כליס אחת: לוחמת האור הקוונטית

כֶּלִיס לא הייתה לוחמת אור קוונטית. מאז שאבא שלה כבר לא היה פה, היא הלכה לבית הספר התיכון היוקרתי רוטשילד, כדי לנקות אותו בעד שכר מינימום של צעירים. למזלה, התלמידים שלמדו שם לא הכירו אותה. בדרך כלל לא העיפו בה יותר מחצי מבט. היא עבדה כדי לעזור לאימה להביא אוכל הבייתה, ולשלם שכר דירה, ולשלם בשביל בית הספר של טוקו, אחיה הקטן. בגלל הפנים הצעירות שלה, פני נערה, היא בלטה בין המנקות האחרות, חמוצות הפנים. אבל בזכות השילוב של צבע העור הכהה שלה עם המדים הכחולים–אפורים של חברת הנקיון, היא נטמעה ברקע ולכן לעיתים נדירות היו מודעים לקיומה.
התלמידים בבית הספר רוטשילד היו בנים למשפחות העשירות בעיר. הם גרו בבתים הגדולים שעל הגבעות, שהקיפו אותם גדרות של שיחים קוצניים, והיו להם שערים גדולים ממתכת שמבעד להם ניתן היה לראות מזרקות, מדשאות, פסלים, ועמודי שיש שתמכו באכסדרות ארוכות, ולעיתים אפילו אגמים קטנים או ברכות אולימפיות. היו אלה גאונים בני גאונים שלמדו מגיל צעיר יציבה נכונה, דיבור נאות, נימוסי שולחן, רכיבה על סוסים, אסטרונומיה, רטוריקה ודיבור בפני קהל. בבקרים היו צועדים בגאווה שאננית מן הגבעות אל קמפוס בית הספר שהיה בעיר התחתית ליד הנהר. סימן ההיכר שלהם היה מדי בית הספר האדומים, עם פסי הזהב בקצוות, והדרגות על הכתפיים, והסמל של המגן בצד הימני של החזה, והפסים הלבנים הדקים, למרות שלא היה צורך במדים כדי לזהות אותם. היה להם מבטא משלהם, שכליס הכירה היטב, וניתן היה לשמוע אותם מדסקסים על משנתו של אריסטו לפי דרכו של סוקרטס, או על גורמים לא אנושיים בניתוח פסיכוהיסטורי, או על גיאומטריה לא אוקלידית.
כליס הודתה בליבה על שחברת הניקיון, ששלחה צוותי ניקיון אל כל בתי הספר בעיר, הציבה אותה דווקא בבית הספר רוטשילד. היא ידעה שבבתי הספר הזולים יותר, התלמידים נוהגים להציק למנקות. בבית הספר רוטשילד, התלמידים היו מבקשים סליחה ממנה אם היא הייתה נתקלת בהם בטעות. עד כדי כך היו מחונכים ומאולפים. היא חשבה שהיא תוכל לעבוד שם עד שטוקו, שכעת היה עדיין בן שתים עשרה, יסיים בעצמו תיכון. היא מסוגלת לחיות ככה, היא בניקיונות שלה, ומסביבה חייזרים מנומסים ומשעשעים מדברים במילים זרות על דברים שאין להם דריסת רגל בעולם האמיתי.
כששני תלמידים-חייזרים כאלה פנו אליה ואמרו לה:
– כליס, תהינו האם תואילי להקדיש לנו דקה מזמנך?
היא קפצה במקום וכל הדליים נפלו לה מהידיים. היא הסתכלה סביבה בבהלה של מישהו שניערו אותו פתאום מתוך חלום בהקיץ. שני התלמידים התנצלו וכמעט רבו על הזכות לעזור לה לאסוף את הדליים, ואז אחד מהם התמתח והציג את עצמו, חיוך זחוח מעט מרוח על פניו:
– לי קוראים ברן ברנשטיין, וזה הוא עמיתי אדולף הינץ. שנינו עוסקים במחקר קוונטי במעבדות שבבניין הופמן. ברצוננו להציע לך הצעה, שעשויה להתגלות כמשתלמת ביותר מבחינה כלכלית. אבל אנא, בואי נדון בכך במקום מעט יותר הולם מן המסדרון הרועש. ביקשנו מן המעסיקים שישחררו אותך להמשך היום, ודאגנו שתקבלי שכר כאילו עבדת עד אחרונת הדקות. את השכר תקבלי, כמובן, בין אם תחליטי לשמוע את מה שיש ברצוננו לומר, בין אם לאו. ובכל זאת, נשמח מאוד אם תלווי אותנו אל המעבדות, שם נוכל לשטוח בפנייך, בסביבה רגועה ומרווחת, ואולי אפילו על כוס תה, את ההצעה.
ברן ברנשטיין היה בלונדיני ממושקף ורזה, בעל שיער קצר ומבריק, והייתה לו עווית קטנה של אציליות חלקלקה בשפתיים שעה שדיבר. אדולף הינץ עמד חצי מאחוריו. הוא היה מעט נמוך יותר, ולמרות שגם הוא היה רזה, היה בו משהו פחוס. שיערו היה שחור ותווי פניו היו גסים יותר, אך עיניו היו עמוקות יותר, ובמבט האדיש שהביט בכליס, היה משהו מאוד לא אישי.
-אנא ממך, אמר ברן ברשטיין.
-כ..כן בטח, אמרה כליס. היא הסיטה קווצת שיער מהעיניים, ולרגע לא ידעה מה לעשות עם הדליים, ואז נזכרה בדברים שאמא שלה נוהגת להגיד, והחליפה את המבט ההמום בחיוך. ובעוד ברן ברנשטיין ואדולף הינץ מובילים אותה לבניין הופמן, היא חשבה מהר אם זה בסדר מה שהיא עושה, ואיזו ברירה הייתה לה, והרגיעה את עצמו שהכול בסדר כי הם אמרו שהם דיברו עם המעסיקים שלה, ותהתה מה הם הולכים להצעה לה, ולמה דווקא לה, והלב שלה הלם בבית החזה.

לפרק הבא