לחיות באגדה- פרק 3

אין לי מושג מה לעזאזל קורה כאן. זה פשוט מוזר מדי. זה לא הגיוני שפתאום נחתתי בלי שום הכנות או אזהרה בתוך סיפור אגדה. דברים כאלה לא קורים בעולם האמיתי. הבעיה היא שאני כבר לא ממש בטוחה איזה עולם הוא האמיתי.
"אז מה את אומרת על אגרבה?" שאל אותי הסוחר שלקח אותי טרמפ מהמדבר. הוא נראה גאה בעיר, כאילו הוא עצמו יצר אותה במו ידיו.
"היא מאוד… יפה. באמת." אמרתי. כי העיר באמת הייתה יפה, בלי כל קשר למה שעבר בראשי עכשיו.
"את נראית מודאגת משום מה, ילדה." אמר הבחור.
"לא, אני בסדר. באמת. רק… איפה ניפרד? ברור לי שסופן של דרכינו להיפרד." אמרתי.
"אני חושב שכאן. זה עלול לפגוע בעסקיי אם אביא זרים מוזרים לעיר. בלי להעליב." הוא אמר.
"לא נעלבתי." חייכתי.
הסתובבתי ללכת.
"חכי רגע! לפני שאת הולכת, לאות תודה, תוכלי לאמר לי את שמך?" הוא אמר. ירדתי מהגמל שלי, שכרע.
"כן." אמרתי. "קוראים לי יסמין."
נעלמתי לפני שהיה לבחור זמן לאמר משהו. קיוויתי שיש הרבה בחורות שקוראים להן יסמין בעולם הזה, ושזה סתם צירוף מקרים שהשם הזה משותף גם לי וגם לנסיכה. אבל תיארתי לעצמי שזה הולך לגרום ללא מעט צרות.

החלטתי להסתובב ברחבי השוק. קיוויתי שאף אחד לא ישים לב לטיפוסים מוזרים במקום הומה שכזה- הסכמתי עם הבחור שאני אכן טיפוס מוזר, לפחות כאן.
"היי, גברת, מה דעתך לקנות תפוחים?" צעק אליי אחד המוכרים בדוכנים לידי. לא השבתי, כי אני די בטוחה שהשטר של עשרים השקלים שבכיסי לא יוכל לקנות לי כאן דבר לבד לעוד כמה מבטים משונים, מהסוג שכבר קיבלתי בשפע.
"תגידי, את חדשה כאן?" מישהו מאחוריי פנה אליי. הסתובבתי, וראיתי מולי נער, מבוגר ממני בכמה שנים. הוא היה גבוה ממני, עם שיער שחור ועיניים כהות, ולבש ווסט מסמורטט וכובע קטן על ראשו. על כתפו עמד קוף, שהיה לבוש בדיוק כמוהו. גם הוא, כמו הכול כאן נראה יל מוכר.
"כן, האמת היא שכן." אמרתי לנער.
"אה. ניחשתי שזה משהו כזה, לא ראיתי אותך פה אף פעם, ואת גם לא מהתיירים הקבועים. אלה שבאים כל שנה,"
"אה." אמרתי. לא הצלחתי לחשוב על משהו יותר חכם לאמר.
"דרך אגב, אני אלאדין. אני יכול להכיר לך את העיר, אם את רוצה. יש הרבה מה לראות." אמר הנער, והסיר את כובעו, מצדיע.
"אני יסמין. זה יהיה נחמד, תודה." אמרתי. אלאדין. נו, טוב. זה היה די צפוי.
"יסמין. כמו הנסיכה. דרך אגב, מה יש לך על הגב? ומה אלה התכשיטים המוזרים שיש לך על הידיים?" הוא נראה נרגש למדי, ואז הוא תפס בידי וגרר אותי לסמטה קרובה, גם היא- כמו בסרט. בתים בצבע החול, חבלים קשורים ועליהם בגדים.
"תורידי את הברדס. ככה אני אוכל להסתכל לך בעיניים כשאנחנו מדברים. כשאני מדבר לברדס אני מרגיש כאילו אני מדבר לבגד תלוי שבמקרה גם משיב לי." הוא אמר.
אה, הברדס. שכחתי שאני לובשת את הברדס שנתן לי הבחור עם הגמלים.
הורדתי את הברדס מעל ראשי.
