זהובת השיער- ההקרבה

מותו של ג'ון
שחר חדש עולה אט אט, קרני השמש החמימות מאירות ברוך את חדרי, ששוכן אי שם בכפר נפטון הקטן. אני מתרוממת באיטיות ממיטתי ומביטה סביב ביעף. מבטי נח על סקוויק, חתולי השחור שמתחכך בנימנום בינות לרגלי. נראה שהוא לא מתכוון לקום מהר כל כך. אני קמה בזריזות מהמיטה ופונה לעברו.
"בוקר טוב סקוויק!" אני אומרת בהתלהבות תוך כדי דגדוג עדין בפדחתו הרכה. הוא עושה תזוזה קטנה ומיד נרדם שוב. אז אני מניחה לו לשכב עוד קצת וניגשת לארוני. אני בוחרת ללבוש השמלה הירוקה הרגילה שלי. אמא אוהבת שאני לובשת אותה. לדעתה, היא מבליטה מאוד את עיני הירוקות, העיניים הירוקות היחידות בכל הכפר כולו. כן, בכפר שלי כולם בעלי שיער חום ועיניים שחורות ולהפך. ולדעתי, זה מה שהופך אותי לשונה מכולם. טוב, חוץ מהשיער שלי כמובן. הוא זהוב, ארוך ומתולתל, וידוע ביופיו בכל רחבי הכפר. אנשי הכפר אפילו קוראים לי בשם חיבה "זהבה". לא איכפת לי כל כך שיקראו לי כך. להפך- אני אפילו גאה בכך, וזה בגלל שהשיער הינו הדבר היחיד שירשתי מאבא שלי-ג'ייק. הוא מת באחד ממסעותיו עוד שהייתי בת ארבע, או יותר נכון- נעלם. אני לא זוכרת במדויק מה קרה באותו יום, אבל אני בהחלט זוכרת את הימים שעברו עלי אחר כך. הייתי מבלה ימים שלמים בבית הקברות מתחת לאנדרטה שאנשי הכפר בנו לזכרו, בוכה ללא הפסק, מתחננת שיחזור אליי רק כדי לראות אותו. אבל הוא לא חזר יותר. ואימא ואני היינו חיבות לחזור לשגרה. היום אני בת שש- עשרה, וביחד עם אימא שלי, בת' , הרופאה של הכפר, אנחנו מנהלות את ביתנו שהוא גם המרפאה של הכפר. אני קושרת לרגלי את נעלי העור החומות שלי ופונה להעיר את סקוויק שוב.
"סקוויק! מה קורה לך היום? קום! מהר, כבר מאוחר!" עכשיו אני כבר ממש מנערת אותו. הוא לעומת זאת, מפהק פיהוק קולני במיוחד ופותח זוג עיניים ירוקות ועייפות.
"מהר סקוויק! עוד חמש דקות אתה למטה!" אני פוקדת עליו וקושרת מעלי את השכמייה החומה שלי. אני יוצאת בזריזות מהחדר ויורדת במדרגות אל המטבח. הריחות המוכרים של הבוקר עולים באפי- ריחות עשבי המרפא שאמא מכינה תמיד. אני שואפת אותם אל מלוא ראותי בעונג. עשבי המרפא נמצאים בתוך צנצנות מזכוכית על מדפי המטבח. שורות שורות של צנצנות כה רבות, וכל אחת מאחסנת סוג עשב אחר. אני תמיד אוהבת לחקור את אמא לגבי כל אחת מהצנצנות הרבות. ועדיין לא סיימתי לגלות הכול על כולן. אבל אני במיוחד אוהבת את הריריות השקופות שצפות על המים בתוך צנצנות הזכוכית. הן פולטות חומר לבנבן וסמיך שתמיד הייתי מסתקרנת לגביו. אני פונה להתיישב לצד שולחן העץ המרובע בפינת המטבח.
"בוקר טוב סופי!" אומרת אמא בחיוך לבבי ומגישה לי ספל תה מהביל.
"בוקר טוב!" אני משיבה לעברה בחיוך. בזווית עיני אני רואה את סקוויק מדדה לעברי במדרגות.
"סקוויק ניראה עייף מאוד היום. אני חושבת שאפרגן לו עוד כמה שעות שינה…" אני אומרת תוך כדי ליטוף ראשו הפרוותי. אני לוגמת מהתה כמה לגימות ושואלת בעניין:
"אז מה המשימות שלי להיום?"
"ובכן, היום אני רוצה שתלכי לחנות עשבי המרפא של סקנדי הזקן." אומרת אימא.
"נגמר לי המלאי של עשבי הים "הקורקוסים" את יודעת, הם עשויים מחתיכות קטנות וירוקות. אני צריכה בערך 5-6 צנצנות. אחר כך תעברי אצל רוורטה ותקני כמה רטיות חדשות. דווקא בזמן האחרון לא השתמשתי בהרבה אבל נשארו לי מעט, ולא יזיקו עוד קצת במלאי. ו—טוב. ניראה שזהו להיום. אני אתן לך קצת חופש היום. עבדת הרבה בזמן האחרון-" אימא אפילו לא מספיקה לסיים את המשפט ונקישות חזקות עולות מבעד לדלת. אימא מיד רצה אל פתח הבית ואני עוקבת אחריה בעיניים סקרניות. הדלת נפתחת ומאחוריה עומדת אישה מבוגרת. היא נראית מבוהלת עד מוות. ידיה רועדות ללא שליטה ומשקפיה נחות בזווית משונה על קצה אפה. לרגע, אני כלל לא מזהה אותה, אך מיד אחר כך אני מופתעת לראות שזוהי ג' פישקוף הגרה במורד הגבעה.
"זה ג'ון…" היא לוחשת ברעד.
"ראיתי אותו, הוא…הוא…פפצצועעע!!" מבטה נעשה לא ממוקד והיא נראית על סף עילפון. אני קולטת מיד. ג'ון בן השלושים הוא בנה היחיד של ג' פישקוף שבעלה מת מהתקף לב. אני מפנה מבט מבוהל באימא כדי שתיתן לי סימן מה אני אמורה לעשות. וכפי שאני מכירה אותה אני יודעת שהיא לעולם לא מאבדת את העשתונות במקרים כאלה. ואכן, אימא פונה אל ג' פישקוף בקול רגוע ויציב.
"תוכלי לומר לי היכן ראית אותו?" היא שואלת בקול מתון.
"ש…שם!"
ג' פישקוף מצביעה לכיוון מסוים באצבע רועדת. אני נותנת מבט שואל באימא שמחזירה לי מבט חטוף שמסמן "רק רגע" בעודה נכנסת אל חדר המטופלים. כעבור כמה שניות היא יוצאת כשבידה אלונקת עץ גדולה שאני מזהה כאחת מהאלונקות שמשמשות רק למקרי חירום. נדיר שאימא מוציאה אותן מהבית. בדרך כלל, המטופלים מקבלים את טיפולם במרפאה עצמה.
"סופי, קחי כמה מהרטיות שנשארו על המדף במטבח וצאי בעקבותיי." היא אומרת ופונה אל ג' פישקוף.
"ג' פישקוף, אני צריכה שתובילי אותי אל ג'ון."
ג' פישקוף לא אומרת דבר. היא רק מסתובבת אל הפתח ומתחילה לדדות אל מחוץ לבית. אימא יוצאת בעקבותיה. אני ממהרת לעשות כמבוקשה ואז יורדת בעקבותן במורד הגבעה. ג' פישקוף ואימא ממשיכות באותו הכיוון שאליו מופנית האצבע של ג' פישקוף. אני מצמצמת את הפער ביני לבינם והולכת לצד אימא.
"זה הכול באשמתי… הכול… לולא הייתי אומרת לו…. אוי…" אני שומעת את ג' פישקוף ממלמלת לעצמה בכאב. אני מאוד סקרנית מטבעי, אך מחליטה לשתוק. זה בוודאי לא הזמן לשאול שאלות. אנחנו מגיעות למרגלות הגבעה וממשיכות בעקבותיה של ג' פישקוף המובילה אותנו אל "היער החוצה". הוא נקרא כך כי הוא הקו החוצה בין כפרינו לבין הצד החשוך של היער. כפי שהאגדה מספרת, מי שנכנס לשם מעולם לא חזר. אבל לעולם לא גילו באמת מה נמצא שם. או יותר נכון- לא רוצים לגלות . אנחנו מתקדמות יותר ויותר אל עומק היער אבל אני יודעת שאין סיכוי שנעבור את הגבול. ואכן, אנחנו נעצרות ממש כמה מטרים לפני שלט האזהרה. השלט שמבטא את ה "קו האדום" בין שני הצדדים. אני קוראת את המילים המוכרות שחרוטות עליו:
"היזהרו ! אל תחצו גבול זה שמא תקוללו לעד." תמיד תהיתי לגבי הקללה הזאת ששוכנת שם, אך לעולם לא העזתי לשאול. לפתע ג' פישקוף ואימא נעצרות באחת. אני מתקרבת אליהן במהירות . המחזה שנגלה לעיני ברגעים אלו קשה מנשוא: גופו של ג'ון שרוע ללא תזוזה על האדמה הרטובה עוד מטל הבוקר, ממש מתחת לשלט האזהרה. פצעיו מכוסים דם קרוש שיצר שלולית שחורה סביב גופו. אבל הדבר המבעית ביותר זהו החץ שתקוע הישר בליבו. לפתע אני שמה לב שאל ראש החץ תקוע דג סגול עם שני פסים לבנים על בטנו. ברגע הראשון, חלחלה נוראה תוקפת אותי ואז זעקותיה של ג' פישקוף מסיחות אות דעתי באחת.
"אוי לא!! לא!! לא! לאאאא!" היא בוכה בזעקות שמהדהדות בין עצי היער. אני פוסעת לעברה באיטיות אבל מיד נהדפת בעדינות על ידי אימא.
"אל תתקרבי אליה סופי! תני לי לטפל בזה." היא לוחשת לי ומבט משמעותי בעיניה. היא פונה אל ג' פישקוף ואני עושה כמה פסיעות אחורנית, מתנשמת בכבדות. אימא לוחשת באזנה של ג' פישקוף דבר מה ואחר כך נוטלת את ידה.
"לא! לא! ג'וווון!!!!" ג' פישקוף צועקת כל כך חזק עד שנדמה כי בעוד רגע היא תעיר את כל אנשי הכפר. אני מביטה בהיאבקות שמתרחשת למול עיני ולא יודעת מה לעשות. עיני מביטות באימא ובג' פישקוף חצי מרחמות, חצי מבוהלות עד מוות.
"ג' פישקוף את חייבת לעזוב אותו ולתת לי לטפל בו! בבקשה!" מפצירה בה אימא תוך ניסיון למשוך את גופה הכחוש השרוע על גופת ג'ון. אבל ג' פישקוף ממשיכה להיאבק בכל כוחה תוך כדי בכי וצרחות אימים. כך זה נמשך כדקה, כשלבסוף ג' פישקוף מתיאשת סופית ומתמוטטת על גזע עץ, פניה כבושות בידיה.
"סופי," פונה אלי אימא, מתעלמת לחלוטין מג' פישקוף.
"תביאי לי כמה מן הרטיות." אני מעבירה לה את הרטיות במהירות וצופה בידיה המיומנות מניחות את הרטיות על פצעיו הפתוחים של ג'ון. הרטיות הופכות מיד שחורות מהדם הקרוש. 'ג'ון המסכן' אני חושבת בחלחלה 'לבטח ישב כאן, התבוסס בדמו …מי יודע מה עבר עליו ברגעים אלו… צמרמורת עזה עוברת בי ואז אימא קוטעת את מחשבותיי באחת.
"קדימה, תעזרי לי להרים את האלונקה" אני פונה לעזור לה וביחד אנחנו מנסות להרים את גופתו של ג'ון. אבל לשווא. ג'ון שוקל פי שניים משתינו גם יחד. עוד כמה ניסיונות ואנחנו מתיאשות. בעודנו תרות מה לעשות אני רואה את ג' פישקוף מתרוממת ממקום מושבה וצועדת לעברינו.
"א-אני יעזור לכן…קדימה…" היא מגמגמת בעיניים אדומות מבכי. היא לא מחכה לתשובה ומיד מתכופפת להרים את האלונקה, משתדלת בכל כוחה להסיר את מבטה מג'ון. אימא מיד תוקפת אותה.
"לא! ג' פישקוף אני לא יכולה לתת לאישה בגילך להרים כובד כזה!" היא אומרת בזעזוע.
"וחוץ מזה, את לא יכולה לראות מראות קשים כאלה." אבל ג' פישקוף מתנגדת מיד.
"לא! אני חיבת! זהו בני יחידי!!" היא זועקת.
"יש לי כוחות לזה! אני בטוחה!" והיא מיד מתכופפת שוב אל האלונקה. אימא מביטה בה כמה שניות, שוקלת בדעתה מה לעשות ואז בפנים כנועות, פונה גם היא להרים את האלונקה. כמובן שאני מצטרפת מיד והאלונקה סוף סוף מתרוממת. אנחנו יוצאות מהיער ומתחילות לעלות בגבעה. אני שמה לב שלאורך כל הדרך ג' פישקוף משתדלת בכל כוחה לא להביט בגופה של ג'ון . היא כבר לא בוכה בקול, רק עיניה לא מפסיקות מלהוריד דמעות. אנחנו נכנסות לבית כבר ממוטטות ממאמץ ומניחות את האלונקה בחדר המטופלים של המרפאה. אימא מעבירה את ג'ון למיטה עם סדין לבן. רק עכשיו, אני יכולה להבחין בחיוורונו הנורא של ג'ון. הרטיות שעל גופו כבר ספוגות דם שחור ופניו חסרות הבעה. חסרות….חיים. אני עוקבת אחר ידיה הזריזות של אימא שמחליפות את הרטיות הספוגות דם לרטיות חדשות ונקיות. תמיד אני אוהבת לצפות בעבודתה היסודית והמיומנת. כך אני גם לומדת דבר או שניים על רפואה. הרי בסופו של דבר, יום אחד אצטרך לתפוס את מקומה. לפתע ג' פישקוף פורצת בבכי מחודש.
