חוף הגאות והשפל

עד שלא היה הירח, סבבה לה הארץ זועפת כגוש קודר של עפר וסלע, בלא פרח ופרפר ובלא מעיין. במר ליבה, הייתה הארץ פוערת מידי פעם את פיה אל השמים ואל האלים, ויורה לעברם לבה רותחת, כמי שאומרת: "מה לי חיים אלו, מה לי שמים אלו !"

נועצו האלים והחליטו לתת לארץ "ירח" שיהיה לה לידיד ולמגן, ויאיר את לילותיה וירגיע את נפשה הסוערת. וכיוון ששקטה הארץ, צצו פרחים ופרחו, ופרפרים ריחפו, ומעיינות פיכו.
ואילו לארץ לא היה דבר להעניק לירח והוא סבב לו עגמומי ומשמים. והאגדה מספרת שעצבותו הגיעה לאוזני האלים, וכדי לפייסו החליטו לתת לו למשחק את האוקיינוסים הגדולים אשר בארץ.
ונדמה כי הירח הכי אוהב לשחק דווקא בחופה המזרחי של אמריקה.
בעינינו ראינו כיצד הוא שולח את ידיו השקופות ומושך את האוקיינוס מכל פינותיו ומעלה בבטנו גבעה עצומה של מים שמסיגה את גליו לאחור, ויוצרת קרחות מנוזלות של חוף. קרחות זוהרות ומנצנצות, אשר זרועות בהן צדפות צבעוניות.
וזרועים בהן גם עקבות ילדים, שרצפת החוף ממהרת לכסות, ולהותיר מהם רק חלומות.
אפילו שחפים באים לראות.