זו שמחייכת (19)

היה הייתה פעם ילדה שחייכה כל הזמן. היא תמיד יכלה למצוא לעצמה משהו מצחיק או משמח. בין אם זו מחמאה שקיבלה ממישהו שחשוב לה, ובין אם זה כי היא אהבה את הצבע של השמיים באותו היום. לא היה יום אחד שבו לא חייכה. היא חייכה כל כך הרבה, כך שהתחילה להביע גם רגשות אחרים באמצעות חיוך.
כולם תמיד היו בטוחים שהיא לא יכולה להרגיש עצב- תמיד צחקו על זה שחייכה כל כך הרבה, והיו אפילו כאלה שניסו להעציב את הילדה הזו בשביל לראות אם היא יכולה להיות עצובה.
הם לא ידעו שהם הצליחו, כי היא תמיד הייתה מחייכת בנועם ומבקשת ״אתם יכולים להפסיק בבקשה?״, ומשלא נענו לבקשתה, היא פשוט ארזה את חפציה, חשבה ״טוב, לפחות הם כבר לא יהיו איתי..״ ועזבה בחיוך קטן ועצוב.
אנשים חשבו שזה מוזר שהיא כל הזמן מחייכת, ומכיוון שאנשים מפחדים מדברים שמוזרים להם, הילדה הזו התחילה להיות בודדה. היא לא הבינה איך האנשים האלו לא מבינים שיש לה כמה חיוכים- קטן ועצוב, גדול ושמח, בינוני ומעט אדיש. העצב שלה על בדידותה גדל בינתיים, ואף אחד לא ידע זאת, כי הרי רוב האנשים לא מכירים את סוגי החיוכים. הם מוגבלים לחיוך אחד פשוט ובנאלי שמביע שמחה.
והרי למה שהם ידעו שיש לה כמה סוגי חיוכים? הם מעולם לא הסתכלו מספיק בשביל לשים לב לזה, והיא מצידה מעולם לא הסבירה.
היא המשיכה להיות בודדה, והעצב המשיך לגדול, אבל חיוכיה מעולם לא קטנו. "כן, אין לי חברים, וזה עצוב, אבל יש כל כך הרבה דברים משמחים שלא כוללים בתוכם אנשים", היא חשבה לעצמה וחייכה. לצערה, לא תמיד האופטימיות עזרה לה. היו ימים שהיא פשוט בכתה וחייכה על זה שהיא עצובה בגלל דברים כאלו- "יש אנשים בלי שום דבר לאכול, או אנשים שגוססים, ואני בוכה כי אין מי שידבר איתי. זה ממש מצחיק שאני עצובה בגלל זה.". היא חייכה הרבה יותר חיוכים עצובים, והרבה פחות חיוכים שמחים. היא ידעה שזה לא בסדר, כי כשמחייכים כשעצובים, אף אחד לא שם לב לזה ומנסה לעזור, וזה רק מוביל להרגשה יותר גרועה. למרות שהיא ידעה שזה רע, היא בכל זאת המשיכה לחייך, ולא פנתה לאף אחד. מצד שני, זה לא שהיה לה למי לפנות. או שאנשים התרחקו ממנה כי הם פחדו מהמוזרות שלה, או שהם התקרבו כי הם רצו להבין למה היא כזו, והיא לא יכלה לסמוך עליהם. במקום שאנשים יתרחקו ממנה, היא התחילה להתרחק מהם. בהתחלה זה גרם לה להרגיש טוב, כי היא הרגישה שיש לה שליטה על הבדידות שלה, אבל אז היא הבינה שזה לא משנה אם היא שולטת על הבדידות שלה או לא, היא בכל זאת בודדה. במהלך הזמן נמאס לה לראות כל הזמן את אותם אנשים שמעולם לא ניסו להכיר אותה, רק משום שהביעה את עצמה אחרת. היא החליטה לברוח, ובסופו של דבר עשתה זאת- היא ברחה אל היער הגדול שהיה קרוב למקום מגוריה. היא הרגישה מאושרת- היא לא הייתה צריכה לראות יותר את אלו שגרמו לה להרגיש גרוע, והיו כל כך הרבה דברים ששימחו אותה ביער הזה, כמו החיות הרבות שהיו שם, ריח הפרחים או צל העצים. היא אהבה לראות סוגים חדשים של ציפורים, ותמיד ניסתה לשרוק להן כדי שיתקרבו אליה. זה לא פעל, אבל היא חייכה מעצם העובדה שראתה ציפור כזו או אחרת, והיא הרגישה שזה היה מספיק טוב בשבילה.