"אוי לי מר לי….אוי…." היא יושבת על כיסא לצד המיטה וטופחת על ברכיה בזעקות כאב. לבינתיים, אימא פונה אלי ואומרת ביובש:
"תקראי לג'וסף." רק בפעמים נדירות אני שומעת מאימא את השם הזה. וברוב המקרים, למעשה בכולם, זה אומר שמישהו מת או לפחות עומד למות. צמרמורת עוברת בי למשמע השם הזה. ג'וסף הוא קברן הכפר וגם האיש בכי מסתורי ומפחיד שידוע לכל. בפעם האחרונה שיצא לי לקרוא לו היה לפני 3 שנים כשסניק, בעלה של ג' פישקוף מת מדום לב. פחדתי נורא, לכן קראתי לסיאנה, חברתי הטובה להצטרף אלי. אני זוכרת שבדרך לביתו הוא פתאום הגיח מולנו מתוך סמטה חשוכה כשתכריכים בידו… זה היה נורא. היו לי המון סיוטים בלילה מאז. הייתי מדמיינת אותו קובר אותי חיה ומביט בי מעל הקבר כשעל פניו חיוך מתוק וסטני, ועיניו צוחקות אלי ברשע. ועכשיו, אני הולכת לעבור זאת שוב! אני מפחדת, כמובן, אבל יודעת שאין לי ממש ברירה. אני חייבת ללכת. והפעם, אפילו אין זמן לקרוא לסיאנה להצטרף. אני כבר עומדת בפתח הדלת כשאני שומעת את אימא קוראת לעברי:
"וסופי," היא יוצאת אל הסלון ותולה בי מבט מלא דאגה ,"רק אל תספרי לאף אחד על מה שקרה. לפחות לבינתיים, בסדר?" אני תולה בה מבט שואל.
"אני יסביר לך אח"כ." היא אומרת ומיד חוזרת אל החדר. אני מושכת בכתפי ויוצאת מן הבית. אני יורדת במורד הגבעה ופונה לשביל שמוביל אל מרכז הכפר, צועדת בחיפזון בין שורות בתי העץ הנמוכים. בדרך אני משתדלת להפטיר כמה מילות "בוקר טוב" ו "שלום" לאנשי הכפר הקמים ליום חדש. אני ממשיכה לעבור עוד כמה שורות בתים ופונה אל בקתתו של ג'וסף שנמצאת ממש בשולי הכפר, ליד בית הקברות הישן. אני נעמדת מול דלת עץ רקובה שמעליה תלוי שלט ברזל גדול: "ג'וסף קברנות" חרוט עליו. אני לוקחת נשימה עמוקה ונוקשת קלות על הדלת. דממה. עוד נקישה ואיש לא פותח. עוד נקישה ועוד אחת—אך ללא הועיל. אני מביטה סביב בייאוש ולפתע מבחינה בחלון קטן בצד הבית שפתוח לרווחה. אני רצה לעברו במהירות ומציצה מבעדו. חדר קטן נגלה לעיני ובו מיטת עץ , כיסא רעוע ועליו מגבת שחורה ומעופשת. הקירות מלאים אבק וקורי עכביש סבוכים נטוו בפינותיהים. נדמה כאילו אף אדם לא דרך בחדר מזה שנים. או יותר נכון, אף אדם חוץ מאדם אחד- ג'וסף… אני משתעלת בקול משאיפת האוויר המצחין וחוזרת אל פתח הבית. ואז, לחרדתי הרבה הדלת פתוחה לרווחה. אני נרתעת מיד ומביטה סביב בחשש. איש לא ניראה בסביבה. אז אני מציצה בהיסוס מבעד לדלת. חושך. אני מתחילה לצעוד באיטיות קדימה.
"סליחה, יש כאן מישהו?" אני שואלת בחשש מה. אבל קולי כאילו נבלע בחושך העב. אני שואלת שוב, וכשאין מענה גם בפעם השלישית, אני נפנית לצאת. אז אני מפנה רק מבט חטוף אחרון אל עבר החושך ואז נשימתי נעתקת באחת. זוג עיניים שחורות כעורב מביטות בי מבעד לחשיכה השוררת. אני יכולה לראות רק אותן כי הן היחידות שמוארות באור הנר המעומעם שמחזיקה הדמות. הדמות של ג'וסף.
"את לא צריכה להתגנב למקומות כאלה ילדה." הוא אומר בקרירות וחושף בפני את בגדי הסחבות שלו שמוארים עכשיו באור הנר. הוא נועץ בי את מבטו הארסי.
"א-אני באתי בשליחות אימא שלי-בב…'תת הרופאה." אני שומעת את קולי המגמגם אומר. הפחד מאיים להשתלט עליי בכל רגע שרק עובר. אבל ג'וסף רק עומד מולי וממשיך להביט בי במבטו הארסי.
"אמ…" אני מנסה לומר שוב, "אמא שלי ביקשה ממני לקרוא לך…מצאנו אדם ש…א…" אני מנסה להגות את המילה אך מה שיוצא לי זאת רק הברה מקוטעת.
"ממת….." אני בקושי מוציאה את המילה.
"מת את אומרת, הא?" הוא אומר בערמומיות וחושף שיניים צהובות במיוחד.
"כ..כן.." אני משיבה בגימגום, עדיין לא מצליחה להבין את פשר חיוכו המוזר. לפתע הוא מפנה לי את גבו ונעלם בחשיכה. אני עוקבת בחשש אחרי אורו הדועך של הנר הישן שבידו עד שאורו נעלם לגמרי. אני מחכה כמה שניות שניראות לי כנצח, ואז ג'וסף חוזר. הוא מחזיק בידיו אלונקת ברזל ושק גדול. ואז הוא פשוט מתחיל לצעוד אל פתח הדלת. אני פונה לצאת אחריו, אם כי, בהיסוס מה. כשאני עוברת בין שורות הבתים אני יכולה להרגיש את מבטיהים של אנשי הכפר נעוצים בי בסקרנות. 'הם בטח הבחינו בג'וסף….' אני מניחה לעצמי בעודי חולפת על פני קבוצה לא מעטה של נערים סקרנים העומדים בפתח חנותו של סקנדי הזקן, מביטים בי ובג'וסף בסקרנות. אני משתדלת להתעלם מהם ופונה אל השביל שמוביל אל הגבעה. בדיוק אז אני מבחינה בסיאנה, חברתי הטובה, רצה בשביל מאחוריי. היא מנופפת בידה בהתלהבות ושערה השחור מתבדר אחריה ברוח.
"בוקר טוב סופי!" היא קוראת ונעמדת מולי, מתנשפת ומתנשמת. לפי התלהבותה אני יודעת שהיא עדיין לא הבחינה בג'וסף הצועד ממש מאחורי.
"כבר סיימת את המטלות להיום?" היא אומרת בהתפעלות.
"וואו סופי! כמה שאת זריזה!" היא מצחקקת וטופחת על שכמי בחביבות.
"סיאנה, אמ… קרה משהו היום בבוקר… אני כבר יספר לך אחר כך פשוט-"

"סופי.." לפתע לוחשת סיאנה בחשש. עינה החומות נעוצות בנקודה מסוימת.
"תסתכלי מאחורייך…זה ג'וסף…"
אך אני לא מסיבה את מבטי לאחור. אני רק משיבה לה בלחישה צרודה:
"אני יודעת. סיאנה, אין לך ממה לחשוש. אימא אמרה לי לקרוא לו-"
"מה?!" היא לוחשת בתדהמה אבל מיד מבינה.
"אז… את רוצה לומר לי שמישהו….מת?!"
"כן… אני כבר יספר לך הכול אחר כך…" אני אומרת בקוצר רוח ושולחת מבט חושש בג'וסף.
"חכי לי ביער ליד עצי הדרים עוד 5 דקות." אני אומרת. טוב, הרי אני יודעת שאימא בטח תחייב אותי להישאר בחדרי. היא כמובן לא תרצה שאראה את פעולותיו המזוויעות של ג'וסף. אז לי יהיה לפחות את הסיבה לצאת מהבית ולחלוק הכול עם סיאנה. אני יודעת שאסור לי להתעכב יותר מידי, ולשמחתי, סיאנה מבינה מיד. היא פונה ללכת, לא לפני שהיא מגניבה מבט מבוהל בג'וסף החולף לידה. אנחנו ממשיכים ועולים בגבעה ונכנסים לבית. אימא יושבת בסלון עם ג' פישקוף שבידה כוס תה מהביל מלא עד גדותיו, ומנסה לנחמה.
"אבל ג' פישקוף זאת לא אשמתך ש-" היא מבחינה בי ובג'וסף ועוצרת. היא מיד מתנערת ממקומה.
"אוי סופי! דאגתי לך כל כך!" היא תופסת את פני בשתי ידיה ומביטה בי בדאגה.
"מה גרם לך להתעכב כל כך הרבה זמן?!" ואז מיד אומרת בטון רציני:
"לא משנה, העיקר שאת כאן. ועכשיו, אני מבקשת ממך לעלות לחדרך עד שאומר לך מתי לצאת."
אני כמעט מיד פונה לעלות לחדרי אבל אז אני נזכרת בסיאנה.
"אימא, אמרתי לסיאנה שניפגש עוד 5 דקות ביער. היא בטח כבר מחכה לי שם…" אני אומרת בחיפזון וממהרת לצאת.
"אחזור עוד שעה, בסדר?"
"בסדר גמור. אני מניחה שאת רוצה לספר לה על אירועי הבוקר, כן?" היא מהססת לרגע ואז אומרת:
"טוב, אם זאת סיאנה זה בסדר. ותיקחי לך משהו לאכול. עוד לא אכלת כלום הבוקר." היא מזכירה לי. למעשה, אני באמת מרגישה רעבה קצת. אז אני ניגשת למטבח, מורחת במהירות כמה פרוסות גבינה ויוצאת מהבית. כשאני מגיעה לעצי הדרים, אני מוצאת את סיאנה יושבת על גזיר עץ קטן ומועכת ברגליה זרדים יבשים.
"סיאנה!" אני קוראת לעברה ויושבת לצידה על גזיר העץ.
"אני מקווה שלא חיכית לי הרבה זמן…"
"הו לא…" היא אומרת בביטול ומיד פותחת בהתלהבות האופיינית לה:
"מה שכן זה, שאני כבר לא יכולה לחכות לשמוע מה בשם השדים קרה היום בבוקר!" אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לספר לה הכל- מגופתו של ג'ון וג' פישקוף הבוכייה, ועד למפגש עם ג'וסף. כשאני מסיימת, היא פשוט המומה מידי מכדי להגיב. עיניה הקרועות לרווחה נעוצות בי בתדהמה מוחלטת.
"אז מה את חושב שהחץ הזה מסמל?" אני אומרת מיד.
"מה?! על מה את מדברת?" היא שואלת בבילבול.
"החץ עם הדג הסגול שהיה נעוץ בליבו של ג'ון."
"אה…. אני לא ממש יודעת-"
"אני חושבת שזה סימן."
"סימן?!" היא שואלת בחוסר הבנה. "סימן של מה?"
"לא יודעת. אולי יותר משהו כמו… אזהרה. את לא חושבת כך?"
"אזהרה?!" היא מזדעזעת. "למה שמישהו ירצה לאזהיר אותנו על ידי חץ מוזר שתקוע אליו דג עוד יותר מוזר ששניהים תקועים לגופה של גבר בן שלושים?!"
"גם אני חשבתי כך… אבל אולי… אולי האזהרה הזאת מגיעה מהצד החשוך?" אני מעיזה לומר.
"מהצד החשוך?!" היא מביטה בי בחלחלה. "אף אחד לא יודע מה יש שם סופי, זה פשוט לא הגיוני!"
"אז מה הגיוני יותר? הרי ג'ון שכב בדיוק מתחת לשלט האזהרה! בדיוק בגבול!" אני אומרת בקול החלטי. "תחשבי על זה, זה הרי הכי הגיוני."
"וגם הגיוני שמישהו מאנשי הכפר רצח אותו…"
"מי כבר זה יכול להיות?!" אני אומרת.
"מישהו ממש רשע…" היא אומרת בקול מסתורי.
"כמו מי?"
"לא יודעת… סר ארימונד ,למשל…." היא אומרת בחטף.
"סר ארימונד?! חחח… הוא רשע, זה אולי נכון אבל סיאנה, הוא הרי ראש צבא הקליסטרונים! למה שהוא יעשה דבר כזה?!"
ואני אכן לא מאמינה שסר ארימונד ירצח. הוא אכן ידוע ברשעותו ואכזריותו אבל הוא לעולם לא יוריד מכבודו וירצח מישהו. במיוחד מישהו כמו ג'ון המסכן…
"אני לא בטוחה, אבל את זוכרת כשג'ון לא התקבל לצבא הקליסטרונים?" שואלת סיאנה.
"ברור. ג' פישקוף לא הפסיקה לספר לי על כך." אני משיבה, ומגלגלת את אישוניי, נזכרת באותן לילות של סיפורים לא נגמרים מפיה של ג' פישקוף.
"אז אולי הוא, הוא זה שרצח אותו? הרי ג'ון לא התקבל לצבא של ארימונד ומאז ומתמיד ראו שארימונד לא בדיוק מחבב את ג'ון אפילו גב' פישקוף סיפרה לי על כך זה יכול להיות , לא?" מניחה סיאנה.
