חנוכה
לחנוכה קראו חנוכה, לא בגלל שנולדה בחג הזה, אלא בגלל שהדבר שהיא הכי הזכירה זה חנוכייה, עם נרות דולקים וכבים. כשכל הנרות דלקו, חנוכה הייתה הבן אדם הכי שמח בעולם והיא הייתה מאירה את עיניהם של כל האנשים שפגשה, גם הזרים מבניהם. כשהנרות כבו, כך גם כוחותיה. היא הייתה שבוזה ומרירה, מלאה שנאה כלפי עצמה וסביבתה.
וכך חנוכה חיה לה, מקיצון אחד לשני.
היא ריססה על עצמה בושם מיוחד, פיזרה את שיערה הארוך והאדמוני, לבשה סינר, אספה את שיערה לעגבניה במרכז ראשה, יצאה מחדר ההתארגנות ובמהרה הריחה כמו פח שמן תוסס ומבעבע…
את הצ'יפס היא טיגנה, את ההמבורגרים היא הפכה במהירות, קולה בכוס ענקית היא מלאה והקופה… עכשיו חברתה.
צ'יפס, המבורגר, קולה, כסף. פוטאטו מוגדל, שניצלונים וכוס קולה ענקית, הרבה כסף. סלט "בריאות" וכוס קולה דיאט גדולה, עוד כסף.
סחר חליפין של בריאות תמורת מחיר נמוך, רק שהבריאות היא לא באמת בריאות והמחיר הנמוך הוא לא כל כך נמוך, ובכל זאת שלטי החוצות הענקיים מושכים לקוחות להוציא מכספם הטוב על עופות ופרות מעובדות, קצוצות דק דק ומטוגנות היטב בשמן (שאגב, לא הוחלף כבר שבועיים).
חנוכה עצמה היא טבעונית, לא נוגעת בשום דבר מהחי.
ביננו, האוכל פה כבר ממש לא חי, והוא גם לא ממש אוכל…
וככה, יום גורר את הבא אחריו ונרותיה של חנוכה לא דולקים כשהיא בעבודה. אחרי העבודה- יאללה בלאגנה! החיים האמיתיים מתחילים! עכשיו הנרות כמעט כולם דולקים!
"אחרי העבודה אפשר להיות מי שאתה בלי למכור כלום, בלי מסכות. אפילו אני(!) יכולה להיות מה שבא לי. אחרי העבודה אני פעילה חברתית, מפגינה ומאמינה בכל מה שנכון בעיניי. אני מטיפה לאנשים שלא יאכלו חיות כי בשר זה רצח! גם אתם, אל תאכלו בשר! תנו לחיות לחיות!"
כן. כאלה הם החיים של חנוכה, מפוצלים לשניים.
יום אחד תפסנו אותה מחוץ למזללה וראיינו אותה.
אנחנו: "אז חנוכה, איך זה שבעבודה את מוכרת ומטגנת חיות ואחריה את מטיפה לצמחונות?"
חנוכה: "מה… מי אתם בכלל… תעזבו אותי."
אנחנו: "נו חנוכה, תעני על השאלה."
חנוכה: "באיזה סרט אתם חיים. עבודה זו עבודה, והיא בשביל כסף. אך ורק כסף. אני עובדת בשביל שאחרי העבודה אני אוכל להיות מי שאני רוצה להיות."
אנחנו: "ומצד שני, רוב היום את בעבודה."
חנוכה: "אויש. איזה חופרים… תעזבו אותי! יש לכם אש?"
חנוכה הייתה יושבת בברים ומעשנת, כל פעם שותה משהו אחר.
היום היא שתתה רוסי לבן- וודקה, ליקר קפה ושמנת. המנהג שלה היה לשבת ליד גברים ולדבר איתם על החיים. היום היא ישבה ליד אדון נחמד שקצת הזכיר סופגניה, עם הבטן עגלגלה והאף האדום שלו.
