טולפה/החל מעצם היום הזה (לא סגורה על השם)- פרק 2- שניים טובים מאחד, לא?
"בדיוק חשבתי עלייך." פניתי לסיירוס, שנבלע בתוך החשכה בבקתה. רק אז נזכרתי להדליק את הנורה היחידה בחדר כדי שלא נעמוד ונדבר בחושך.
"זה כן?" הוא שאל והסתיר את האור כדי שלא יסנוור את עיניו השחורות.
"כן." גלגלתי את עיניי.
סיירוס בישופ הוא החלילן מהמלין. הוא נוהג ללבוש ברדס מלוכלך ומרופט, שמסתיר את רוב שיערו השחור. עוד מהרגע הראשון שנפגשנו, לא ידעתי איך להתייחס אליו. גם לפי האגדה, אי אפשר באמת לדעת איך להתייחס אליו. בתור הגיבור? בתור הנבל? אולי שניהם.
"אתה בוחן אותי שוב ואני לא אוהב את זה." הוא שם לב לכך מהשתיקה הממושכת שלי.
"אתה מופתע? אתה בכל זאת סוג של דו-פרצופי." ניגשתי למיטה היחידה שהייתה בחדר.
"כדאי לך להתייחס אליי יותר יפה. אל תשכח את הנשק הסודי שלך." הוא אמר.
"כן, כן, איך אפשר לשכוח את הנשק הסודי שלי." השבתי.
הוא חייך. "אתה יודע איפה המטרה הבאה?"
"התכוונת, 'אתה יודע מה המטרה הבאה שלך'?" תיקנתי אותו.
"נו?" שאל.
"לא." השבתי. "זה התפקיד שלך."
"התפקיד שלי הוא לעזור לך, לא לבחור לך קורבנות." הוא התחיל להראות רגשות אמפתיה ורגישות. צחקתי ממנו.
"פתאום אכפת לך?" שאלתי. "אתה, שהציע את השירותים שלו רק בשביל לא ללכת מוקדם?"
"וכדאי לך לא לשקול את זה מחדש. היה לנו הסכם." הוא הזכיר לי.
"אתה לא צריך לדאוג. מילה שלי זאת מילה." נשבעתי. "עכשיו, לך וחפש עוד אחד." עם ידי הצגתי לו את הדלת.
"אתה לא מחכה, הא?" הוא ניגש לצאת מהבקתה.
"רק לגרים יש יותר ממאה חמישים. לא כדאי להתעכב." עניתי.
סיירוס יצא מהבקתה והשאיר אותי לנמנם על מיטת העץ הישנה.
לאחר כמה שעות הוא חזר לבקתה, ומיהר להאיר אותי משנתי.
"מה?" שאלתי בעייפות.
"מה 'מה'? איתרתי מישהו." הוא אמר.
"יופי." התרוממתי. "מי?"
"מישהו-הם, בעצם." הוא תיקן את עצמו.
"בסדר. זה לא משנה." קמתי מהמיטה וניגשתי אל הדלת.
"אולי תופתע לגלות שבמקרה הזה זה דווקא כן משנה."
תגובות (8)
כתיבה יפה, אבל תוסיפי עוד תיאורים…
תמשיכי
תודה :)
אממ אני מתשדלת להוסיף כשצריך. לפעמים גם כדאי לתת חופש לדימיון חח
לא מסיימים ככה פרק, לא עושים את זה… זה לא גאליס פה. את מסיימת סצנה ואז עושה, אלא אם את "מחלקת" את הפרק ל"חלקים". חסרים פה תיאורים, שום חופש לדימיון, זה לא עובד ככה. אצטט טיפ שנתנו לי(שייך להיטומי)
"טיפ קטן בקשר לתיאורים:
סיפור זה לא סרט. אבל באיזשהו מקום זאת התחושה שאתה רוצה להתעלות עליה.
כלומר, לא רק שהקורא בדמיון יוכל לראות את הכל, אלא גם להרגיש הכל, להרגיש שהוא שם ושכל סיפור פנטזיה על פילים מעופפים עם כנפיים הוא אמיתי.
כדי להתחיל לנסות להתקרב לתחושה הזאת, תדמיין לרגע שהקורא שלך הוא יצור אומלל שנמצא בתוך חלל לבן ואין סופי. יצור שלא רואה כלום, לא שומע כלום, לא מרגיש כלום.
אתה הוא כל עולמו, והדברים היחידים שהוא יכול לחוות זה הדברים שאתה כותב. נניח אני אכתוב משהו כזה:
יש גשר
ישר עולה לך תמונה של גשר כלשהו לראש.
אבל אם אני ממשיכה להוסיף לזה:
יש גשר תלוי וארוך, מתחת לגשר שומעים את קולות הפכפוך של המים הצלולים. האוויר קריר ולאדמה יש ניחוח של גשם והרוח שורקת קלות ומניעה את הדשא מצד לצד. בצידו השני של הגשר עומדת נערה צעירה ויפיפיה. היא נשענת על המעקה ומביטה בשמש ששוקעת באופק עם חיוך חולמני.
