לא בתוכנו

אלמה מצטרפת אליי על המרפסת הקדמית. "היה לה קשה בתקופה האחרונה."
אני מושכת בכתפיים. "לכולנו קשה כאן." ובמחשבה נוספת, "את לא צריכה לתרץ בשבילה."
היא בוהה איתי בשורת החממות עד שהשמש שוקעת לחלוטין והאורות נדלקים. הזמזום מתחיל, מתגבר לשירה.
בפעם הראשונה הם הרעידו את האוויר בתדרים שונים, בוחנים תגובה. הם בדקו אותנו, מסתבר. את הגבולות שלנו. איפה אנחנו מפסיקים להתקיים במרחב, מה לא נוגע בנו.
כשהם התחילו לשיר שרפנו אותם. הם צרחו. מאז אנחנו מניחים להם ומנסים לשכוח.

תומר יושב בשדרה המרכזית, על האדמה, אחת מהחוליות הרחבות יותר מחוברת למערכת הניתור שלו. אני מתקרבת בשתיקה.
"הם לומדים לקרוא" הוא מספר, אני מרימה גבה ומתיישבת לידו, מנסה לעקוב אחרי הפעולות שהוא והם מבצעים במקביל.

מיה הרגה את עצמה. הם לא הצליחו והיא כן. זה אמור להיות משעשע, אבל זה לא.
מצאנו אותה במיטה שלה, בלי הסברים או משהו.
הם החזירו אותה כעבור חודש. חצי ראש מגולח, תחבושות, עיניים כבויות. נושמת. לקחו לה שעתיים למצוא שוב את הכדורים ולקחת אותם שוב ולהרוג את עצמה בפעם השנייה וזה קרע את כולנו (מאז אנחנו מחכים להפסקת החשמל הבאה או לרגע שבו לא יהיה אוויר יותר אבל גם הם למדו לחכות).

נועה בוערת. היא עולה באש ונשרפת ונכווית. הגוף שלה. האוויר שהיא נושמת. האיברים הפנימיים.
ינן פלט פעם בצחוק 'מה אם הם בתוכנו' וכולם צחקו וגם היא אבל היא לא באמת הייתה יכולה לדעת שהם לא בתוכה והדרך היחידה הייתה לשרוף אותם ביחד איתה.
אנחנו מסתגלים עם הזמן. מתקיימים עם אקסיומות. הם לא בתוכנו ואנחנו לא בתוכם. אבל לא חלקתי את זה עם אף אחד עד עכשיו.