הסופגנייה סיפר לה שכשהוא היה קטן, הוא רצה להיות מפקד בצבא, אבל אז הוא ויתר על זה, סתם ככה. חנוכה ידעה שהוא ויתר כי הוא שמן ועצלן. אחר כך, כשהיה שיכור, הוא סיפר לה שלא קיבלו אותו לצבא כי הוא לא בכושר.
חנוכה חשבה לעצמה שהוא סתם בהמה.
בבוקר הנגאובר, בכל זאת רוסי לבן.
התמתחות, ריסוס מהבושם המיוחד, פיזור שיער, חיוך למראה. לבישת סינר, אסיפת שיער, ריח של שמן והחיוך… נמחק.
הפעם בבר היא שתתה מרטיני- ג'ין וורמוט, וישב לידה בחור שנראה קצת כמו מקלון (הג'וק הארוך שנראה כמו ענפון). זרועות דקיקות ופנים ארוכות. המקלון סיפר לה שכשהוא היה קטן, הוא רצה להיות מורה, לא פחות ולא יותר. הוא הוציא תואר בהוראה ואפילו התחיל ללמד בכיתה… ואז החליט שיוותר, זה יותר מדי קשה, דורש ממך לשים לב להרבה אנשים ולמקלון שלנו… זה לא התאים. חנוכה ידעה שעמוק בפנים הוא לא ידע איך "לאכול" את התלמידים, אז פשוט ויתר ועבר למקצוע אחר.
חנוכה חשבה לעצמה שהוא סתם אפס.
בבוקר היא קמה, ולא התחשק לה ללכת לעבודה.
היא ריססה על עצמה מהבושם המיוחד ופיזרה את שיערה, לבשה נעליים ויצאה למסע.
ברחוב היא ראתה הרבה אנשים, כאלה שדומים לסופגנייה, כאלה שדומים למקלון, אבל אף אחד שלא דומה לה. היא ציחקקה לה בטון ביקורתי והרגישה ממש משמעותית וייחודית. היא החנוכה היחידה ברחוב, וסופגניות- כמוהו יש מיליון! אנשים שמנים ועצלנים שלא רודפים אחרי החלומות שלהם. פחח! מקלונים? מקלונים הם פשוט מגוחכים! חנוכה הסתובבה לה ברחוב, מלאה בכל כך הרבה ארס וכל כך הרבה ביקורתיות, כמו נחש שרק מחכה לעקוץ ולמצוץ את הדם של הקורבן הבא.
ופתאום… היא ראתה עוד חנוכייה. אחת ספציפית. שתיהן לבושות כמעט באותם בגדים, ההבדל היחיד היה בשיער… אך גם לחנוכייה השנייה היה שיער די משוגע.
חנוכה עצרה ובהתה בחנוכייה השנייה- זה לא היה לה נעים.
"לא! תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!!!" חנוכה שלנו צרחה לעבר החנוכייה השנייה, שהסתובבה לראות מה פשר כל המהומה. "אני החנוכייה היחידה פה! אין מקום לשתיים כמונו! אני רק אחת ומיוחדת!"
החנוכייה השנייה חייכה לעברה חיוך מתנשא. "באיזה סרט את חיה? חנוכיות יש מיליון, אבל אני הכי מיוחדת. זה הסוף!"
חנוכה הסמיקה וברחה משם בריצה. מי היא חושבת שהיא?! איך היא מעזה?!
עם כל השנאה והכעס, חנוכה לא יכלה שלא לכמוה לראות אותה שוב, רק בשביל לבחון אותה בסקרנות.
זה היה תחום זר ואפור.
בבוקר כאב ראש, עבודה עבודה עבודה.