אלאדין נראה די מופתע. "השיער שלך מוזר.זה אמיתי?" הוא משך קווצה מהשיער שלי.
"אאוץ'! כן, זה אמיתי! אף פעם לא ראית מישהו בלונדיני?" שאלתי, מנסה להרחיק את ראשי מהישג ידו.
"האמת שלא." הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי מישהו עם שיער בצבע זהב כזה. חשבתי ששיער יכול להיות רק שחור." הוא אמר.
"מוזר. בכל אופן, בקשר לשאלות שלך ממקודם- מה שיש לי על הגב- זו גיטרה. כלי נגינה. התכשיטים שלי, הם מהמקום ממנו הגעתי." אמרתי.
"ומאיפה הגעת?"
"ממקום רחוק, רחוק מאוד מכאן." אמרתי. לא ידעתי עד כמה רחוק.
הפעם היה תורו לאמר "אה."
"טוב, למה אנחנו מחכים? בוא נלך להכיר את העיר!" אמרתי.
"כן! בואי, אני רוצה להתחיל בצד המזרחי." ההתלהבות שבה לקולו. הוא מיהר לאורך הסמטה, ואני בעקבותיו.כשיצאנו מהסמטה, בדרך החוצה, הוא חטף תפוח מדוכן שוק, ועמד לנגוס בו. ילד קטן לבוש בלויים הביט בו בעיניים מתחננות. הוא נתן לו את התפוח.
"זה היה נחמד מצדך." אמרתי.
"כן. טוב… זה פשוט שרוב הילדים עוד לא מיומנים מספיק ב…" דבריו נקטעו על ידי המוכר. "שלם על התפוח הזה!" הוא זעק, ונופף מול פניו אל אלאדין אצבע מאשימה.
"אבל אין לי כסף בשביל זה!" הוא אמר.
"אז אתה והחברה שלך צריכים למצוא כסף בשביל לשלם על התפוח הזה!" המוכר החל לצאת מהכלים.
"אתה יודע, אני חושבת שזה יהיה זמן טוב לעוף מפה…" עכשיו הדברים שלי נקטעו. מולנו נעמדו חבורת אנשים שריריים עם חרבות בידיהם, שבאו בעקבות צעקותיו של מוכר התפוחים.
"את יודעת, אני חושב שאת צודקת." הוא אמר.
שנינו התחלנו לרוץ, והבחורים בעקבותינו.
"בואי נתפצל." הוא אמר. "ככה יהיה להם יותר קשה לרדוף אחרינו."
"אתה נשמע ממש מומחה." השבתי לו. "אבל יש בעיה- אני לא מכירה את העיר. איך אני אמצא אותך אחר כך? ואיך אני אתמצא?"
"אגרבה לא כל כך קשה להתמצאות. ותאמיני לי, עוד ניפגש. זה גורל, וכל הדברים האלה. נתראה." הוא שוב הסיר את כובעו, ואז פנה בחטף לסמטה כלשהי. נהגתי כמוהו ופניתי לסמטה אחרת, בכיוון הפוך מכיוון הסמטה בה הוא בחר.
שמעתי מאחוריי את אחד או שניים מהאנשים עם החרבות רצים, והבנתי שאם אני לא אעשה משהו מטורף למדי, אין לי סיכוי.
אז עשיתי משהו מטורף למדי. בסגנון סרטי הפעולה שמוצגים בקולנוע תמיד.
בעטתי בעגלה שעמדה בצד הסמטה כדי לחסום אותה, ואז תפסתי אבן גדולה והטלתי אותה למרחק הכי גדול שהצלחתי, אל רודפיי. קול 'זבנג' מעורר סיפוק נשמע כשהאבן פגעה במטרתה.
טוב, אולי לא מעשה כל כך מטורף. אבל לפחות בהשראת סרטי הפעולה.
צחקתי בקול- הצלחתי להתחמק מרודפיי.
הבעיה היא, שבקצה הסמטה, היה מבוי סתום. קיר לבנים גדול עמד מולי.
וזה לא הכול. ליד קיר הלבנים עמד עוד אדם שנראה לי מוכר.
אני לא יודעת איך, כי בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה דמות מצויירת בסרט אגדה, אבל זיהיתי אותו.
את ג'עפר, יועצו של הסולטן.
כל כך הגיוני שזה יהיה השלב בו אפגוש את הרע בסיפור.