להמשיך?

האי הזה, העץ הזה, השעה הזו.
גרג כמעט קיבל זעזוע מוח, המקום הזה מוכר לא… אבל איך?!
האי הזה היה כולו ג'ונגל אבל משום מה הוא נמשך רוחנית אל העץ הזה, בעל הפרי המוזר.
זה לא יכול להיות, קבע גרג. זה לא יכול להיות העץ שמתחתיו האוצר.
אבל היה לו ברור שהוא חייב לחפור מתחת לעץ ולגלות זאת. כך עשה.
מרחוק נשמעה קריאת שופר וצעקות, כנראה של חבריו למסע שגילו שעזב אותם.
"כנראה דודי צדק, פיראטים אכזריים." אמר גרג בהבעת פנים רצינית. "כולל אותי."
האדמה סביב העץ הייתה יבשה וזה עצבן את גרג, אחרי כל השנים שבילה בים הוא התרגל ללחות.
הוא היה נוהג לקום בחמש בבוקר ולעלות לסיפון עם חיוך גדול ולפעמים אכזרי ולבלות בשקט עם הזריחה. "זריחה ושעה מוקדמת לא הכי מתאימים," זכר את עצמו אומר כשהיה קטן. ",לדעתי זריחה צריחה להיות גם בצהריים וגם בבוקר." וכבר אז היה נחוש לעשות כך, וברור שלא הצליח בכלל.
עוד קול שופר נישא באוויר, אלה שהפעם הוא היה קרוב יותר.
גרג קפץ מרוב בהלה, ממתי הם מתקדמים כל כך מהר?
שערו השחור של גרג הסתבך בענף והוא נאלץ לבזבז חצי דקה מזמנו היקר.
לבסוף אחרי כרבע שעה הוא הצליח להגיע לשורשים, וגם לשמוע את קול השופר הישר מאחוריו!
גרג התגלגל הצידה וכשהבין שהם עוד מעט יגיעו טיפס על העץ וטעה כיצד עשו את השופר שקולו חזק כל כך.
בינתיים אל העץ הגיעו "חבריו", הם בחנו את העץ ואת חפירותיו באדמה.
אחד מהם נגע באדמה היבשה. "הוא היה כאן." והם התפצלו.