"זה יכול להיות" אני אומרת. "אבל סיאנה, את שוכחת שני דברים: דבר ראשון – אל תחשדי בסר ארימונד כי סר ארימונד אחרי הכול , עומד בראש צבא הקליסטרונים! וחוץ מזה," אני ממשיכה בקול ענייני ורציני: "מתפקידו למנוע מדברים כאלו לקרות ודבר שני- החץ והדג הזה הם משונים. זה לא כמו החיצים שיש לצבא הקליסטרונים וגם לא סוג הדגים שחיים במעיין פלויד. זה היה משהו אחר. שונה. ובהחלט לא מפה. "
"אז אם זה לא מפה..זה חייב להיות מהצד החשוך" היא אומרת בקול חלוש ורועד, כאילו משהו מבעית נקלט למוחה אט אט.
"בדיוק". אני אומרת וממשיכה :"ולכן זה חייב להיות סימן של אזהרה כי אחרת,"
"אוי לא!" קוטעת אותי סיאנה ומנערת במהירות ממקומה "הבטחתי לאמא לקנות כוסיות מהשוק של פלוג. לאריק יש יומולדת מחר, את יודעת" ברור שאני יודעת, איך לא? אריק בן החמש ובן השבע אחיה הקטנים של סיאנה לא הפסיק לדבר על כך.
"כן,נראה לי שגם אני צריכה כבר לחזור…" אני אומרת ושנינו קמות.
"אז נתראה בהלוויה… כבר תתני לי את הפרטים, נכון?" אומרת סיאנה בעודה צועדת לאחור. ההלוויה! שכחתי מכך לגמרי!
"כמובן." אני צועקת אחריה וממהרת אל השביל בחזרה לבית. בעודי הולכת אני מבחינה מרחוק בשני דמויות קטנות הסוחבות עמן משהו גדול שעטוף בסדין לבן. אני מתקדמת לעברן במהירות ואז רואה שזהו גו'סף הזקן מלווה בעוזרו ג'רמי, נער בן שש עשרה, מנומש ובעל שיער חום מתולתל. אני מבחינה שהמשהו הזה שעטוף בסדין לבן שכוב על אלונקה. " זה בטח גופתו של ג'ון." אני מניחה ברעדה וצמרמורת עזה עולה בי כשאני חולפת על פני הגופה. אני תולה מבט קצר בג'רמי. הוא מחזיר לי חיוך, ממשיך עם גו'סף במורד. אני נכנסת לבית במרוצה ופונה ישירות לסלון. אך אמא לא נמצאת שם. וכך גם במטבח, בחדר המטופלים ובשאר חדרי הבית– אין איש. הדבר היחיד שעולה בדעתי זה שאמא כנראה הלכה לביתה של גב' פישקוף כדי לנחמה שם. אני ממהרת לצאת מהבית אל ביתה של גב' פישקוף. אני עוברת כמה רחובות וניצבת מול בית הנמוך ורחב. אני נוקשת קלות על הדלת ופותחת אותה באיטיות. בסלון יושבת גב' פישקוף לבדה על ספה כחולה.
"שלום גב' פישקוף" אני אומרת ונכנסת לבית.
"אמ…אמא שלי נמצאת כאן במקרה?" היא לוקחת נשימה עמוקה.
"היא הלכה לפני כמה דקות עוד מעט היא תשוב". היא מביטה בי בעיניים אדומות מבכי כשאומרת בקול חנוק:
"היא הלכה…היא הלכה לסדר את ענייני הקבורה" ואז היא פשוט מתחילה לבכות ללא שליטה.
"אל תבכי גב' פישקוף" אני אומרת בעודי מתיישבת לצידה בספה. "הכול יהיה בסדר. אני מבטיחה." אני לא יודעת למה אני אומרת את זה ואיך בכלל אני יכולה להבטיח לה דבר כזה. הרי ג'ון בנה מת, אין דרך להשיבו- וזה לא כל כך בסדר, אך כנראה זאת הדרך היחידה לנחמה. אני מלטפת את גבה ברכות בעודה אומרת :
"א- אמא ש-שלך אמרה לי בדיוק כ-כה. אבל זה לא יעזור" היא עוצרת לרגע, מנסה לשאוף אויר לריאות.
"זה הכול באשמתי. הכול!!" היא צורחת בגרון ניחר וטומנת את ראשה עמוק בין שתי ידיה. אני מוציאה מכיס שמלתי ממחטת בד ונותנת לה אותה.
"ת..תודה!" היא מיבבת ומקנחת בקול את אפה המנוזל והאדום.
"אבל, גב' פישקוף- מדוע את מאשימה את עצמך?" אני שואלת.
"איך זה קשור אלייך? ספרי לי, בבקשה." גב' פישקוף מביטה בי בעיניה החומות והנפוחות מדמע, מישרת את שערה הלבן והפרוע ונאנחת בכבדות. "או… הכול התחיל אתמול בערב." היאפותחת בקול יציב יותר. "ג- ג'ון חזר מעבודתו אצל ביס לתוך החרבות הוא היה נסער מאוד. שאלתי אותו "מה קרה, ג'וני?" אז הוא סיפר לי שהוא פגש את קלי וגלינר בלילית. הם היו שתויים ואז התחילו לעשות ממנו צחוק. הם אמרו לו שהוא לא מספיק כשיר לצבא ושכבר איש בגילו היה מזמן- איך הוא אמר זאת… " היה יכול להיות לך כבר ילדים שישרתו בצבא." מחקה גב' פישקוף בקול לועג. "וכך, לפני כולם הם השמיצו אותו ולעגו עליו עוד ועוד… עד… עד שהוא כבר לא היה מסוגל לסבול זאת. יכולתי ממש לראות את הכאב בעיניו כשהוא אמר לי את זה. אז הוא התחיל לקלל אותם. זה לא מתאים לו- את יודעת." אכן כמו שאני זוכרת את ג'ון הוא היה בסך הכול איש עדין ביותר שלא יפגע בזבוב. אבל כנראה הוא כבר ממש נשבר. הוא סבל מאוד, את יודעת. תמיד אמרתי שהיו צריכים לתת לו סיכוי בצבא הקליסטרונים." היא אומרת בכעס מה וממשיכה. "ואז… הוא, אז הוא אמר לי בכעס "הם חייבו אותי להתיך עשר חרבות עד מחר בבוקר!" הוא כל כך כעס עד שהתחיל להעיף דברים בבית ולקלל בקול. ניסיתי להרגיע אותו אך לשווא. וכשראיתי אותו כך הגבתי כמו כל אמא שחסה על בנה- כעס על כל השנים האלו שבהם סבל מהצקות, השמצות ולעג. כל האנשים הללו- שלא איכפת להם ממנו- ממש כעסתי עליהם. הוא בכל אופן הבן שלי, את יודעת. ולא מספיק שלא התקבל לצבא הקליסטרונים, הוא גם לא הצליח להתחתן…" היא עוצרת לרגע, מקנחת את אפה בממחטת הבד. "
וזה מה שגרם לי לעשות את הטעות הגדולה ביותר בחיי" היא נאנחת קלות וממשיכה: "עלה לי הרעיון לגבי החיה הנדירה הזאת שמצאו לפני חודש זאת שכולם מדברים עליה-"
"כחלול לבן כנפיים" אני משלימה מיד. כמובן, הרי זאת החיה היפה והנדירה שצבא הקליסטרונים מצא באחד האזורים המרוחק של היער החוצה! אומרים שחיה זו מביאה מזל טוב למחזיק בה ומכיוון שעדין לא מוצאים אותה כבר במשך חודש שלם סר ארימונד הבטיח לכל מי שימצא את החיה הנדירה יקבל כ- 250,000 סוסייטים. זהו סכום גדול מאוד וכולם יצאו למשימה הקשה.
"כן! בדיוק. כחלול לבן כנפיים" ממשיכה גב' פישקוף בסיפורה "אז ברוב טיפשותי הרבה אמרתי לו שאם הוא ימצא את הכחלול לבן הכנפיים, הוא כבר לא יהיה "העוזר של ביס מתוך החרבות". בעצם הבטחתי לו שכולם יתייחסו אליו אחרת מבעבר. והוא, מיד כששמע זאת כולו התמלא שמחה עד כדי כך שהתחיל לסובב אותי באוויר!" חיוך קל מתפשט על פניה. "אוי… ג'ון המסכן ממש חגגנו באותו לילה… אז הוא אמר לי שהוא מתכנן לצאת בשש לפנות בוקר עם הציוד המתאים לציד. והוא נשבע לי שיצוד אותו." היא אומרת ברעד. "ואני ברוב טיפשותי עוד עודדתי אותו לכך. כמובן שגם הזהרתי אותו לא להתקרב יותר מידי לאזור החשוך, אבל זהו זה." "וכך היה היום, בדיוק בשש שמעתי רעשים מהסלון וקמתי בזריזות. ג'ון היה שם. הוא סידר את כלי הציד על חגורתו ופנה לצאת מאושר ונרגש. נישקתי אותו לשלום והוא יצא מן הבית. כל כך התגאיתי בו בליבי. פשוט שמחתי שיש לי בן כזה כמו ג'ון. איך יכולתי?" היא מזדעזעת לרגע וממשיכה: "ועכשיו, עכשיו אלו התוצאות- לולא הייתי אומרת לו לצאת אל היער ולתפוס את החיה המטופשת שום דבר לא היה קו…קורה." היא אומרת ודמעות לחות מתחילות לזלוג במורד לחייה. "הייתי כל כך טיפשה. ותראי במה שילמתי על כך. הרגתי את בני יחידי!!" היא צורחת בכאב. "ולעולם לא אסלח לעצמי על כך, לעולם!" היא קורעת בבכי מר. "עשיתי טעות איומה… אוי לי… מר לי…" גב' פישקוף זועקת בבכי קורע לב שנדמה שלא יפסיק לעולם. "אבל, גב' פישקוף-" אני מעיזה לומר, "איך זה הגיוני? איך ג'ון- זאת אומרת," אני מתקנת את עצמי מיד "איך מה שקרה לג'ון קשור לכחלול לבן הכנפיים?!" אני שואלת באי הבנה מוחלטת. "א- אני לא יודעת ילדתי. מאז שראיתי אותו שוכב שם ליד שלט האזהרה אני לא מסוגלת לחשוב על כך יותר…" אך אני חייבת להמשיך ולחקור, לדעתי משהו כאן לא מסתדר לי. לא מסתדר לי בכלל. "גב' פישקוף– הרי השלט! הוא זה שמפריד בין שני הצדדים את לא חושבת שאולי ג'ון או- אולי… עבר את הגבול?" אני אומרת בחשש מה. "עבר את הגבול?!" גב' פישקוף מזדעזעת כל כך עד שעיניה הופכות לחריצים קטנים כל כך שאני לא מסוגלת לזהותן. "ג'ון שלי לא יעשה דבר… דבר מטורף כזה! תהיי בטוחה, הוא ידע בפירוש את גודל הסיכון. דאגתי להזהירו מאז שהיה קטן לגבי הגבול כמו כל אמא בכפר נפטון וחוץ מזה," היא ממשיכה בחשיבות, "הוא כבר היה ילד גדול. הוא נזהר לא פחות מהשאר." אך עדיין משהו כאן לא מסתדר לי. "כן… אבל, מה אם משהו גרם לו לכך? אני מתכוונת-" אך אז בדיוק אמא מופיעה בפתח הדלת.
"סופי! איפה היית?" היא שואלת, מתנשפת.
"אמרתי לך," אני עונה בתמימות, "הלכתי להיפגש עם סיאנה ליד עצי הקלון" "אהה…ומתי חזרת?"
"חזרתי לבית כשראיתי שכבר מאוחר אבל את לא היית שם אז חשבתי שאת בטח פה." אני מסבירה בשטף.
"חכמה שלי…" אמא מחבקת אותי קצרות ואומרת:
"הלכתי לסדר ענייני קבורתו של ג'ון" היא אומרת ופונה אל גב' פישקוף.
"גב' פישקוף את צריכה לנוח כמה שעות. אני מסדרת לך את כל העניינים כבר דיברתי עם ג'וסף אין לך מה לדאוג." היא מלטפת את גבה. ג' פישקוף קמה באיטיות מן הספה.
"טו…בס..בסדר" ממלמלת גב' פישקוף פונה לכיוון חדרה.
"ובכן, סופי…" פונה אלי אמא בעניינות. תצטרכי לעשות בשבילי כמה שליחויות נוספות היום."
"כמובן" אני עונה במרץ.
"טוב, בואי נראה.." היא מתחילה לומר בעודינו יוצאות מביתה של גב' פישקוף. הרחוב שקט כמו כל שעת אחר צהריים מוקדמת. "קודם כל, אני צריכה שתקני לי את הדברים שהייתי אמורה לשלוח אותך אליהם הבוקר, זוכרת?"
אני מעבירה בראשי את הרשימה הקצרה ועונה בקצרה:
"כן, זוכרת." ואמא מיד ממשיכה:
"טוב, אז את זה. וגם לאור התרחשויות הבוקר יש לי עוד שליחות קטנה בשבילך. דברתי עם ג'וסף והוא אמר שההלוויה תתקיים היום בשעה שש בדיוק זה עוד שלוש שעות וצריך להודיע לאנשים. וכן, אם תואילי בטובך- תוכלי למצוא ערימת קלפים באחת מהמגירות בחדר המטופלים ו-אה! אני צריכה שתכתבי את זה." אמא שולפת גליל נייר ישן, "ג'וסף הביא לי את זה הוא כתב פה את פרטי הקבורה." אני לוקחת מידיה את הגליל וקוראת את הכתב החרוט והמעוקל:
"הודעה חשובה! תושבי כפר נפטון! היום בשעה 6:00 בדיוק תתקיים הלווייתו של הנפטר ג'ון פישקוף. ההלוויה תתקיים בבית הקברות שבשולי היער. הבאים מתבקשים לא לאחר יותר משעה זו. ג'. ק."
