טולפה- פרק 10- הלוחמת (+הודעה חשובה!)

הבחורה בחנה אותי בקפדנות. מבטה נתקע על התליון שלי. היא חייכה בהקלה תחילה, אך אז השתנה מבטה למודאג ותוקפני. היא רצה לעברי. התכוננתי להגן על עצמי, אך להפתעתי היא עקפה אותי והתנפלה על סיירוס שעמד מאחוריי. היא החלה להכות אותו. לא הבנתי מה קורה. קפאתי במקומי וראיתי איך סיירוס מנסה להתגונן. התעשתי לבסוף ותפסתי את ידה של הבחורה והרחקתי אותה ממנו. היא הסתובבה אליי בבלבול והחליפה ביני לבין סיירוס מבטים חטופים.
"מה אתה עושה? הוא ניצוד." היא אמרה.
"על מה את מדברת?" שאלתי בבהלה. "הוא השותף שלי." עזבתי אותה ורצתי לבדוק אם סיירוס בסדר.
"השותף שלך?" היא קראה בבעתה. "אתה עובד עם ניצוד?"
"הוא לא ניצוד!" צעקתי עליה וחזרתי לבדוק את סיירוס. "היי, סיי, אתה בסדר?"
"מי אתה? אתה צייד?" היא שאלה.
"לא." עניתי והמשכתי להסתכל על סיירוס. הוא לא זז. הוא היה מעולף. "למה עשית את זה?" שאלתי אותה.
"בגלל שזה מה שאני צריכה לעשות." היא השיבה. "אני ציידת, אז זה מה שאני עושה."
"את – מה?" שאלתי בבלבול.
"יש לך תליון ספיר, אתה יודע על מה אני מדברת." היא אמרה. הסתכלתי על התליון שלי, והחזרתי את מבטי אליה.
"רואה?" היא הציגה לי את ידה. על האצבע שלה היא ענדה טבעת זהב מעוטרת באותה אבן בדיוק. "לי יש טבעת ספיר. זה אותו דבר." היא אמרה. "איך קוראים לך?"
"אלייז'ה פרוסט." השבתי.
"היי, אלייז'ה. אני קסידי מקגי." היא הציגה את עצמה. "נעים להכיר אותך. אני חושבת."
"אני לא יכול להגיד את אותו הדבר לגבייך." אמרתי.
"ו – כמה כבר שלחת?" היא שאלה.
"מה?" לא הבנתי על מה היא מדברת.
פיטר צרח מתוך הבקתה. צרחה נקייה וכואבת. קסידי הסתובבה אליו בחיוך. "זה מתחיל לפעול."
"מה מתחיל לפעול?" שאלתי אותה בבלבול, כשצעקותיו ויבבותיו של פיטר נשמעו ברקע דבריי.
"למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות?" היא הייתה מבולבלת בעצמה. "אתה צייד, אתה אמור לדעת."
"מה מתחיל לפעול?" שאלתי שוב.
"אני שולחת אותו מכאן." היא השיבה.
"לעולם שמעבר?"
"לעולם האגדות."
"אז למה הוא צורח?"
"בגלל שזו דרך הרבה יותר טובה." קסידי חייכה. "הם חושבים שהם יוכלו להגיע לכאן באיזה כישוף ולהשתלט לנו על החיים? לא."
"תפסיקי את זה ותעשי את זה בדרך הרגילה." התעקשתי.
"אבל אז הוא לא יקבל את העונש שלו." אמרה.
"איזה עונש? אף אחד מהם לא אשם שהגיע לכאן." התקוממתי.
"אבל מה שהם עשו אחר כך- זה באשמתם. והם צריכים להיענש." היא התעקשה לא להקשיב לי.
"בבקשה, תעצרי את מה שאת עושה. אני צריך להחזיר אותו לפיטר פן." אמרתי, ולא האמנתי שזה מה שאמרתי הרגע.
"פיטר פן? מה לך ולפיטר פן?" היא המשיכה לחקור אותי.
"אני צריך את העזרה שלו, ובשביל זה אני צריך להחזיר את הצל שלו." הסברתי בחוסר סבלנות.
"עזרה במה?" היא שאלה. "זה עניין רגיל אצלך לשתף פעולה אם מי שאתה צריך לצוד?"
"תקשיבי לי, מקגי, הניצודים שלך מתכננים להרוג אותי, ואני לא מתכוון שזה יקרה. בשביל זה אני מתכוון לעשות כל מה שנדרש, ואם זה אומר לשתף פעולה עם הילד שלא גדל ועם עוד כמה יצורים אחרים, אני אעשה את זה." אמרתי בכעס. "אז, בבקשה, תעשי לי טובה, תפסיקי את זה."
קסידי לחצה על הטבעת וצעקותיו של פיטר השתנו לנשימות הקלה מהירות.
"אתה הצייד שכולם מדברים עליו?" היא אמרה בחיוך. "אתה הרגת את החיה?"
למה כולם תמיד מזכירים לי את זה?
"זאת הייתה תאונה." אמרתי.
"נכון. תאונה." קסידי גיחכה. היא לא באמת האמינה לי.
נכנסתי חזרה לבקתה, לעבר פיטר. התחלתי לשחרר אותו מהחבל איתו היה קשור. "תודה." הוא אמר.
"אני משחרר אותך, ואתה בא איתי לפיטר פן." הסברתי לו.
"מה? לא!" הצל הופתע ממני והתנגד בכל תוקף. "אני לא חוזר! זו הייתה ההזדמנות שלי לחיות בעצמי!"
"אני מצטער, אבל אני חייב." אמרתי.
הצל נאנח. הוא ידע שאין לו באמת דרך לברוח. שני "ציידים" שומרים עליו, ואחרי הכל, אני הצלתי אותו עכשיו. הוא שחרר את ידיו מהחבלים שקשרו אותם ושפשף אותם כדי להקל על הכאב שנגרם. הוא קם והסתכל עליי.
"בסדר. איפה הוא?" הוא שאל.
"אני אוביל אותך אליו." אמרתי, ושנינו יצאנו מתוך הבקתה. סיירוס עדיין היה מעולף על הקרקע. רכנתי מעליו וניסיתי להעיר אותו שוב. עיניו העצומות זזו. זה כבר היה סימן טוב. "קדימה, תתעורר." ניסיתי לסטור על לחיו כדי לעורר אותו. הוא פקח את עיניו והסתכל עליי.
"מה קרה?" הוא שאל. אני חייכתי אליו והושטתי לו את ידי ועזרתי לו לקום. הוא עדיין היה מסוחרר מהמכות שחטף מקסידי קודם לכן. יחסית לבחורה קטנה כזאת, יש לה כוח של גדוד שלם.
"היי, אני באה אתכם." קסידי אמרה. "ואני מצטערת על מקודם." היא פנתה לסיירוס.