בעצם כל פיסת מידע שאני מוסיפה גורמת לעולם הלבן הזה להפוך לתמונה שאותה כבר הרבה יותר קל לדמיין. בעיקרון המטרה היא ליצור איזון כלשהו. לציין את הדברים שיגרמו להכל להרגיש מציאותי ומצד שני לא לעשות רשימת מכולת ארוכה של כל הפרטים הקטנים. הקורא ישלים בדמיון שלו לבד את הפרטים הקטנים, התפקיד שלך הוא לבחור את הפרטים שיתנו בדיוק את הfeel שאתה רוצה שם. אני הדגשתי פחות פרטים על הנערה ובכך בעצם גרמתי לה להיות חלק מאותו נוף. באותה מידה יכולתי אולי להתמקד ולפרט על מראה הנערה יותר ולהשתמש בנוף רק בתור דרך לעשות עליה זום כדי שעיקר תשומת הלב של הקורא תהיה בה.
התיאורים הם בסופו של דבר הכלי שלך ליצור את הסיפור בדיוק איך שאתה רוצה. זה יכולת שנרכשת רק מניסיון, אבל יותר קל להיעזר בה אם מראש זוכרים שהיא קיימת שם תוך כדי הכתיבה.
היטומי "
ואני רוצה המשך
וואו, אתה מתייחס לזה כאילו הרגתי מישהו. ככה כתבתי את הפרק, מה הבעיה? אז חסרים תיאורים, זה לא כזה ביג-דיל. וההשוואה לגאליס זה ממש מעליב, בגלל שאני מאוד אוהבת את הסדרה הזאת, וכשאתה מתייחס לה בצורה הזאת, זה לא נעים.
אני מודה שזה לא סיפור שאני משקיעה בו את כל נשמתי, כי אני מעדיפה להתמקד באחד יחיד, וזה סיפור שאני כותבת בלי לתכנן הרבה מראש, מה שיוצא, בגלל שזה כיף.
אני אפילו לא יודעת למה אני מסבירה את זה, הרי בסופו של דבר, לפי דעתי, העלילה היא היותר חשובה, אף על פי שאסור להזניח את צורת הכתיבה.
לא היו יותר מדי תיאורים בפרק הזה, זאת הסיבה שלא כתבתי הרבה. אם אתה לא אוהב את זה, אז אל תקרא. (ושאף אחד לא יחשוב אחרת, אני *כן* יודעת לתאר ו*כן* יודעת להביע דברים בכתיבה, כנראה שהפעם פחות יצא לי לעשות את זה.)
תודה בכל מקרה, אף על פי שזה לא ממש נראה ככה.
החלילן, לא היה תיאור שלו בכלל. זה היה חייב להיות.
שימי לב, את קראת את זה בטון ובנימה לא נכונה.
ותסלחי לי, ממתי חוסר תיאורים זה לא ביג דיל? תסתכלי לדוגמא על פרסי ג'קסון, עלילה בסדר-כזאת(היה יכול להיות יותר טוב) אבל כתיבה מעולה. וזה הצליח בגלל הכתיבה, בגלל שהקורא נשאב לזה. אם את רואה גאליס אז את יודעת על מה אני מדבר, לחטוך ככה בסוף. אף אחד אחר לא עושה את זה(לפחות בחו"ל)…
זה שאת כותבת באלתור, בלי באמת רצון בסיפור, לא אומר שאסור לי להעיר לך על דברים שלפי דעתי היו הופכים את הסיפור ליותר טוב או לכתוב ביקורת בכלל. את רוצה תגובות של "מעולההההה תמישיכככיייי!" כאלה, אין בעיה. תגידי לי, ולא אגיב יותר שום ביקורת על הסיפור הזה.
הבעיה כשכותבים זה שלא מבינים אם מדברים ברצינות או בציניות. זה לא שאני לא רוצה ביקורות, אבל לא כאלה שמתעלקות על כל דבר קטן שבטעות יצא.
בקשר לחלילן, אתה צודק לגמרי. אני פשוט שכחתי לעשות את זה, ואז באמצע הפרק נזכרתי שבכלל לא כתבתי לו תיאור ואמרתי שאני אעשה את זה כשאסיים את הפרק ופשוט שכחתי מזה שוב.. סילי מי.
*והסצנה לא נחתכה, ככה היא מסתיימת.
*אני גם לא בעד רק תגובות של "תמשיכי!!!!" וכאלה, זה נחמד לדעת שיש מישהו שקורא ואוהב את מה שהוא קורא, אבל אני תמיד אוהבת ביקורת בונה (בגבול הטעם הטוב, כמובן, כי יש כאלה שפשוט נכנסים למקומות שלא צריך להיכנס אליהם ורבים דווקא)
*דבר אחרון, אולי כדאי שלא תביא דוגמאות, כי גם פרסי ג'קסון זה אחד מהספרים שאני מאוד אוהבת. נותן לי הרבה השראה לפעמים.