"בסדר, אני רק יבדוק מה שלום סקוויק בטח כבר התעורר ולא הבין לאן נעלמתי." אני אומרת בעודי מגלגלת את הקלף אל כיס שמלתי.
"בסדר, אבל תעשי את זה מהר וקחי כמה סוסייטים בשביל הקניה." היא משיבה.
"ואיפה את תהיי?" אני שואלת.
"אני אהיה אצל ג'וסף. הבטחתי לו שאחזור אחרי שאקפוץ לביתה של גב' פישקוף. יש עוד כמה עניינים לא סגורים שצריך לסדר. ניפגש בעוד כשעה וחצי, בסדר?" אני מהנהנת בראש ופונה להתקדם אל עבר הגבעה. כשאני נכנסת לבית אני מוצאת אותו חשוך ושקט. "סקוויק?" אני קוראת בשמו, מתבוננת סביב בחיפוש אחריו. יבבה חלושה נשמעת מכיוון הסלון. אני הולכת בעקבותיה ומוצאת שם את סקוויק יושב מכונס בתוך פרוותו השחורה והרכה. כשהוא מבחין בי הוא מיד שועט לקראתי. עיניו הירוקות נוצצות בשמחה.
"אוי סקוויק!" אני מרימה אותו אל חיקי ומלטפת את פרוותו הרכה סקוויק מתענג מכל רגע ומתחכך מבין ידי בפינוק. "בטח לא הבנת לאן נעלמתי, הא?" אני אומרת ומוסיפה מיד, "אבל אל תדאג, עכשיו הכל בסדר."
אני יודעת שאין לי המון זמן מיותר לכן מפטירה לעברו כמה מילות התנצלות ופונה ישירות למטבח. אני יוצאת עם קערית חלב וכמה דגים מעושנים.
"הנה לך חמוד" אני אומרת בעודי מניחה אותם לצד סקוויק הוא מבחין בהן מיד ומתחיל לטרוף במהירות מכל הבא ליד.
"היית רעב, הא?" אני מלטפת אותו רכות.
"אל תזוז לשום מקום עד שאני חוזרת, טוב?" אני אומרת, מניפה אצבע מזהירה לאוויר אחר אני נכנסת במהירות אל חדר המטופלים ומוציאה מאחת המגירות ערימה לא קטנה של קלפים צהובים. "זה יספיק," אני מניחה לעצמי. אחר כך אני מוציאה כמה מטבעות סוסייטים זהובים מתוך קופסא גדולה ושקופה. אני פונה לעבר המטבח, ושולפת את כסת הדיו עם עט הנוצה שבארון. אני מתיישבת לצד השולחן ומתחילה במלאכת הכתיבה במהירות.
"…ג'.ק. זהו סיימתי!" אני אומרת לעצמי בסיפוק אחרי שאני מסיימת לכתוב את הקלף האחרון שהתווסף לערימה גבוהה מאוד.
"מאה בדיוק. זה יספיק" אני חושבת אני מכניסה את הקלפים בשקית קשורה לתוך גלימתי. אני מציצה בחיפזון במצפן הזמן שלי. המחוגים הכסופים מראים על השעה חמש. 'כבר ממש מאוחר. אני חייבת לצאת'. אני חושבת לעצמי תוך כדי בדיקה שלא שכחתי שום דבר. אחר כך אני יוצאת מהבית בריצה מטורפת במורד הגבעה, ונכנסת לשביל הפונה אל מרכז הכפר. אני פונה בחדות בתחילת השביל. שם נמצאת חנות עשבי המרפא של סקנדי הזקן. אני אוהבת מאוד את החנות הזאת- להתרשם מאין סוף מגוון הצנצנות והצמחים שיש שם. אך עכשיו אין לי זמן לכך, אז אני מיד ניגשת אל דלפק העץ שם עומד סקנדי- זקן ונמוך, בעל משקפיים עבותים, שעסוק כרגיל בהברקת צנצנות שקופות. הפעם הן מכילות בתוכן ג'לי אדום ושמנוני.
"שלום סקנדי!" אני מפטירה לעברו בקוצר רוח ואומרת מיד: "אני צריכה למהר. זה עניין דחוף מאוד אני-"
"הירגעי, הירגעי ילדתי" הוא אומר בשלווה ומתקדם לעברי מן הדלפק.
"מדוע, אם יורשה לי לשאול- את כל כך נסערת?"
"אתה כבר תבין. אבל קודם כל אני צריכה… אמ… אה.. חמש צנצנות של עשבי הים קורקוסים" אני אומרת במהירות.
"איזה לחץ! הא… בואי איתי." אומר סקנדי ומניד קלות בראשו. אני עוקבת אחרי צעדיו הצולעים בקוצר רוח. אנחנו עוברים בין שורות ארוכות של מדפים עמוסים באין ספור צנצנות וצמחים אחרים עד שנעמדים לבסוף מול שורת צנצנות עמוסה כל כך, עד שאני יכולה להישבע שהיא מכילה מספר צנצנות לפחות כמו מספר אנשי הכפר, ואם לא יותר… אך מה שמיוחד זה שכל צנצנת מכילה דבר אחר מחברתה. אם זה צמחים בעלי זרועות ארוכות ושמנוניות, ואם זה סתם חומרים סמיכים ומשונים. מבטי נח על צנצנת אטומה ושחורה עטופה בסרט אדום שעליה כתוב :"זהירות! אסור לגעת! מסוכן ורעיל מאוד!" בעודי מתבוננת בה ארוכות סקנדי עומד על מדרגות עץ קטנות ומחפש אחר מבוקשי.
"אהה! הנה זה! בדיוק פה… איך לא ראיתי?! טוב, הזמן כבר עושה את שלו…" אומר סקנדי בהתלוצצות בעודו יורד מן הסולם ובידו צנצנת ירוקה אטומה. "כמה אמרת שאת צריכה?" הוא שואל.
"חמש צנצנות." אני אומרת ועוקבת אחריו במבטי. הוא מביא לי חמש צנצנות ומכניס אותן לתוך שקיק בד. אני לוקחת את השקיק, משלמת לו כמה סוסייטים ופונה לצאת מהחנות.
"היי סופי!" עוצר אותי סקנדי. הוא מנופף בידו לעברי מעבר לדלפק.
"עוד לא אמרת לי מדוע היית נסערת כל כך, קרה משהו?" הוא שואל וזיק של דאגה משתקף מבעד למשקפיו העבותים. סקנדי כבר יודע שאלו לא הולכות להיות חדשות טובות הרי בדרך כלל אני לא נושאת עימי בשורות טובות כל כך. רוב הפעמים אני זאת שמודיעה על הפצועים החולים ולפעמים גם המתים.
"אה… כן!" אני אומרת וצועדת לעברו. "אני צריכה להביא לך את זה…" אני שולפת את אחד הקלפים הצהובים.
"הנה, ועכשיו אני חייבת למהר.. עוד ניפגש ותודה רבה על הצנצנות!" אני אומרת תוך כדי הליכה לאחור. אני עוד מספיקה לראות בחצי עין את עיוות פרצופו של סקנדי בעודו מתבונן בקלף הצהוב שבידו. לבטח מזועזע על השמועה. הרי ג'ון היה עוד רק בתחילת חייו. לא הספיק אפילו להקים משפחה וכבר נלקח בצורה אכזרית כזאת… אני מתנערת ממחשבותיי במהירות. אני צריכה למהר עכשיו. יש לי דברים חשובים יותר לעשות ואסור לי להתמהמה לשווא.
'התחנה הבאה- הבית של רוורטה' אני אומרת לעצמי ופונה במהירות אל סמטה צרה. רוורטה היא בעלת עסק של בדים ועורות אך בין השאר היא גם מוכרת רטיות ותחבושות אחרות. אני מחבבת אותה מאוד. במיוחד את ילדיה, עשר במספר. אני עומדת מול הבית הגבוה ונוקשת על הדלת בחופזה. הדלת נפתחת בחריקה. רוורטה, עומדת בפתח לבושה באחד משמלותיה הצבעוניות ומחזיקה בידיה את בוני -פעוט בן שנתיים ושובב לא קטן שכרגע מתפתל בין זרועותיה.
"שלום זהבה'לה! במה התכבדתי לראות יפיפיה שכמותך היום, הא?" היא אומרת בנועם. גופה הדק עומד לקרוס בכל רגע תחת משקלו של בוני המשתולל בין ידיה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש שלמרות מספר ילדיה, תמיד יש זמן בשבילי. בדרך כלל אני נשארת אצלה לדבר על דא ועל הא והיא מכבדת אותי בעוגת השקדים המפורסמת שלה, אבל עכשיו אני חייבת למהר לכן אני מיד ניגשת לעניין:
"אני צריכה כמה רטיות בשביל אמא…"
"לא פוקי לא! תוציא את זה מיד מהפה! סליחה, מה אמרת?" פוקי בן השלוש בעל שער חום כהה ועיניים שחורות יפיפיות לועס דבר מה בפיו ומנסה להתחמק מידיה של אימו הלופתות בחזקה את לסתו. אני מרגישה חוסר נעימות ומיד ממהרת לומר:
"אמ… סליחה אם אני מפריעה.. אני פשוט צריכה כמה רטיות בשביל אמא…" אני יודעת שרוורטה היא אישה עסוקה מאוד על עשר ילדים קטנים להאכיל בזמן שבעלה דרק- משרת כחייל נאמן בצבא הקליסטרונים.
"לא, זה בסדר. חכי רגע פה," היא אומרת בחיוך ושניה אחר כך נעלמת מבעד לדלת. לבנתיים אני מנהלת שיחה חביבה וקצרה עם פוקי שמספר לי בהתלהבות על שיניו החדשות שצמחו לא מזמן. וכמובן שהוא גם דואג להראות לי כל אחת מהן. בדיוק כשהוא מראה לי את שינו החמישית שמבצבצת מבין חניכיו, רוורטה חוזרת ובידה קובץ רטיות לבנות ונקיות. אני מודה לה ומשלמת במהירות. ואז לפתע, היא שואלת:
"סופי, מה קרה היום?" היא אומרת ומסבירה: "ראיתי אותך הולכת הבוקר במרכז הכפר כשג'וסף הזקן הולך אחריך… רק אל תגידי לי שמישהו…" כמעט מיד אני שולפת בחיפזון את אחד הקלפים.
"הנה לך… זה כבר יסביר הכל." אני אומרת במהירות. היא לוקחת מידי את הקלף, מישרת אותו וכמעט מיד עיניה נקרעות לרווחה. פיה נפתח להבעת הלם. "אוי לא? ג'ון! הבן המסכן של גב' פישקוף! אוי מסכנה הגברת… אבל, איך?" היא שואלת, מזועזעת כולה. אך אני לפי ציוויה של אמא לא מגלה אף פרט.
"סליחה רוורטה אבל אני ממהרת מאוד. קבעתי להיפגש עם אמא." אני מתחמקת בלי שום הסבר נוסף. אני פונה לצאת לרחוב משאירה אותה בוהה בקלף באותו הבעה מוכית תדהמה. אני ממשיכה בדרכי בין הרחובות ומחלקת לאנשי הכפר הרבים. כולם כמובן מזועזעים. ודורשים לדעת ולהבין, אך אני משתדלת לחמוק מהם בנימוס. ואז, אחרי שסיימתי לחלק סוף סוף את הקלף האחרון, כולל ביתה של סיאנה. אני מגיעה בצעדים כושלים לבקתתו העלובה של ג'וסף. הפעם אני מבחינה באור עמום שעולה מן החלון הקטן. אמא כבר שם. אני מהרהרת בעודי נוקשת על הדלת, הדלת נפתחת מיד. אמא עומדת שם וחיוך על פניה:
"סופי! אוי, כמה שאת זריזה! בואי תכנסי אין לך ממה לחשוש." היא אומרת ומורה לי להיכנס. אני נכנסת באיטיות לתוך מה שנראה כמו סלון. ג'וסף עומד ליד ארון קבורה ישן מעץ ומביט בי במבט קודר.
"ש…שלום" אני מגמגמת לעברו משתדלת לא להביט בפניו. מצידו השני של ארון הקבורה יושבת גב' פישקוף, בוכה חרישית. נדמה שמכסת הדמעות עומדות לאזול מעיניה עוד רגע קט. היא לבושה בשמלה שחורה ורחבה ועל מצחה משתלשלת רשת בד שחורה ומחוררת שתפורה לכובעה השחור.
"טוב, אז הספקת לחלק את כל הקלפים, נכון?" פונה אלי אמא בעניין.
"כן. והנה הרטיות והצנצנות שביקשת." אני אומרת ומושיטה לידה את השקיק והרטיות.
"יופי! תודה רבה לך סופי. גב' פישקוף-" אמא פונה לעברה של גב' פישקוף שמביטה בה בעיניים אדומות ונפוחות מבכי.
"כן?"
"תישארי פה" מצווה אמא ואומרת:
"אני וסופי הולכות לבית להתלבש. אנחנו לא נתעכב המון אז תוכלי לחכות לנו כאן. נבוא בעוד כרבע שעה"
"ב… בסדר."
"אוקי, אז להתראות בינתיים."
אנחנו יוצאות במהירות מן הבקתה לעבר הרחוב השומם של שעת אחר הצהריים.
"אוי גב' פישקוף המסכנה" נאנחת אמא בעודנו צועדות בין שורות הבתים.
"היא לא מפסיקה לבכות מאז שבאתי. קודם סמית' בעלה ועכשיו ג'ון… כמה צרות על אישה אחת. ועוד בגילה… והכי גרוע שהיא מאשימה את עצמה על כך. אני לא מבינה אותה."