רוב האנשים מזמינים המבורגר וצ'יפס, אבל יש כאלה שמגוונים ומזמינים סלט טרי. מה שהם לא יודעים זה שבמטבח עובדים אנשים. אנשים שמטגנים, מרכיבים מנות, מוציאים צ'יפס, מכינים שניצלונים, ובעיקר- שונאים את הקונים. שונאים לשרת אותם, שונאים את ההערות ואת הבקשות שלהם, שונאים את הפנים שלהם, את הבחירות שהם עושים במנות. הכי הרבה הם מבקרים אנשים, זו שצריכה לעשות גבות, זה שדאבל בורגר זה ממש לא מה שחסר לו, זו שצריכה אהבה וזו שסתם בהמה. ממש מפעל להערות קטנוניות וציניות.
זה מילא את היום בעבודה, הריכולים על האנשים האלה שהם בכלל לא מכירים, סתם בשביל לעביר את הזמן… וסתם בשביל להדחיק את זה שעכשיו הם משרתים אותם.
אחרי העבודה חנוכה הלכה להפגנה.
היא הורידה את הסינר, פיזרה את השיער, ולבשה חולצה של "בשר זה רצח".
בהפגנה היא נתקלה באתרוג, בחור קטן קומה וצהבהב שצעק מכל הלב את כל הדברים שהיו לו לומר. חנוכה רצתה שישים אלייה לב, אז היא צעקה חזק יותר. הוא הגביר את קולו, היא הגבירה את שלה, ובסוף מרוב הצרחות, שניהם את קולם איבדו. באותו הזמן, פתאום נתעתקה נשמתם והם החליפו מבטים.
"מי אתה?" שאלה חנוכה בקול צרוד.
"אתרוג." ענה לה בקול צרוד לא פחות. "קצת הלך לי הקול… מי את?"
"אני חנוכה! אתה באמת מאמין כשאתה צועק לא לאכול בשר?"
האתרוג הסמיק.
"כן, אני באמת מאמין בזה. ביומיום אני מגדל חיות בחווה, את מוזמנת לתת קפיצה!"
חנוכה הכניסה את המידע הקטן הזה לראש וחשבה לעצמה שתעשה את זה מתישהו.
למחרת בבר חנוכה שתתה בירה, ולידה התיישבה… חנוכייה. כן, ההיא מהרחוב.
חנוכה העיפה לעברה מבט וישר נגנבה. איך היא מעזה?! איך היא מעזה?!
"את חושבת שאת מיוחדת? שאת שונה?" החנוכייה שאלה.
"ברור שכן. כמוני יש רק אחת. את זן אחר של חנוכייה, אחת קצת מוזרה."
החנוכייה נראתה קצת מעורערת. "מה את יותר אוהבת- כלבים או חתולים?"
"ברור שכלבים. מה את יותר אוהבת- אורז או פתיתים?"
"אני אוהבת אורז."
"ואני פתיתים! מה את יותר אוהבת- נסיעות ארוכות או הליכות קצרות?"
"הליכות קצרות בהחלט."
"ואני נסיעות ארוכות! אולי אנחנו באמת שתי מיוחדות!"
החנוכייה גלגלה עיניים. "מן הסתם, אבל איך את יכולה לומר שכל הסופגניות הן אותו הדבר? או המקלונים או הלביבות? את חושבת שכולם אוהבים אותם דברים? שהם לא באמת שונים?"
חנוכה נשארה קצת בלי מילים.
למחרת היא ישבה שוב בבר, הפעם שותה רוסי שחור- וודקה וליקר קפה שחור.
לידה התיישב סופגנייה ופצח בשיחה. הוא סיפר לה שהוא אוהב לנגן בנבל, אך לא קיבלו אותו לתזמורת. אמרו לו שנבל זה כלי מוזר מדי, ושהוא יהרוס את ההרמוניה. חנוכה ידעה שההרמוניה שתיהרס היא ההרמוניה בעיניים ולא באוזניים, אך המחשבות הללו העיקו עלייה, הן גרמו לה להרגיש רע.
אחר כך הוא ניגן לה בנבל מנגינה מקסימה, וחנוכה ממש התאהבה. פתאום הסופגנייה נראה לה הרבה יותר יפה ומיוחד.