לאט לאט השגרה שלה התחילה להימאס עליה, והיא החליטה שהיא תלך, עם התיק הגדול שבו נמצאים המזון והציוד שלה, לחלק הפנימי והעמוק יותר של היער. היו כל כך הרבה שמועות על זה שהאזור הזה מסוכן, שאפילו הציידים לא היו נכנסים אליו, אבל היא החליטה שבכל מקרה אין לה מה להפסיד, והיא נכנסה עמוק יותר ויותר אל היער. בהתחלה היא לא הבינה ממה אנשים כל כך מפחדים. בסך הכל עוד כמה סוגים של חרקים וצמחים. בתקווה שתמצא משהו מעניין יותר, היא החליטה להמשיך לתוך היער. היא הלכה והלכה והלכה, ולא שמה לב לזה שהשמיים נהיו יותר קודרים ושהיער נעשה יותר שקט. היא זימזמה לעצמה מנגינה עליזה ולא שמה לב לדבר. לאחר כמה שעות היא נעשתה רעבה והתיישבה על סלע, לאכול קצת פירות יער שאספה קודם. היא התחילה להסתכל על הנוף סביבה, ונשמתה נעתקה. הכל היה חשוך, ולפי שעונה זו הייתה שעת צהריים. העצים נראו מאיימים, ומדי פעם נשמעה נהמה מאיימת של חיה. "מה עשיתי?", היא חשבה לעצמה ומיד חייכה כי היא אומנם נכנסה לעומקו של היער, אבל שרדה, והיא אולי גם תצליח לצאת ממנו. לצערה, היא גם מיד הבינה שהסיכויים לא לטובתה, כי היא לא הסתכלה על הדרך שצעדה בה."נו, טוב," אמרה לעצמה. "עדיין יש לי מספיק מזון ליום-יומיים, אני בטוח אמצא את הדרך חזרה עד שהמזון יאזל.". היא חייכה חיוך קטן ואופטימי, וניסתה ללכת לכיוון ממנו באה, בלי לדעת שזה בעצם היה הכיוון ההפוך ממנו פנתה.
לאחר עוד מספר שעות, היא התחילה להרגיש לא כל כך בטוחה בעצמה. היא התחילה לפחד ולהתחרט על כך שהחליטה לברוח. היא התחילה להרגיש בודדה שוב, והפעם היא הבינה שבניגוד לפעם הקודמת, זה היה עניין של חיים או מוות אם יהיה איתה מישהו. היא ניסתה לעודד את עצמה ושרה לעצמה שיר שמח, וקצת חייכה בתוכה על כך שזו הדרך שלה לשמח את עצמה. היא המשיכה ללכת ולשיר, והיער המשיך להחשיך ולהשקיט. אחרי שעה קלה, היא שמעה רשרוש לידה. "מי זה?", היא קראה לכיוון הרעש. לא היה מענה. "מי זה?! אני לא מפחדת ממך!", היא קראה בקול חלוש.
"צא כבר! מה אתה רוצה ממני? או את?", היא תמהה בקול כעוס ומפוחד. פתאום נשמע עוד רשרוש. "יש לי מקל, תיזהר ממני!", היא קראה ונעמדה בתנוחה מאיימת. היא ידעה שיש לה סיבה לפחד, היא הרי לא ראתה שום חיה ביער כבר כמה שעות, ולא היה שום דבר שיכל לעשות רעש חוץ ממנה. פתאום יצא משיח שהיה לידה גור דובים קטן, שנראה ממש מפוחד. הילדה חשה הקלה עצומה. "אוי, חמוד קטן, איבדת את אימא שלך?". הדובון חיבק את רגלה, והיא חשבה על מה שאמרה והבינה שאימא שלו בטח מחפשת אותו והיא לא תהסס לאכול אותה כשהיא תראה אותה. מצד שני, היא לא רצתה לנטוש את הגור המסכן והמפוחד לבד ביער. היא אמרה לגור "בוא איתי.", והמשיכה ללכת, במחשבה נאיבית שהוא יבין אותה. הגור כנראה לא הבין אותה, אבל עקב אחריה בכל זאת. היא נהנתה מזה שסוף סוף יש לה חברה, ולא הפסיקה לחייך, למרות כל הפחד. מדי פעם היא עצרה וליטפה את הדוב הקטן. לאחר כמה שעות היה חושך מוחלט ביער, ורגליה כאבו. היא הניחה את התיק שלה על הקרקע, ונשכבה, כשראשה מונח מעל התיק. האדמה הייתה קרירה ורטובה, והיא הצטנפה בתנוחת עובר. הגור התכרבל איתה, ושניהם נרדמו.