" אמא," אני ממהרת לומר, "זה לא אשמתה! דברתי איתה והיא סיפרה לי הכל…" אני מספרת לאמא את כל הספור שסיפרה לי גב' פישקוף לפרטי פרטיו. לבסוף אמא אומרת: "אוי! איזה ספור נורא! הא… כמה שאני מרחמת על ג' פישקוף המסכנה.." היא מצקצקת בלשונה.
"אבל אמא, אמרתי את זה גם לגב' פישקוף מה עם ג'ון באמת עבר את הגבול?! הרי הוא שכב ממש מתחת לשלט האזהרה!" אני אומרת בלהט.
"אוי…אני לא יודעת סופי והחץ הזה עם הדג…באמת משונה…"
"ו..אמא" אני ממהרת להוסיף "הרי אומרים שאיש אינו יודע מהו הדבר הזה שחי בצד החשוך של היער החוצה וזה הרי הכי הגיוני! וגם חשבתי ש.." אני מהססת מעט, "ש..אולי …אולי המוות שלו… החץ הזה וגם הדג ..זה מן סמל אזהרה …? זאת אומרת …להזהיר אותנו מפני משהו?"
"הא סופי, אין לדעת. זה יכול להיות מה שאת אומרת, אני לא מתכחשת לכך. אבל סופי, תשאירי את זה לאחר כך יש לנו עוד את ההלוויה בואי נתמקד בנושאים יותר חשובים טוב?" אומרת אמא אך מבטה מראה לי שהיא מהרהרת בדברי. אנחנו עולות במעלה הגבעה בשתיקה בעודי מהרהרת בדברים מה אם זה בא להזהיר מפני משהו. משהו דוחף אותי עד כדי כך שאני כמעט בטוחה בכך. והרי איזה עוד אפשרות יש? זה הרי הכי הגיוני! הכל מסמל על כך. השלט החץ עם הדם המוזר… בעודי מהרהרת בדברים אנחנו נכנסות לבית. השמש כבר מתחילה לשקוע אט אט לפתע, כמו משום מקום השמים נעשים קודרים ובבת אחת גשם עז ניתך ארצה.
"אוי.. איזה תזמון מושלם." אני אומרת בחצי ציניות בעודי צופה בגשם הסוער מחלון המטבח:
"כן, הא?" אומרת אמא מביטה גם היא בגשם מחלון המטבח. אני עולה במדרגות לחדרי. בפינת החדר סקוויק מצטנף לו בתוך ביתו העשוי משמיכות הפרווה העגולות.
"הי סקוויק! חזרתי." אני מחבקת אותו בחום.
"התגעגעתי אליך" אני מוסיפה בהתחנפות. סקוויק מתחפר בין ידי המחבקות ומילל חרש.
"אבל עכשיו," אני אומרת בקול מתנצל ומתנערת לעמידה "אני צריכה ללכת שוב. ההלוויה בעוד כ- " אני בודקת את מצפן הזמן שלי שמורה על השעה רבע לשש.
"רבע שעה?" אני אומרת בבהילות. סקוויק מסתכל עלי במבט כועס.
"אוי, נו באמת סקוויק!" אני גוערת בו. "הייתי יכולה לקחת אותך, אתה יודע זאת, אבל בחוץ יורד גשם סוער ובוא נגיד שאתה לא בדיוק מחבב מים…" אני אומרת בציניות ומפדרת את פדחתו השעירה.
"וחוץ מזה, אתה תתרטב ותצטנן ואז תהיה חולה. ואני לא ארשה זאת!" אני אומרת נחרצות. סקוויק תולה בי מבט נעלב וחוזר להצטנף עמוק יותר בין השמיכות. אני יודעת שאין לי עוד הרבה זמן ועיכובים מיותרים אז אני במהירות, ניגשת אל ארון הבגדים שלי ושולפת את השמלה השחורה והבוהקת שלי. אחר כך אני נועלת נעליים שחורות עשויות בד רך ואוספת את שערי לסרט גדול ושחור.
"סופי? את כבר מוכנה?" אני שומעת את אמא קוראת לי מלמטה.
"כן! אני כבר יורדת!" אני משיבה לה וכבר ממהרת לצאת מהחדר לא לפני שאני מפטירה לעבר סקוויק "שלום" והבטחה כנה שאפצה אותו על הזמן המועט שהקדשתי לו הבוקר. אני יורדת במדרגות אמא כבר עומדת בפתח לבושה בשמלה שחורה ארוכה. שערה אסוף לקוקס חינני, וברדס שחור בעל רשת מחוררת משתלשל על מצחה.
"את נראית נפלא, אמא" אני מחמיאה לה בחיוך.
"תודה, גם את סופי. רק חבל שזה לא מסיבות אחרות." היא אומרת ברצינות. אנחנו לוקחות את השכמיות היומיומיות שלנו ויוצאות מן הבית. הגבעה בוצית מהגשם הסוער, ואנחנו משתדלות איכשהו לא להתלכלך יותר מידי. הגשם ממשיך לרדת בלי הרף וכשאנחנו פונות אל השביל אנחנו כבר ממש רטובות. סוף סוף אנחנו נכנסות למרכז הכפר. אנחנו עוברות בין שורות הבתים כשאז אני מבחינה בסיאנה העומדת מתחת לסככת ברזל ליד ביתה של רוורטה, מסוככת על ראשה בשכמיה שלה.
"היי! סיאנה!" אני קוראת לעברה בתקווה שתשמע אותי מבעד לגשם הסוער אבל למרבה הפתעתי היא אכן שומעת ומסתובבת אלי בחיוך.
"היי סופי! בואי לכאן!" היא אומרת ואני ואמא צועדות אל מתחת לסככת הברזל בדיוק כשברק חד מפלח את האוויר.
"וואו, איזה גשם לא צפוי, הא?" אומרת סיאנה.
"כן, אני רק מקווה שהוא לא ימשיך לרדת גם בהלוויה." אני אומרת ומפנה מבט תקווה לשמים האפורים.
"שלום סיאנה! אז את היחידה שבאה ממשפחתך?" שואלת אמא.
"לא, אבא ואמא באים גם. אבל יותר מאוחר. אבא לא הלך היום לציד עם הקליסטרונים כי לא חש בטוב אבל עכשיו התאושש ואמר שיבוא, אך יותר מאוחר… אני הקדמתי כי רציתי ללכת כבר איתכם על הדרך…" מסבירה סיאנה.
"חמודה… טוב, קדימה בטח גב' פישקוף וג'וסף כבר מחכים לנו." אנחנו יוצאות כדבריה מסככת הברזל וממשיכות בדרכינו בין שורת הבתים כשלפתע סיאנה נעצרת באחת.
"רק רגע… ג'וסף?! אתן הולכות אל ג'וסף הזקן?!" היא צועקת בקול מבעד למסך הגשם העז מזועזעת כולה.
"אין סיכוי שאני הולכת אל הזקן המפחיד האכזר והרשע הזה!"
אני פותחת כדי לענות לה אך אמא כבר מקדימה אותי.
"סיאנה! איך את מדברת?! ג'וסף הוא אולי חמור סבר וקשה יום אך אי אפשר לומר עליו דברים כאלו!" גוערת בה אמא. סיאנה משפילה מבט במבוכה ואני מיד מתערבת:
"אמא אני חושבת שאנחנו נמשיך מכאן, נהיה בבית הקברות בעוד כעשר דקות, בסדר?" היא מהססת לרגע ואז מבטה מתרכך מעט, והמתח שנוצר בינתיים מספיק להתתרופף קצת יותר.
"בסדר. אתן יכולות להמשיך מכאן, אך אל תאחרו להלוויה" היא אומרת ומוסיפה:
"וסיאנה," היא פונה אליה ונוגעת בכתיפה הרטובה. סיאנה מצטמקת כמעה "סליחה אם צעקתי עליך מקודם זה פשוט שג'וסף … לא משנה," היא פתאום מתחרטת ואומרת:
"ועכשיו, לכו לכו!". אני מושכת את סיאנה הסמוקה אחרי ופונה ללכת.
"ואל תאחרו". היא צועקת מאחרינו.
"טוב אז … " אני מנסה לשבור לגמרי את חומת הקרח שנוצרה מהשיחה של סיאנה ואמא.
"דברתי עם אמא וגב' פישקוף על מה שדיברנו ביער… הן לא בדיוק תמכו ברעיון… במיוחד גב' פישקוף– היא ממש הזדעזעה."
"כמובן, זה הבן היחיד שלה מה ציפית?" אומרת סיאנה כמובן מאליו.
"כן, טוב, אבל אני עדיין חושבת שזה סימן אזהרה. אמא אמרה לי שהיא לא יודעת בדיוק אבל עדיין לא הספקתי לספר לה הכול. היינו צריכות להתארגן להלוויה. " ובליבי אני מקווה מאוד שאמא אכן תאמין לי. אך איכשהו אני כמעט מיד פוסלת את הרעיון. היא בטח תאמר משהו כמו:
"אני לא רוצה שתתעסקי בכך יותר מדי… והרי מה יצא לך מכך?"
אך המחשבות לא מניחות לי. הן לא פוסקות מלדחוף אותי לחשוב על כך…
"אבל את יודעת סופי, אי אפשר לדעת מה יש שם ו-" מתחילה סיאנה.
"רק רגע" אני קוטעת אותה ונעצרת בחדות. "
ומה עם סלדמרה זקנת הכפר?".
"מה איתה?" שואלת סיאנה במבט מבולבל.
"אני מתכוונת שאולי… אולי היא תוכל לדעת מה פשר החץ הזה עם הדג המשונה ובכלל אולי לספר לנו משהו בדבר מה שנמצא מעבר ליער, ואז נוכל לקבל רמזים כלשהם!" אני מסבירה בהתלהבות.
"ומה נעשה עם כך?" שואלת סיאנה, עדיין לא מבינה לאן אני חותרת.
"נוכל לפתור את העניין בעצמינו! כמובן רק אם זה יתאפשר לנו. תחשבי על זה," סיאנה שותקת לכמה שניות. לפי מבטה היא חושבת על הדברים לעומק. ובינתיים הגשם כבר פסק ואנחנו מורידות את השכמיות הרטובות מעלינו.
"כן, טוב אולי באמת סלדמרה תוכל לתרום לנו משהו."היא אומרת לבסוף. "שמעתי שהיא יודעת הכול אך איש אינו מרבה איתה בשיחה. אומרים שדיבוריה מביאים מזל רע".
"שמועות במיץ הדרים". אני מבטלת את דבריה. "אז ניפגש אצלי מחר אחרי המטלות שלי כמובן…"
אנחנו ממשיכות בשביל מהרהרות על הפגישה עם סלדמרה הזקנה. אנחנו עוברות ליד ביתו של ג'וסף הזקן לרגע, סיאנה נעצרת במבט חרד, אך אני מיד דוחפת אותה להמשיך הלאה. אני מבחינה שהבקתה ריקה ומניחה שכנראה ג'וסף וכל השאר כבר בהלוויה. אז אני מזרזת את סיאנה להגדיל צעדים. אנחנו מתקדמות לעבר קצה הצד המואר. ממש בהתחלה, בין העצים המועטים, נמצא בית הקברות של הכפר, שורץ רוחות ושדים בלילה… כך לפחות אנשי הכפר מספרים. אנחנו מבחינות באנשים המועטים שמתחילים לצוץ מכל עבר, לבושים שחור ומתקדמים אל עבר "היכל הנפטר". שם, על בימת ההספדים, מונח ארון הקבורה של ג'ון. לצידו עומדת גב' פישקוף ממררת חרישית. ג'וסף עומד מן הצד ומסתכל על האנשים במבטו הקודר. אנחנו נדחקות בין האנשים הרבים ואז אני מבחינה באמא עומדת למרגלות הבימה. היא משוחחת עם רוורטה שנראית משום מה קצת מבוהלת.
"היי אמא! מתי מתחילים?" אני שואלת גוררת את סיאנה שכנראה עדיין לא התאוששה מהנזיפה של אמא. ועוד לפני שאמא מספיקה לענות, שקט פתאומי שורר באוויר. לרגע אני מסתכלת לצדדים באי הבנה, אך אז אני רואה מעלי את ג'וסף שנעמד במרכז הבימה. רק עכשיו אני מבחינה בחושך הכבד ששורר מעלינו. כל כך לא אופייני לשעת ערב מוקדמת כזאת… ג'וסף פותח בקולו הקר "תושבי כפר נפטון, אני רוצה לפתוח בהספדים של בן כפרינו ג'ון פישקוף שהחזיר הבוקר את נשמתו לבורא. לאלו שלא יודעים, מותו של ג'ון פישקוף היה לא אחרת מאשר רצח בדם קר". לחשושים רמים נשמעים מכל עבר. "גופתו נמצאה בבוקר זה מתחת לשלט האזהרה שביער. זה המעט שאני יכול להביא. איש אינו יודע עוד פרטים. זהו". מבטו הקר חולף באיטיות על פניי. אני רוצה לצעוק לעברו משהו כמו "זה לא נכון! היה גם את החץ והדג המשונה.." אך לפתע אני שומעת את קולו הקר צועק "הספדים!". והוא מסתלק מהבימה בגופו השפוף.
***
אני זוכרת מההלוויה דברים רבים: קולה הצרוד של גב' פישקוף מספיד את ג'ון בנה, קלי וגלינר קורעים ברך בבקשת סליחה מארון הקבורה בבכי מאולץ. ארימונד עולה ברב חשיבות ונושא נאום ארוך ומיגע של הספדים ועוד המון אנשים בוכים עם סיפורים שונים. אך הדבר הזכור לי מכל התרחש ממש בסוף ההלוויה. בדיוק ברגע שסיימו לכסות את הארון בשכבת העפר האחרונה… פתאום זה הכה באוזני כולם – זעקות חדות מעומק היער הן היו כל כך חזקות עד שנדמה שכל הכפר כולו יכול לשמוע זאת. ואז אני זוכרת את זה – את וויל עומד ממש ליד שלט האזהרה בוהה בגופה מדממת שעליה שרועה אישה צורחת כמשוגעת. אישה שאני מזהה כרוורטה. ואז אני שומעת את קולו הרועד של וויל מבין צרחות האימה של האנשים סביב אומר:
"זה דרק, הוא מת."