פתאום הוא לא היה סתם סופגנייה מהרחוב או מהבר.
בבוקר היה לה לא כיף בעבודה. פתאום הניכור העיק עלייה נורא. לצחוק על המקלונים שאוכלים ארוחות ילדים הרגיש לה לא נכון ולא נעים, ועל הזו שטחנה כמו פרה, וההוא שממש לא צריך שתייה גדולה! פתאום חלק גדול מהיומיום שלה כאילו שהושלך לפח. הריכולים האלה הם כבר לא שלה, הם חיצוניים, מרושעים… ממש מיותרים.
היא החליטה לצאת למסע ולבקר את האתרוג בחווה.
בהתחלה זה היה מוזר, התחושה המוזרה והחוסר חשק שיש כשהולכים למקום חדש וזר לבד, אבל כשחנוכה ירדה מהרכבת והלכה ברגל לחווה- זה נעלם.
החווה הייתה ענקית ומלאה בצמחייה, בפרות ובתרנגולות. אתרוג קיבל את פנייה בברכה, הוא מאוד שמח לראותה! הוא אפילו בישל לה ארוחה טבעונית טעימה ועשה לה סיור בחווה. הצ'יפס היה בצורת תפוח אדמה, ההמבורגר בתור פרה, השניצלון בתור התרנגול והקופה… לא הייתה. לא היה צריך כסף כי החיים האלו הם פשוטים. אוכלים את מה שהאדמה מעניקה, ואם צריך, מוכרים קצת בשווקים וקונים דברים שהם נוספים.
אתרוג לא שפט את חנוכה גם כשסיפרה לו שהיא עובדת במזללה ומגישה בשר לאנשים (למרות שאם הוא היה מספר לה, היא כנראה הייתה שופטת אותו בלי לשים לב בכלל). היא הרגישה איתו הכי בטוחה.
למחרת היא התפטרה.. תפסנו אותה לשיחה בדיוק כשהיא יצאה מהמזללה.
השיער שלה פזור ונידף ממנה ריח מיוחד, היא חייכה קצת לראותנו.
חנוכה: "שוב אתם?!" שאלה בטון קצת משועשע.
אנחנו: "נו, מה לעשות. רק מספר קטן של שאלות."
חנוכה: "טוב, אבל אין לי הרבה זמן, אני עוד אאחר להסעה!"
אנחנו: "מה את הולכת לעשות מעכשיו?"
חנוכה: "למכור הכל, להתחיל מההתחלה. עוד לא חשבתי על משהו, אבל אני בטוחה שיהיה טוב. כרגע אני אגור בחווה, נראה מה יהיה. שום דבר לא בטוח."
אנחנו: "ומה עם הכסף? מה עם החיים?"
חנוכה: "אולי עם הכסף אני אקנה לי פרה." היא חייכה. "והחיים… אתם יודעים, הם ממשיכים. במקרה שלי, רק עכשיו באמת מתחילים…"
תגובות (2)
ממש אהבתי. זה הסיפור שסיפרת לי שכתבת ולא הראית לי עדיין, אז הייתי ממש מתוחה ועם ציפיות גבוהות לקרוא אותו. ולא אכזבת.
אני ממשיכה לתהות איך את מסוגלת לכתוב את כל הדימויים האלו. מאיפה את שואבת את כל ההשראה הזאת??
זה באמת יהיה מעניין אם נכתוב סיפור ביחד. נראה לי כדאי שנדבר על זה מחר(אם ניפגש).
בדרך כלל אני יושבת עם המחברת ואין לי רעיון, אז אני מתחילה לכתוב בצורה אסוציאטיבית ו…פשוט יוצאים דברים.
ספציפית חנוכה היא בהשראת בת גרעין שלי וקורים בסיפור הזה הרבה דברים מטקסט שלמדנו… אלה הדברים שישבו לי על הלב באותו רגע :)