טולפה/החל מעצם היום הזה (לא סגורה על השם)- פרק 3- המארב

סיירוס ואני ישבנו בתוך רכב השטח הגדול ותצפתנו על הזוג שישב בתוך בית הקפה. השקפתי עליהם מבעד למשקפת שחוקה וקטנה. הבחור היה גדול ובעל מראה מאיים. הבחורה הייתה די קטנה, אך על הגודל שלה פיצה היופי האינסופי שלה. אני מודה, אפילו אני כמעט ונשבעתי בקסמה. אבל כולנו יודעים שמראה הוא לא הכל, נכון?
"היפה והחיה? דווקא הם?" התחלתי להתלונן.
"כן." סיירוס לא נרגש מההאשמות שלי. כנראה שכבר היה רגיל אליהם.
"שלא תבין אותי לא נכון, אני מאוד שמח מהאתגר הזה. זה פשוט שאני לא אוהב אותם." אמרתי. "הרי אם המראה לא חשוב, למה הוא חזר לצורת האדם שלו?"
"כי זה מה שאנשים רוצים." השיב סיירוס. "לך תבין את האנשים, הא?" הוא גיחך. הפניתי את מבטי אליו, ושמתי לב שהוא מרגיש נוח מדי במכונית.
"תסדר את עצמך, אנחנו במארב." אמרתי וחזרתי לצפות בזוג. סיירוס נאנח וחזר להתיישב בצורה זקופה.
"הנה, הם עוזבים." הוא אמר.
"אני רואה." עניתי.
חיכינו שהם יתרחקו מעט מבית הקפה. אז, יצאתי מהמכונית והפעלתי את התוכנית שלי. הבנתי איך אפשר ללכוד אותם- תתפוס את החלש, והחזק יבוא אחריו.
היפה, מטבעה היא בוטחת בכולם ורוצה לעזור, ראתה אדם חסר-בית וניגשה לתת לו קצת מכספה. החיה הסתובב כמה צעדים לאחר מכן, כאשר שם לב שהיא לא הולכת איתו. אבל כשהסתובב, היא נעלמה.
"בל?" הוא קרא לה. היא לא ענתה.

בבניין דירות ריק וקרוב לשם, קשרתי את ידיה של בל והסתרתי אותה בתוך אחת הדירות הנטושות. זה לא היה קשה כל כך. אם מתחשבים בעובדה שאף אחד לא גר שם מזה עשרים שנה, לא הייתי צריך לדאוג מכך שיהיה קשה לפרוץ לשם.
"אתה הולך להרוג אותי?" היא שאלה בזמן שחיזקתי את הקשר מסביב לגופה.
"למה כולם חושבים שאני הולך להרוג אותם?" נאנחתי, והתרוממתי מעליה. ניגשתי לכיוון הדלת ועמדתי על ידה בסבלנות. חיכיתי שהחיה יגיע לשם אחרינו.
"זה רעיון רע." במילותיה בל הזכירה לי דבר מה ששכחתי. הוצאתי מכיסי פיסת בד וקשרתי אותה סביב פיה. היא המשיכה למלמל דברים שלא ייחסתי אליהם חשיבות מבעד למחסום על פיה.
חזרתי למחבוא שלי. לא עבר הרבה זמן שעד שהחיה נכנס לתוך הדירה. הוא הלך בעדינות מפתיעה ברחבי חדר הכניסה, וחיפש אחריה. אני התכופפתי והסתתרתי בחשכה, בצורה כזאת שהוא לא יראה אותי.
הוא קלט אותה ורץ מיד לקראתה. זה היה הרגע שלי להתקרב עוד קצת. בל התנגדה וסימנה לו להתרחק ממנה. הוא הסיר את הבד מפיה.
"זאת מלכודת!" היא אמרה בלחץ. הוא הסתובב אליי, אבל זה היה מאוחר מדי. חבטתי בו עם רובה הצייד שהיה ברשותי והוא התמוטט על הרצפה. "לא!" בל קראה בבהלה ובפחד.
"הוא לא מת. את לא צריכה לדאוג." התכופפתי אליו וקשרתי את ידיו תחילה. לאחר מכן כרכתי את החבל סביב גופו, ולאחר מכן סביב רגליו.
לא טרחתי לחסום שוב את פיה. היא לא היוותה סכנה לתוכניות שלי עכשיו. כל מה שעליי לעשות הוא לחכות לזריחה. רק אז אוכל להפעיל את הקמע.
"למה אתה עושה את זה?" בל שאלה אותי פתאום, לאחר שתיקה ארוכה שהתמשכה יותר משעה.
"זאת העבודה שלי. אני חייב." השבתי לה.
"היית חייב לפגוע בו?" היא המשיכה לשאול.
"כן." עניתי באדישות ולא טרחתי להביט בה. "אתם צריכים להודות לי, אני מחזיר אתכם לחיים הרגילים שלכם. תאמינו לי, העולם הזה הוא לא מקום טוב באמת. הרבה שנאה וסבל."
"ואתה חושב שבעולם שלנו אין סבל?" היא שאלה.
"לכם תמיד יש סוף טוב." השבתי