חיצים ודגים
רציחות, הרוגים והלוויות. זה מה שכפרי חווה מזה שבועיים שלמים. עוד ועוד נרצחים, עוד ועוד הלוויות ועוד אנשים לטפל בהם. אבל דבר אחד ברור לכולם: התמותות הללו משונות ואכזריות מכל. ובכולן מופיעים החיצים והדגים… הכול מתערבל במוחי בעוד אני יושבת מול האח שבסלון, בוהה בלהבות המרצדות ממנו. בלהבות שרק לפני רגע ג'וסף השליך לתוכן את החץ עם הדג השביעי במספר. כן, השביעי, אני עדיין סופרת. אני מנסה לעשות סדר במחשבותיי: אז קודם ג'ון ומיד אחר כך דרק ואז דרוס– הבן של מתיך החרבות, סטוי – אחיו הגדול של וויל, נכדו של סקנדי הזקן איך קוראים לו? כריס? כן כריס…. וחבר טוב של גיי'מס מוכר כלי העץ בשוק לא זכור לי שמו…. אבל גיי'מס ממש שבור מאז… ויש את איימי– הבחור המצחיק הזה. רק בן שבע עשרה – בשנתו הראשונה לצבא הקליסטרונים אפילו לא הספיק להתחתן והנה, הוא שוכב כאן ללא רוח חיים. אני מסבה מבטי אל עבר הגופה הגלויה השכובה על אלונקת העץ בסלון– דוממת. צמרמורת עזה מרעידה את גבי ואני מסבה במהירות את ראשי בחזרה. 'הכול כל כך השתנה' אני חושבת בעצבות. מה ששבועיים יכולים לחולל… כולם כל כך מפוחדים, כל יום צפויה רציחה זה כבר הפך להרגל. אבל הרציחות האלה שונות, אכזריות כל כך ומשונות כאחד. והחיצים האלה עם הדגים הסגולים שבראשם. זה כל כך מטריד. אך בעצם, בזמן האחרון כבר אין לי זמן פנוי למחשבות. למעשה, עכשיו זה הזמן הארוך ביותר שאני פנויה למחשבות. וזה עוד אחרי שאמא הכריחה אותי לצאת להפסקה קלה. אך מי שבאמת צריכה את ההפסקה הזאת זאת רק היא. העבודה שלה נעשית קשה יותר ויותר מיום ליום: עוד ועוד אנשים להציל ולטפל עוד הלוויות לארגן עוד אנשים חולים, התקפי לב חרדות, פחדים וכולם נואשים לעזרת אמא. זה ממש לא קל. הרי היא רק עובדת כל היום ובכלל, כבר לא ידעה כמה שעות שינה. אני עצמי לא ישנתי יותר מארבע שעות ביום במשך השבועיים שעברו מאז קבורתו של ג'ון (שנראית רחוקה מתמיד) הכול הפך לחסר מנוחה. אפילו סקוויק כבר לא מוציא את אפו מחוץ לבית. הוא פשוט מעדיף להצטנף בין סמיכותיו. והמסכן אפילו לא מקבל מספיק יחס. אבל איך? הרי אין לאף אחד זמן פנוי, הכול לחוץ ומתוח אין זמן לחשוב, לטעון, לדבר. חייבים להציל, לעזור ולטפל והכי חשוב -להיות בכוננות מתמדת. זה מטורף, וחייבים לעשות משהו בנידון 'הרי זה לא יכול להימשך כך.' אני קובעת לעצמי. כן, לא פעם חשבתי כך לעצמי אך מיד חזרתי למציאות הכואבת– אין זמן, וזהו. עיני ממשיכות לבהות בחוסר הבעה בלהבות המרצדות מולי. "יש לך זמן לחשוב על זה עכשיו סופי" אני לוחשת לעצמי "ואת חייבת לנצלו" אבל דווקא עכשיו אין לי שום סדר בראש. הכל מתערבל בתוכו. כאילו מישהו דחף את כל אלפי מחשבותיי הטרודות בתוך התא הכי קטן שבמוחי. והן עוברות לי מול העיניים אחת אחרי השנייה- כל מראות הרציחות האלו, שלט האזהרה גופות מתות, אנשים מעולפים, מפוחדים, צרחות וצעקות חרדה של אנשי הכפר, הכל עולה בי עכשיו ומציף אותי.
"אז מה לעשות?" אני שואלת את עצמי בחצי קול. אך שום קול לא משיב. 'לא יודעת- זו התשובה'. אני חושבת במרירות לעצמי. אבל הרי אי אפשר להמשיך כך עוד. חייבים לטפל במצב בהקדם או לפחות לרכוש מידע כלשהו… טוב, ארימונד וצבא הקליסטרונים טוענים שרכשו מידע שמשמש להם כטיפול במצב. סר ארימונד אמר לנו את זה באסיפה שכינס לפני מספר ימים. באסיפה שבה הבטיח לנו לדאוג להכול. "המצב בטיפול". הוא חזר ואמר. "נאום ההרגעה" שלו עבד על רב האנשים, אך לא עליי. אני לא סומכת עליו בכלל. כי הטיפול היחיד שהמצב קיבל זה הצבת חיילי השמירה על הצד המואר של היער- אין יוצא ואין בא. עשרים וארבע שעות ביממה. ובמה זה עוזר? בכלום. כי לבנתיים הרציחות מתמשכות. אבל איך? איך? בקסם? הרי כל האנשים הנרצחים ידעו את גודל הסיכון בכניסה ליער… זה לא נתפס לי בראש. בעצם לאף אחד זה לא נתפס. כל אחד עסוק במשהו נורא יותר מהשני. אני כמובן בלחץ אטומי של עזרה בעבודה של אמא. אך אני לא היחידה למעשה, אני אחת מיני רבים מאנשי הכפר. אפילו סיאנה מצטרפת פעמים אחדות לעזרתי ולעזרת אמא. ובזמנה הנותר עוזרת בבית. אביה של סיאנה– סמית', שלבנתיים שיחק לו מזלו והמוות לא חבק אותו בין זרועותיו הקרות, משמש כחייל קליסטרון מצטיין.
"יש לו המון עבודה", כך סיאנה סיפרה לי שעה פנויה אחת לדיבור. אבל לפני יומיים היא סיפרה לי משהו מפתיע. אביה יידע אותה ומשפחתה בכך שצבא הקליסטרונים מתכונן לצאת למלחמה נגד הצד החשוך! ממש חדירה לתוכו… זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שבכלל מישהו העז לחשוב לעשות זאת ובמיוחד לא עם צבא שלם. כנראה המצב כבר באמת חמור. אבל אני אישית לא מאמינה שזה יצא מתישהו לפועל. הרי צריכים חודשים של התכוננות הכנת כלי נשק ותכנון. הם הרי מודעים לרמת הסיכון שהם לוקחים עליהם. וכמובן, שיתארגנו בהתאם. אז לפי מה שנראה לי זה שהמצב לא ישתנה בהרבה בזמן הקרוב. ולכן חייבים לעשות מעשה. זה בטוח. חבל שהפגישה עם סלדמרה הזקנה כבר מזמן ירד מהפרק. והרי יש ברירה? סיאנה ואני עסוקות מעל הראש. בקושי יש זמן לדבר או בכלל לחשוב. התעסוקה קודחת– מטופלים, משפחותיהם, הלוויות ועוד אין סוף דברים הדורשים עיסוק בלתי פוסק. ומבין כל אלה אף אחד לא יכול לעצור לרגע ולחשוב על המצב. אולי יש כאלו שהעלו השערות בנוגע לרציחות, אך כולן נפסלו מיד. שום דבר הגיוני לא הועלה על הפרק. אני יודעת שכל מה שדרוש זה מידע ומהר לפחות זה הדבר היחיד ולא הקלוש שיכול לתת תפנית כלשהי למצב. איזשהו רמז לגורמי המצב.
"אז זהו". אני אומרת לעצמי בקול. "אין ברירה" אני קובעת. ואז, בהחלטה נחושה של רגע, אני מתנערת ממקומי באחת ופונה בלהיטות אל המטבח שבו נמצאת אמא. אני חוצה בלהיטות את הסלון עם הדבר הראשון שאני רואה במוחי: אין ברירה, חייבים להיפגש עם סלדמרה. היא הדבר היחיד וחלילה האחרון שיכולה איכשהו לשנות את המצב ולו בקצת. לפחות זאת תהיה התחלה ואולי אפילו יעזור. ואם לא, לפחות אדע שאעשה משהו, שניסיתי. הרי מה יש לי להפסיד?
כך, אני פונה אל המטבח ושם אמא עסוקה בחיטוי בד ספיגה או יותר נכון – תכריכים. אני תוהה אם זה לא אמור להיות תפקידו של ג'וסף אך מתעלמת מכך. רגע לפני שאני מתחרטת אני מתחילה לומר:
"אמא, אני יודעת שזו בקשה גדולה מידי מצידי- במיוחד אחרי ההפסקה הזאת שנתת לי עכשיו אבל אני חייבת שעה וחצי פנויה." אני אומרת בנחישות ומיד מוסיפה: "ותאמיני לי, היא לא תתבזבז לריק, ככה לפחות אני מקווה…"
אמא מרימה את עיניה החומות מהעיסוק בתכריכים. אני מבחינה בעיגולים השחורים שנוצרו תחת ריסיה. היא נראית חיוורת וצמוקה מתמיד. כמובן, בגלל העבודה הקשה בשל המצב האחרון. רק המראה שלה כך רק עושה אותי נחושה יותר ויותר. היא פונה לענות לי ידיה לא מרפות ממלאכת הספיגה.
"כן, כן, כמובן סופי. אני בעצמי רציתי לתת לך קצת זמן פנוי כבר מזמן אבל בזמן האחרון כל העניינים הפכו לבלתי צפויים, את יודעת. אני בעצמי לא צפיתי כזה עומס, ולמעשה אף אחד לא צפה." היא נעצרת באנחה כבדה.
"לכי, אני אשאר כאן לטפל בעניינים."
"תודה אמא, את יודעת, לא יזיק לך גם כמה שעות פנאי לעצמך." אני אומרת חצי ברצינות חצי בצחוק הרי אני יודעת בוודאות שגם בלי המצב האחרון אמא היתה עסוקה מעל לראש. היא הרי מרפאה, זה התפקיד שלה. היא תמיד צריכה להיות שם כשצריכים אותה. והרי מתי לא צריכים אותה? אמא בתשובה מעלה חיוך רוטט על שפתיה ונדה בראשה קלות. אני יוצאת לכיוון ביתה של סיאנה מקווה בכל ליבי שהיא אכן בביתה. ויותר מזאת- שלא תהיה מידי עסוקה. 'אני מקווה שעדין לא פסלה את הרעיון. מקסימום אנסה לשכנעה'. אני חושבת לעצמי בעודי נוקשת על דלת ביתה. אחרי שלוש נקישות שאיש לא פותח לקולן אני פותחת את הדלת באיטיות. "סופי! בואי תיכנסי!" נשמע קולה העמום של סיאנה צועק בין צווחותיה של אחיה הקטנים. היא יושבת על הספה הכחולה שבסלונם הקטן ומאכילה את אד, שרה וביל – שלושת אחיה הקטנים.
"אני מקווה שאני לא מפריעה. אם זה לא זמן מתאים…" אני מחווה לעברה בנימוס מתנצלת על התזמון הלא נח.
"לא, מה פתאום, אני בדיוק מסיימת להאכיל אותם. אמא שלי צריכה לחזור בכל רגע מהשוק ככה שאני פנויה לכמה דקות." היא משיבה בחיוך.
"את צריכה עזרה?" אני אומרת ובלי לחכות לתשובה מתיישבת לצד סיאנה ונוטלת את קערת הדייסה מהשולחן, מתחילה להאכיל את ביל הקטן.
"תודה". היא מחייכת. ואז, כהרגלי, אני מיד אני מתחילה לומר:
"סיאנה, היום עלה לי רעיון לראש ש…" אני מביטה בפניה הקשובות. "ש…שאולי נלך אל סלדמרה זקנת הכפר… אני כבר לא יכולה להמשיך כך עם המצב הזה! חייבים לעשות משהו. לפחות לקבל מידע כלשהו שיעזור. ודחינו את הרעיון כבר הרבה זמן. זה עכשיו או לעולם לא… לכן אני חייבת שתבואי איתי. אם יש לך זמן פנוי בכלל…" אני אומרת בחצי התחננות. אם כי, לא בדיוק משוכנעת שבאמת תסכים להצטרף אלי. הרי אני יודעת שגם סיאנה, בדיוק כמוני, עסוקה לא מעט לאור המצב האחרון. אמא שלה– של, עובדת בשוק הכפר ואביה סמית חייל נאמן בצבא הקלסטרונים כך שיוצא שהיא ברוב היום מנהלת את ביתם שכולל שלוש ילדים קטנים ושובבים ולא מעט עבודות בית קשות. בעוד שבזמנה הפנוי היא תמיד נפנית לעזרה במרפאה. בעיקר בזמן האחרון.
"אני לא יודעת סופי את בטוחה שזה כל כך הכרחי לך דווקא עכשיו?"היא שואלת.