הגור ליקק אותה והיא התעוררה. היא חייכה ואמרה "בוקר טוב לך!", כי היא מאוד התגעגעה להרגשה של לדבר עם מישהו, גם אם הוא לא בדיוק יכול לענות. היא הבינה שאם היא רוצה לצאת איכשהו מהיער, היא צריכה להמשיך ללכת. היא שמה את התיק שלה על גבה, והתחילה ללכת. גם הפעם גור הדובים עקב אחריה. היא שמחה שהוא נשאר איתה, היא שמחה שסוף סוף יש מישהו, או משהו, שרוצה להיות איתה. שניהם הלכו, הוא על 4 והיא על 2, ומדי פעם נעצרו, כשהיא הייתה רעבה או כשהוא היה עייף. האמת שהיא לא שמה לב כשהוא היה עייף, אבל הוא פשוט עצר לפניה וחיבק את רגליה כשניסתה לעבור אותו, אז בסופו של דבר היא הבינה שהוא רוצה שהיא גם תעצור ותחכה לו. היא חשבה לעצמה שהוא היצור הכי חמוד שאי פעם פגשה, והיא התחילה לשכוח את הדאגה מפני אימו. היא אמרה לעצמה שאם שניהם יצאו מהיער, היא תיקח אותו לביתה.הם המשיכו ללכת, ולאט לאט היער נעשה יותר ויותר מואר. היה לה חיוך ענקי של תקווה וציפייה ביחד. לאחר עוד כמה שעות היא שמעה ציוץ ציפורים ושריקה של רוח, וזה דירבן אותה ללכת מהר יותר. הדובון ניסה להגביר את מהירות הליכתו, והוא היה מתעייף מהר מאוד, מה שגרם לכך שהיו לשניהם המון הפסקות.
באחת מההפסקות היא אמרה לו "אני מצטערת שאני מעייפת אותך.." וליטפה אותו. הוא ליקק אותה והיא חייכה חיוך קטן של חיבה.פתאום היא ראתה ציפור כחולה וקטנה. היא הבינה שהיא תכף תצא מהיער, והיא חייכה חיוך ענק של הקלה ושמחה. היא קמה והתחילה לרוץ קדימה, והדובון, שלא היה כל כך מרוצה מזה, רץ אחריה בחוסר חשק. לאחר מספר דקות היא נעצרה והתנשפה, ואז היא הסתכלה על הנוף שלפניה. היא ראתה את הגבול של היער עם העיירה הנידחת שגרה בה. היא התחילה לצרוח מאושר, והדובון הגיע גם הוא, ונשכב על הרצפה."הגענו, דובי, הגענו! יצאנו מהיער הזה!", היא הרימה אותו וחיבקה אותו. לאחר כמה רגעים ודמעות אושר, היא צעדה איתו לעבר ביתה. היא שמה לב שככל שהיא מתקדמת, יותר ויותר אנשים נועצים בה מבטים, והיא תהתה אם זה בגלל שהיא הייתה מלוכלכת או בגלל הדובון. היא לא ידעה שהם מופתעים מזה שהיא חזרה לאחר שבוע שבו נעדרה ולאיש לא היה מושג היכן היא. כאשר עמדה על מפתן דלתה ביחד עם הדוב הקטן, והכניסה את המפתח למנעול, נשמעה קריאה: "היי, את!". היא הסתובבה למשמע הקול. "אני?", שאלה, וראתה בן בערך בן גילה. "כן, את. איפה היית?", "הייתי ביער.". "למה שבכלל תרצי ללכת למקום המסוכן הזה?", הוא שאל אותה. היא חייכה חיוך עצוב, מהיחידים שהיו לה מאז פגשה את הדובון, ושאלה "למה שאני בכלל ארצה להישאר פה?", כשדמעות בזווית עיניה. היא הסתכלה סביבה וראתה שהתחילו להתאסף אנשים לידה. היא נזכרה בכל הסיבות שבגללן ברחה, והתחילה להסביר בקול חלש. "אני אולי מביעה את עצמי כמעט רק באמצעות חיוכים, אבל זה לא הופך אותי לטיפשה או משוגעת, כמו שרובכם בטח חשבתם שאני, אפילו בלי להכיר אותי. זה כן הפך אותי לבודדה. למנודה. אתם לא הכרתם אותי בכלל, ובכל זאת, פסקתם שאני שונה, מוזרה מכדי להיות בקרבכם. הייתי בודדה, ובכל זאת המשכתי לחייך. פשוט ברחתי ליער, חשבתי שעדיף להיות בודדה במקום בלי אנשים מאשר להיות בודדה במקום שיש בו המון מהם. נכנסתי ליער, וזו היה הרבה יותר טוב מאשר להיות פה.". עתה כבר זלגו דמעות על לחייה, והיא ליטפה את הגור. לרגע אחד היא כעסה על כל האנשים האלו, שמעולם לא חשבו שהם לא בסדר, ואמרה "הייתי יכולה לחייך הרבה יותר חיוכים של שמחה אלמלא התנהגתם כך. לא פגעתי באף אחד מכם, לפחות לא שאני יודעת. אם כך, למה בכלל התייחסתם אליי בצורה הזו?!". היא נכנסה לביתה ביחד עם הדוב, טרקה את הדלת והשאירה אותם לחשוב. למחרת מצאה על מפתן ביתה סלסילת מזון ופתק קטן שנכתב עליו "סליחה.". לאחר יומיים כבר היה מישהו שדפק על דלתה כדי להכיר אותה. הוא היה הראשון מני רבים שניסה לתקן את העבר, והוא הפך להיות האדם הכי קרוב אליה. אולי יום אחד הם עוד יתחתנו.
והדובי? הוא נשאר איתה והפך לדוב גדול וידידותי, וכל ילדי העיירה משחקים איתו.