לחיות באגדה -פרק 1

שלפתי מכיס הג'ינס שלי את האייפוד, וכשראיתי את השעה תהחלתי לרוץ, הגיטרה שעל גבי נחבטת בי עם כל צעד. כל רגע אני אפספס את האוטובוס, ואני עדיין בגרם המדרגות מעל התחנה.
קפצתי מעל כמה מדרגות, וכשהגיטרה חבטה בגבי בחוזקה החלטתי להחזיקה ביד ולרוץ. ככה אולי ארוץ יותר מהר ואספיק.
הגעתי לתחנה בדיוק כדי לראות את האוטובוס שלי נוסע מעבר לפינה. קיללתי בשקט, תחבתי את אוזניות האייפוד לאוזניי והפעלתי את המוזיקה. בתחנה כמעט כל הכסאות היו ריקים, מלבד אחד או שניים. התיישבתי והבטתי בלוח האלקטרוני שהראה את האוטובוסים שבדרך לתחנה ומתי הם יגיעו. נפלא. האוטובוס הבא יגיע עוד שעה וחצי- ומכאן אני לא יכולה ללכת הביתה. למה הייתי חייבת לנסוע עד לחנות הזו בשביל התיקון של הגיטרה?
החלטתי שאם יש לי עוד שעה וחצי, לפחות אנצל אותה ואסתובב באזור. הייתי ליד קניון גדול- בטוח יהיה מה לראות. אם אני אהיה ממש נואשת אני אוכל לשלוף את הגיטרה מהתיק ולנגן כשהנרתיק פתוח מולי. מנסיוני האישי, זה מעביר את הזמן בצורה מעולה, וגם אפשר להרוויח שקל או שניים תוך כדי.

טעיתי. גם בקניון הזמן הזדחל כמו צב. עברתי על פני חנות בגדים קיטשית אחת למשנה, לא מבינה איך אדם יכול ללבוש את הסחורה שמוצעת שם, ועברתי על פני הדוכנים שמציעים תכשיטים עם ניטים ושרשראות עם גיטרות. קניתי צמיד והמשכתי. גם שם לא בזבזתי יותר מעשר דקות. הכול סביבי נראה על סף סגירה- כמה דוכנים לידי החלו לארוז, אנשים מיהרו לכיוון היציאות כדי לחזור לביתם, ילדים שיצאו לבלות הלכו לכיוון תחנות האוטובוס כשידיהם עמוסות בשקיות קניות ופניהם של חלק מהם מרוחות בגלידה. החלטתי להתרכז בשיר שהתנגן באוזניות, ולהמשיך לשוטט. אולי אפגוש מישהו מוכר.

עוד עשרים דקות. רק עוד עשרים דקות. כבר לפני חצי שעה הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לנגן, ובאופן מפתיע השגתי עשרים שקלים בדרך זו.
עכשיו ישבתי בתחנת האוטובוס על הרצפה עם הגיטרה וניגנתי, והאנשים שירדו או עלו מהאוטובוסים זרקו לתיק הגיטרה את העודף שנותר להם מהנסיעה והמשיכו בדרכם. הסתכלתי בלוח האלקטרוני של התחנה, וראיתי שהאוטובוס מגיע עוד חמד דקות.
החלטתי שהשיר האחרון יהיה a whole new world, השיר מהסרט שגדלתי עליו- אלאדין. מאז ומעולם אהבתי את הסרט הזה, ובמיוחד את השיר. הוא הזכיר לי את הילדות. לפני שנתיים, כשהייתי בת שלוש עשרה, החלטתי ללמוד לנגן אותו בעצמי.
כשהתחלתי לנגן, אנשים הביטו בי מוזר. אני מודה, לא הבנתי למה. חשבתי שזה משהו בשיר שבחרתי, או שחרק נחת עליי או אולי עיתון עף עליי.
רק אחרי זמן די רב, כשחשבתי על זה, הבנתי למה.
הדבר היחיד ששמתי לב אליו עכשיו הוא שיש סביבי רוח, ושחתיכות חול מהרצפה תחתיי החלו מעופפות. לאט לאט הרוח התגברה, אבל אני הייתי מרוכזת בנגינה, ולא הרמתי את עיניי אל מה שקורה סביבי. הדבר היחיד שהיה קיים בעולם עכשיו היה הגיטרה.
במחשבה לאחור, אולי היה מוטב אם הייתי מסתכלת.
באמצע השיר הפסקתי, כי משהו הרגיש לי לא נכון. אולי התחושה של הקרקע תחתיי, אולי השינוי בטמפרטורה. בכל אופן, כשהרמתי את עיניי, בהחלט לא הייתי בתחנת האוטובוס שלרגלי הקניון, והדבר היחיד המוכר לי היה תיק הגיטרה, הגיטרה שבידי, ואני עצמי.