"כן סיאנה. בדיוק בשל כך זה הכרחי– בגלל המצב האחרון. הוא לא יכול להימשך כך ולאף אחד אין זמן לעשות משהו בנידון אז לפחות-"
"אבל אבא שלי אומר שצבא הקלסתרונים סגר על היער. יש שם שמירה כבידה. שמעת מה סר ארימונד אמר לנו באסיפה– הם לא ישקטו ולא ינוחו עד שיפסיקו אחת ולתמיד את הרציחות הללו. אפילו אם זה יגבול במוות! אז אני באמת לא חושבת שיש לך מה לדאוג כל כך הרי בכל אופן אפשר לסמוך עליהם, הם צבא חזק ש-"
"סיאנה! את במו עינייך ראית את רציחתו של איימי היום! החיילים בעצמם נשאו אותו מת מתוך היער! ושוב, עם החץ הזה והדג המוכר בדיוק כמו כל שאר ההרוגים! אז במה שמירה על היער עוזרת?! הכול נמשך כרגיל. ואם לא נעשה משהו הוא ימשך ויהפוך חלילה ליותר גרוע אז אני מציעה שאם לאף אחד אין שום זמן פנוי לפחות אנחנו נתרום משהו. נלך אל סלדמרה בתור התחלה. גם זה משהו. תחשבי, הרי לא נפסיד מכך כלום…" אני אומרת בשכנוע גובל בתקיפות. "טוב, אני מניחה שאת צודקת כשאת אומרת שלא נפסיד מכך כלום. אז אני אלך איתך. נראה מה נצליח לעשות עם זה. אני באמת מקווה שנשיג איזושהי פיסת מידע או לפחות רמז כלשהו…" אומרת סיאנה.
"וגם אם לא, לפחות נדע שניסינו." אני אומרת בהשלמה בעודי מסיימת להאכיל את ביל. בדיוק כשאני מסיימת את המשפט מופיעה של בפתח הדלת. היא מבחינה בי ואומרת בחיוך:
"סופי! כמה טוב שאת כאן! מזמן כבר לא ראינו אותך בסביבה… אני מניחה שאת עסוקה מאוד בימים האחרונים… נו, טוב העיקר שעוד יש לך יום חופש." היא אומרת במבט חצי מרחם. אני בוחרת לא להגיב. הרי אפילו לאמא לא הסברתי את סיבת עזיבתי כי אני יודעת שהיא היתה מסרבת מיד לפגישה עם סלדמרה. לבטח היתה אומרת משהו כמו:
"אנשים מטפלים בכך סופי. הניחי לכך. נערות בגילך לא אמורות להתערב בעניינים כאלו". כן, משהו בסגנון… אבל לא, אני יודעת שאני חייבת לדעת לעשות משהו. אני לא יכולה להפקיר את המצב אפילו אם הוא לא נתון באחריותי אבל משהו דוחף אותי משהו שאני לא יכולה לעצור מלאמר לי: "זה עכשיו או לעולם לא" קולה של סיאנה קוטע את מחשבותיי.
"אמא אני יכולה לקבל שעה פנויה?" היא פונה במבט מתחנן לשל. "סיימתי לטפל בקטנים ולסופי יש שעת חופש אז אני יכולה להצטרף אליה? אחזור בעוד שעה, מבטיחה!".
"כמובן שאת יכולה לקבל שעה פנויה סיאנה! אני לא מבינה למה את כל כך… הרי תמיד בשעות הפנאי שלך את הולכת לעזור לסופי במרפאה ואם לסופי יש חופש, כמובן שתוכלי להצטרף אליה." היא משיבה בחיוך. '
'תמיד ידעתי ששל היא אישה טובה.' אני חושבת בליבי בהערכה. סיאנה נראית מרוצה והולכת ומנשקת את אמה בחום וזאת מחזירה לה חיבוק. אנחנו יוצאות מהבית ופונות אל שביל שמוביל אל סמטה צרה.
"את חושבת שהיא בבית בכלל?" שואלת אותי סיאנה.
"נראה לי שכן. כי בואי נגיד שלפי מה שמספרים עליה לא ניראה לי שהיא מרבה לשבת בחוץ ולשוחח עם כל עובר אורח שנגלה לעיניה". אני אומרת בגיחוך מה. "את לא קצת… חוששת ממנה?" אומרת סיאנה כנראה לאור הקלילות שבדברי. "ממה יש לפחד? אל תדאגי, היא בטוח לא תבלע אותך." אני משיבה בציניות. "הא, הא! לא לזה התכוונתי. אני מתכוונת שלאור כל הסיפורים היא לא מישהי שמאפשרת שיחה לבבית כל כך. זאת זקנה מתבודדת ומפחידה ואני אפילו חושבת גובלת על סף שיגעון. "לפי הסיפורים" היא אומרת בשטף. אני יכולה לשמוע את נימת הפחד שבקולה אך אני בוחרת להמשיך להתייחס אל העניין בקלות דעת. אולי בגלל שזאת הדרך היחידה להשיג את המידע יותר מהר. הרי אם אני אפחד עכשיו אין מצב שבעולם שאצליח לדבר עם הזקנה או בכלל לשאול אותה משהו." אז אני ממשיכה ואומרת:
"אוי סיאנה" אני נאנחת קלות "את– שראית מראות של רצח וטיפלת באנשים עם פצעים שוטפי דם והתקפי לב תפחדי מאישה זקנה?! טוב, אולי היא מוזרה במקצת אבל בכל זאת, אין לך ממה לפחד! סמכי עלי…" אני אומרת ושמץ של גאווה נשמעת בקולי. אך סיאנה שותקת.
"היי! אני חושבת שהגענו" היא אומרת אחרי רגע ומחווה בידה לעבר בקתה ישנה ועלובה לא פחות מזו של ג'וסף. נראה שהיא כולה עשויה רק מטחב מצחין וחלונותיה הקטנים אפורים משכבות אבק עבות . אנחנו מתקדמות אל עבר הדלת הברזל החלודה.
"תנקשי את" דוחקת בי סיאנה בחלחלה.
"לא יצאת עוד מהעניין, הא?" אני אומרת בקלילות תוך כדי נקישות קלות על הדלת. אני נוקשת שלוש פעמים אין קול. אני נוקשת שוב. אין קול. וכך שוב ושוב ואז בפעם השישית הדלת סוף סוף נפתחת. אני מביטה לבפנים ראשונה ונחרדת עד עמקי נשמתי. שם, באמצע סלון ישן עמוס באין ספור חפצים משונים עומדת זקנה נמוכה בעלת שיער לבן האסוף בצמה עבה לצידי גופה שלבוש בשמלה לבנה דקה. עיניה בצבע האפור החיוור בוהות בי חסרות הבעה. אני נרתעת קלות לאחור. הזקנה עדיין עומדת שם מאובנת לרצפה עדיין בוהה בי בצורה מוזרה להחריד. המבט הזה שלה, כל כך קר וחודר אך יש בו משהו אחר מעבר לכך משהו שלא ניתן להסביר ש- לפתע אני מוצאת את גופי נדחף אל תוך אמצע הסלון ממש כמה מטרים מול סלדמרה… אני נבהלת כל כך עד שאני ממש קופצת לאחור, ומתנגשת בסיאנה שכנראה עמדה מאחורי הדחיפה ולא מבינה מדוע אני נכנסת כי היא בדיוק אומרת בקול:
"כן, בטח! לא לפחד את אומרת לי חה! מי שמדבררררר…." קולה נגדע באחת והיא נרתעת לאחור. עיניה פעורות בפחד בוהות בדמותה של סלדמרה. ואז, בעודנו עומדות שם רועדות ומפוחדות סלדמרה פותחת את פיה לדבר:
"אתן, חכו פה" והיא מסתובבת בלי להוסיף מילה אני עוקבת בעיניים מפוחדות אחר דמותה העולה במדרגות לקומה שמעל עד שהיא נעלמת לגמרי. שתיקה בת חצי דקה סוררת ביני לבין סיאנה. אנחנו פשוט משותקות מרב הלם ואז לבסוף אני פותחת את פי ולוחשת לעבר סיאנה.
"את חושבת שהיא ידעה שנגיע לפה?".
"את מי זה מעניין עכשיו? מה שבאמת חשוב זה לאן למען ד' היא נעלמה?! רק שלא תצא לנו עם כלי מכושף או משהו…" היא אומרת ברעד ומוסיפה לאור מבטי:
"לא יודעת, רק שיערתי…" כשבדיוק אני פונה לענות לה אני מבחינה בסלדמרה שיורדת לעברנו במדרגות. שמלתה הלבנה והדהויה משתרכת אחריה כשובל אין סופי. אני מבחינה שהיא מחזיקה בידה דבר מה מן תיבת עץ.
"מעניין מה זה…" אני כבר מסתקרנת לדעת. סלדמרה מסמנת לנו בידה להתקרב. אני אכן עושה כדבריה אם כי ברעד מה סיאנה לעומתי כאילו התאבנה למקומה אז אני מסמנת לה להתקרב גם.
"לא, רק את". אומרת סלדמרה בקרירות. סיאנה כבר מספיקה לקלוט והיא נעצרת מידית משחררת אנחת רווחה. אך מיד אני שומעת את קולה הדואג קורא מאחוריי:
"סופי…" היא פונה להמשיך אך אני כבר נעמדת מול סלדמרה שנראית לי קרוב מתמיד ומפחידה מתמיד. אך עכשיו עיני רואות את התיבה מקרוב. היא עשויה מעץ שניראה די ישן ועל כל פינותיה חרוטים שרבוטים וצורות מוזרות.
'כנראה שפה זרה…' אני מהרהרת לתומי. סלדמרה ניגשת בידיה הרועדות לפתוח את התיבה ואני עוקבת אחר כל תנועה שלה בעיני הסקרניות. היא מוציאה דבר מה שנראה כמו קלף ישן ולוחשת באיטיות:
"זה… יתחיל את מסע חייך" והיא נותנת אל תוך ידי את הקלף. אני פותחת אותו בעדינות ולהפתעתי כל מה שאני רואה זה ציור דיו פשוט בעצם ציור דיו של מה שנראה כמו צורת פטריה מוזרה. אך עוד לפני שאני מספיקה לבחון את הציור מקרוב סלדמרה פונה לעברי שוב. הפעם היא מחזיקה בידיה שרשרת כסף ואומרת:
"וזה… יעזור לך בעתיד הקרוב". היא נותנת לי את השרשרת בידיים רועדות ומוסיפה:
"שמרי על זה". אני בוחנת בעיני את השרשרת ואת התליון. התליון שמוזר לא פחות מהקלף. הוא מורכב מעיגול מחורר עשוי כסף שבתוכו חצובה דמות משונה, הגוף גוף אדם והראש– מן ראש של חיה לא מזוהה בצבע זהב משונה. אני מסובבת את השרשרת לנגד עיני.
"תסלחי לי, אבל… מה הם כל הדברים האלה?" אני מעיזה לשאול. אך כשאני מסבה מבטי סלדמרה כבר לא שם. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
"גב' סלדמרה?" אני שואלת באי הבנה. אך כל מה שאני מקבלת זה החזר של ההד שלי. אני קוראת כך עוד מספר פעמים ואפילו מעיזה לעלות כמה מן המדרגות בהנחה שעלתה לקומה העליונה אך אין קול ואין עונה. כאילו לא הייתה שם מעולם. לבסוף, אני מחליטה להניח לה ופונה במהירות לעבר היציאה. שם, בפתח הדלת עומדת סיאנה כוססת ציפורניים. כשהיא מבחינה בי היא רצה לעברי ונותנת לי חיבוק מוחץ.
"אוי סופי! חזרת!" היא אומרת בהתלהבות, "כבר חשבתי שהיא קיסמה אותך בקסם אפל או אפילו הרעילה אותך או שחס וחלילה סימ-"
"הרגעי, הרגעי סיאנה", אני אומרת בקלילות מנסה להיחלץ מן חיבוקה המוחץ. אך סיאנה מיד ממטירה עלי מבול שאלותיה :
"מה קרה? מה היא עשתה לך? היא דיברה איתך? מה היא-" היא אומרת במהירות מבוהלת כל כולה.
"היא לא עשתה לי שום דבר וגם לא הרעילה אותי או קסמה אותי בשום קסם אפל! אוי סיאנה… כמה שאת לחוצה ממנה! בכלל לא היה נורא עד לרגע שהיא נעלמה לי פתאום…". אני אומרת ומבחינה בעיניה הפוזלות אל כיוון ידי הימנית "מה זה הדבר הזה שיש לך ביד?".
"אהה… זה… כן. היא נתנה לי את זה וגם אמרה לי כל מיני משפטים כמו: 'זה יתחיל את מסע' חייך וגם 'יעזור לך בעתיד…' לא הבנתי את זה כל כך אבל זה מה שהיא אמרה לי כשהיא נתנה לי את זה." אני מושיטה לעברה את הקלף והשרשרת. סיאנה בוחנת אותו במהירות ומידית שואלת:
"יש לך מושג מה זה אמור להיות?" "לא, כפי שאמרתי לך אין לי מושג למה היא התכוונה שנתנה לי את זה או איך בכלל ידעה להביא לי את זה… זה באמת משונה… היא– משונה…" אני אומרת בעודי בוחנת את השרשרת המוזרה.
"אז מה את מתכוונת לעשות עם זה?" אומרת סיאנה.
"אין לי מושג, אין לי מושג בכלל זה הדברים האלה אך לפי מה שהיא אמרה– זה– אני מציגה בפניה את הקלף "יתחיל את מסע חיי… וזה-" אני תולה את השרשרת על האצבע שלי "יעזור לי בעתיד הקרוב…"
"מסע חייך בעתיד הקרוב? את רוצה לומר לי שהיא סוג של נביאה?!"
"אני לא יודעת באמת. אני עוד צריכה לחשוב קצת על הדברים כמו למשל– למה היא נתנה את זה דווקא לי? ובכלל. איך היא ידעה שאני יבוא?" "באמת מעניין. "הרי היא אמרה בפירוש רק לך לבוא".
