להסתתר אך נואר הייתה מתוחכמת מדי והצליחה למצוא פרצה בהגנה שלה. היא דגדגה אותה כל כך חזק עד שאחיזת הטפרים הנוקשה שלה השתחררה בין רגע והיא נאלצה להיכנע.
"בבקשה אל תעזבו!" היא התחננה בבקשה אחרונה.
"קדימה, את עברת דברים גרועים יותר מזה." נואר ניסתה לעודד אותה.
"יהיה לי כל כך משעמם לבד." אנג'י המשיכה.
"את לא תהיי לבד." נואר הרגיעה אותה.
"אני לא?" אנג'י שאלה בתקווה.
"את יכולה ללכת לארמון הכתר, כולם שם."
"כולם?"
"כן." נואר עזרה לה לקום סוף-סוף. "לכי לשם. לא יהיה לך משעמם, אני בטוחה."
"או-או-קיי." אנג'י קיבלה את ההצעה בחיוך ועברה על פניהם כשהיא פונה ללכת לכיוון ארמון הכתר, שהיה, כפי שכולם ידעו, ביתם של הפיה הרעה והמלכה הרעה, או כמו שהיא מכירה אותן- אמא של איב ואמא של איימי.
שתיהן לא היו הראשונות ברשימת האפשרויות שלה לחברות טובות, אבל נואר אמרה שכולם שם, ושלא יהיה משעמם. היא עברה מספיק דברים גרועים כדי שתוכל להתמודד עם הגרוע מכל.
נכון?

"לא מפריע לך ששיקרת לה?" כריס שאל את נואר אחרי שאנג'י נעלמה משדה ראייתם.
"אל תקרא לזה שקר." נואר ביקשה. "תקרא לזה- לא לומר את האמת בדיוק כדי שהיא תשחרר אותנו למשימה ותמצא לה משהו מבדר לעשות."
כריס הנהן בהסכמה. "אני אקרא לזה שקר."