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה חול. הרבה מאוד חול. אני באמצע מדבר. סביבי היו דיונות רבות, כתומות צהבהבות, כמו בתמונות של מדבריות שתמיד אפשר למצוא באינטרנט, והשמיים היו כחולים, בניגוד לשמיים השחורים שהתנוססו מעליי בקניון.
לקח לי כמה דקות לעכל, וכשעיכלתי שאני בהחלט לא היכן שאני אמורה להיות, עשיתי את הדבר הכי הגיוני בעולם:
המשכתי לנגן את השיר.
מעולם לא אהבתי להפסיק שיר באמצע, ושום דבר שבעולם לא יגרום לי לחדול ממנהג זה.
ואז, כשנגמר השיר, הגיע תור הבהלה. הרגשתי תחושה משונה- היא החלה בבטני, וטיפסה לכיוון הגרון, חונקת אותי. זה היה פחד.
ניסיתי לארגן את המחשבות, להבין את הסיטואציה- אני במקום זר, אין לי מושג איפה, אין לי מושג איך הגעתי לפה, אין לי את הפלאפון שלי כי כמו תמיד שכחתי אותו בבית, אין לי דרך לתקשר עם אף אחד, ורוב הסיכויים שאני אמות די בקרוב כי אני באמצע מדבר בלי מים או אוכל.
נו טוב, זה יכול היה להיות גרוע יותר. לא הצלחתי להעלות על דעתי איך, אבל זה יכול היה.
ארזתי את הגיטרה לתוך התיק שלה, ואז הלבשתי את האוזניות שתליתי סביב צווארי על אוזניי והפעלתי את המוזיקה בפול ווליום. מטאליקה צעקו באוזניי, הבאסים חודרים לי לקרביים והתופים מחוררים את אוזניי.
האוזניות האלו ממש טובות.
אם אני אובדת במדבר, לפחות אני אובדת במדבר עם מוזיקה. קצת מוזר שאת האייפוד אני לוקחת איתי לכל מקום, ואת הפלאפון לא, אבל אני אדם מוזר.
החלטתי להתחיל ללכת, אולי אני אגיע לאיזה סימן של ציוויליזציה. העמסתי את תיק הגיטרה על גבי והתחלתי ללכת בכיוון אקראי. לא היה לי מושג לאן אני הולכת, אבל החלטתי לסמוך על תחושות הבטן שלי. בדרך כלל אני לא טועה.
טוב, רוב הפעמים.

רק כשראיתי שמתחיל להחשיך ואני עדיין תקועה באמצע מדבר בלי שום סימן לחיים, הבנתי שכנראה זו אחת הפעמים שאכן טעיתי. בדקתי את הסוללה באייפוד שלי- למזלי הבאתי את המטען הנייד שלי, כך שאני אכול להטעין אותו. אבל בכלל לא ידעתי אם השעה שהוא מראה רלוונטית. יכול להיות שאני באזור זמן אחר, ושהוא מאחר או מקדים בעשר שעות.
התיישבתי על הרצפה. אני בהחלט לא בכושר, ואחרי ההליכה הארוכה התעייפתי לגמרי. כנראה שפשוט אשכב לישון כאן ללילה ואקווה שלא יאכל אותי שום דבר.
הורדתי את תיק הגיטרה מגבי, הנחתי אותו על החול ונשכבתי עליו, כמו כרית. עומד להיות קר הלילה, בזה אני בטוחה- תמיד אמרו שבמדבר קר בלילות. אני מקווה שהכול יהיה בסדר. אני מקווה ששום דבר רע לא יקרה. אני מקווה שאני אוכל לחזור איכשהו למקום שבו אני אמורה להיות. אני מקווה ש…
אני מקווה שאני עדיין יכולה לחזור.