"ועוד הייתה שם מן תיבה… שם היו הקלף והשרשרת והיו עליה מן שרבוטים מוזרים כאלה… אני מנחשת שאולי אלו מילים בשפה זרה…"
"מוזר, מוזר ביותר…" אומרת סיאנה. "אמרתי לך שהיא מוזרה ומשונה עכשיו היא סתם הכניסה לך שטויות לראש על המסע של החיים שלך ועל איזה שרשרת שתעזור לך בעתיד הקרוב… מה זה אמור להביע?" היא זועקת בחלחלה. אני יכולה להבחין בזעם שניבט מבין עיניה ואני תוהה למה. אולי בגלל שהיא סתם לא רוצה שאתעסק עם זקנות מוזרות. הרי היא פחדה מהרעיון כבר מההתחלה! 'טוב, אני לא יכולה להגיד שאני בעצמי לא פחדתי…' אני מהרהרת במבוכה עצמית. אך לפתע, יד מונפת לעבר פני ומחזירה אותי באחת אל המציאות.
"סופי? את שומעת אותי?" מטעימה סיאנה במנגינה ומעבירה את ידה הלוך ושוב על פני פרצופי אני מתעוררת באחת ומשיבה בהתנצלות.
"כן, כן פשוט סתם חשבתי על משהו… לא משנה." אני מנסה לומר בהתחמקות. היא מנענעת בראשה קלות ואומרת:
"אז מה עכשיו? את מתכוונת לשמור את זה?" היא מחווה בידה אל הקלף והשרשרת שבידי. אני יודעת שהיא מקווה בכל ליבה שאסרב בהחלטיות אבל איכשהו אני אפילו לא יכולה לערער על תשובתי המידית.
"כן, אשמור את זה". אני עונה נחרצות. אני פשוט מרגישה שלא אוכל לאבד את זה. כאילו זה יקבע לי משהו משהו חשוב… אני מכניסה את השרשרת ואת הקלף לתוך כיס שמלתי ופונה לצעוד חזרה הביתה לצד סיאנה. נאומיה של סיאנה לא פוסקים גם כשאנחנו מגיעות למעלה הגבעה היא ממשיכה לנסות לשכנע אותי שהכל שטויות ואולי אפילו שקר או מידע אפל והשתלטות על מוחי וכו'. אבל נדמה שאני כלל לא איתה אני נודדת לי במחשבות החוזרות והנשנות. איך סלדמרה ידעה שאני יבוא? מה מסמלים עבורי הקלף והשרשרת? והיא באמת התכוונה לכך שהם יקבעו לי מסע חיים או עתיד? אני מוצפת במחשבות עמוקות ובמעומעם אני יכולה לשמוע את נאומה החוצב להבות של סיאנה. כשאנחנו מגיעות למעלה הגבעה סיאנה נפרדת ממני לא לפני שזוקפת לעברי אצבע מזהירה ואומרת:
"חשבי על מה שאמרתי סופי! " היא אומרת נחרצות ובליבי אני אומרת בבדיחות לעצמי- רק חבל שלא שמעתי מילה מזה… ואז אני נכנסת לבית. על השולחן במטבח אני מוצאת פתק ומזהה מיד את כתב היד המסודר של אמא: "סופי, יצאתי להכנות להלוויה היא תהייה בשעה שלוש אז תתכונני וניפגש שם! באהבה, אמא". נו, טוב שיגרה זה לא הפתק הראשון שמונח שם בכמעט אותו ניסוח כל פעם מתי זה יפסק? אין לדעת. אני חושבת בעצב אך מיד מתנתקת מהמחשבות וחוזרת לעניין– להתכונן להלוויה. אז מיד אני עולה לחדרי ופושטת בזריזות את בגדי. במקומם לובשת את השמלה השחורה שלי שנעשתה שימושית ביותר בזמן האחרון… אחר כך אני נועלת את נעלי הלק השחורות שלי כשלפתע אני מבחינה בזוג עיניו של סקוויק תולות בי מבט מפוחד ומבוהל.
'מסכן קטן, לא יצא כבר שבוע מהבית' אני מהרהרת לעצמי אני מפרגנת לו ליטוף מעודד בבטן וממשיכה להתארגן, לא שוכחת להכניס את הקלף והשרשרת לכיס השמלה ויוצאת מהבית. המוני אנשים עטופים בברדסים שחורים צועדים מכל צדדי כשאני מתקרבת בשביל שפונה לבית הקברות- מחזה נורא שהפך לשגרה כמעט יומיומית. וזה רק עוד יותר מחזק בי את ההרגשה והתחושה שהמצב רק הולך ומחמיר ואין אפילו רמז. כנראה שפגישה עם סלדמרה אכן היתה לבסוף לשווא. סיאנה צדקה הפגישה עם סלדמרה לא עזרה לי חוץ מכך שהשאירה אותי עם מחשבות טרודות במוח על השרשרת והקלף המשונים. אני פוסעת בין האנשים הצפופים שעומדים בפתח בית הקברות בחיפוש אחר אמא. אחרי כמה דקות אני מוצאת אותה לבושת שחורות מכף רגל ועד ראש, היא מחווה בידה לעברי, מסמנת לי להתקרב. אני נעמדת לצידה, ועוד לפני שאני מספיקה לומר מילה אחת קולו הרועם של ג'וסף נשמע באוויר. הוא פותח בקולו הקר את ההלוויה השביעית במספר. בזמן האחרון הוא כבר התחיל לספור את ההלוויות. ונדמה שכל פעם כזאת הוא רק נהנה יותר ויותר מלהזכיר זאת… כשהוא מסיים את נאומו הקר ההספדים מתחילים. אנשי הכפר קרוביו של איימי ועוד ועוד עולים אל הבימה ומספידים בדמעות שליש. אני מקשיבה אליהם בחצי אוזן. בדיוק כשחברו הטוב של איימי יורד מהבימה, קורה משהו מפתיע- סר ארימונד בכבודו ובעצמו עולה אל היכל הנפטר! אני תוהה מה פתאום החליט לחלוק מכבודו דווקא להלוויה זו? הרי הוא היה נוכח רק בהלוויתו של ג'ון ודרק! כמה מוזר… סר ארימונד מכחכח בגרונו קלות ואומר בקולו הצלול:
"אנשי כפרינו היקרים! התקופה האחרונה, כפי שכולכם יודעים לא קלה לכולנו. תקופה שבה אנחנו סופגים רציחות ומכות קשות ואכזריות של אנשים חשובים רבים. איבדנו הרבה מהם ונקווה שנשמתם של חפי פשע אלו תעלה אל מקום שלו וברוך. אני בטוח, כפי שכך כולכם, שאנשים אלו ירצו שנשיב מלחמה נקום את דמיהם ובכך ניתן להם שלוות עולמים וכמובן שגם לנו. ולכן, צבאינו האדיר החליט בזאת על פתיחת מלחמה נגד הצד החשוך! למען הנרצחים חפי הפשע, ולמען שלומינו!" תשואות רמות עולות מכל עבר. שריקות מחיאות כפיים וצעקות אושר. לפתע נראה כאילו שכולם שכחו מענין ההלוויה… שאלות רמות נזרקות מבין הקולות הרמים:
"מתי היא תתחיל?" נשמע קולו השואל של גבר סמוי.
"איך היא תתבצע?" צורח בחור אחר. אפילו נשמע קול דק במיוחד צועק בחזרה: "אבדון לצד האפל!" וכך עוד ועוד שאלות וצעקות. סר ארימונד מחווה בידו לשקט כשהקהל נרגע אט אט הוא פותח את פיו וממשיך במתינות.
"צבאינו האדיר יצא למלחמה בעוד כשבוע וחצי בדיוק ושם יערך טקס יציאתינו למלחמה ובזאת אני מבטיח בשם כל צבא הקליסטרונים להשמיד לתמיד את גורם ההרג שנמצא מעבר לצד האור. גם אם זה יגבול במוות". התשואות עולות מהקהל לבוש השחורות שוב ושוב והפעם חזקות עוד יותר. סר ארימונד מזדקף ברוב הוד ומביט בסיפוק באנשים המריעים לו בהתלהבות. השאלות לא פוסקות גם אחר כך וסר ארימונד משתדל לספק לכולם תשובות נוקבות. ובינתיים בין כל ההמולה נעמד ג'וסף ומזכיר לכולם שיש עוד לסיים את ההלוויה. כשהקהל מתחיל להירגע סוף סוף הקבר מורם ואחריו מתחיל הקהל לצעוד בשקט. אך הפעם ההרגשה שונה. מן תקווה ,אני מניחה. הרי זה ברור שדבריו של סר ארימונד יצרו השפעה גדולה על אנשי הכפר. הוא נתן להם תקווה ,אך לא לי, לא. אני עדיין מסרבת להאמין בניצחוננו במלחמה הזאת. הרי במו עיני ראיתי כמה אכזריות ומשונות הן הרציחות, ואני מחשיבה את גורם ההרג הזה לבלתי מנוצח הוא חזק מדי. אכזרי מדי. ההלוויה מסתיימת וכולם מתחילים לחזור לבתיהם, 'אך הפעם עם תקווה בלב ולפחות הם מעודדים להמשיך.' אני חושבת בעודי בוחנת את פרצופיהם המחויכים של חבורת נערים לבושת שחורות שחולפת על פני מדברת בלהט על החדשות החמות. "כמה חבל שהאכזבה תהיה גדולה פי שתיים". אני מהרהרת בעצב והולכת לחפש את אמא. אני רואה אותה מרחוק משוחחת עם כמה מנשות הכפר בלהט כמובן בדבר המלחמה. אני מחליטה לחפש את סיאנה במקום, ומוצאת אותה באמצע שיחה נלהבת עם קלי שכנתה. קלי היא נערה בת גילי, בעלת שיער חום ארוך במיוחד ועיניים שחורות גדולות שמאופיינות בניצוץ משמחת חייה. אני מחבבת אותה מאוד.
"הי, סופי! היית מאמינה? מלחמה!" קוראת לעברי בהתלהבות סיאנה שמבחינה בי ראשונה.
"עד עכשיו לא האמנתי לסיפורים של אבא אבל לפי מה שארימונד אמר זה כבר הפך לממש רציני, הא?" למרות התלהבותה אני לא ממהרת כל כך להשיב על כך. בתגובה, אני שואלת אותה אם תוכל ללוות אותי לביתי. היא כמובן נענית בחיוך. אנחנו נפרדות מקלי ומתחילות לצעוד אל עבר ביתי. בדרך אני מתעניינת בעניין המלחמה וסיאנה נותנת לי פרטים נוספים. היא אומרת שאביה שמצטרף גם הוא למלחמה דאג להודיע זאת למשפחתה אך לפני רגע. אך מהמבט על פניה לא נראה שזה כל כך מפריע לה שהוא משמש כחייל במלחמה הזאת. להיפך, היא נראית גאה בו על כך. לעומתה היא מספרת, שאמא שלה של התנגדה לכך מיד. אך לבסוף נאלצה להסכים בלית ברירה. כמובן, אני מעודדת אותה ומספרת לה שלפחות יש לה אבא ועוד שמשמש כחייל בצבא הקלסטרונים, אבל נראה שכל זה די מיותר. סיאנה מתלהבת יותר מידי מהרעיון וגאה באביה מאוד. לא פלא שהיא דואגת לציין זאת כמעט כל משפט. אנחנו ממשיכות לדון בעניין המלחמה. אני טוענת בפניה שהמלחמה לא תימשך הרבה כי הרי במילא הם יעמדו מול הדבר האיום שמעבר ליער. אך סיאנה חולקת על כך מיד ואומרת שהצבא מספיק חזק ויעשה הכול כדי לגמור סופית את הרציחות. אני תוהה בליבי איך דעתה השתנתה מהר כל כך מיום האתמול… הרי רק לפני כמה ימים היא דיברה הפוך לגמרי! טוב, יכול להיות שזה בגלל שאביה הצטרף ואולי היא לא יכולה לעמוד במחשבה שאין לאביה או בכלל לצבא הקליסטרונים סיכוי לצאת מהמלחמה בחיים. אז אני שותקת ומניחה לה. כך השיחה מתמשכת וההתדיינות לא פוסקת, אך אנחנו לא היחידות בזה. אני בטוחה כל הכפר באותו יום הומה. השמועות עוברות מפה לאוזן גם לאילו שלא נכחו בהלוויה. ההתרגשות בשיאה. כולם כבר מצפים בכליון עיניים ליום המיוחל- טקס הפרידה מן החיילים ביציאתם למלחמה אני מגיעה הביתה מוצפת במחשבות מהשיחה עם סיאנה. אני מתיישבת על המיטה בחדרי ובוהה בנקודה בלתי נראית באוויר. עוברות כמה דקות עד שאני מתנערת סופית מהמחשבות העמוקות ואז אני מסתכלת במצפן הזמן שלי- השעה רבע לשבע. אני פושטת את השמלה השחורה ולובשת את שמלתי הירוקה, כשלפתע אני שומעת רשרוש קל מאחד הכיסים. 'כמובן' אני חושבת מיד. 'השרשרת והקלף' אני שולפת אותם ומתיישבת על המיטה. ידי אוחזות בהם כשהם מונחים על ברכי. אני בוהה בהם סתם כך, מהרהרת על כל תופעות היום. לפתע אני נזכרת– עוד לא ספרתי לאמא עליהם ובכלל על הפגישה עם סלדמרה! 'אבל בעצם…' אני מהרהרת, 'עדיף שכך. אמא במילא תתנגד לכל זה. עדיף לא לספר…' אני מחליטה לעצמי בעודי בוהה בקלף ובשרשרת שלפני ופתאום נגמלת בליבי החלטה. החלטה שאין לי הסבר לה. אך אני מרגישה שאני חייבת לעמוד בה. אז אני מצמידה את השרשרת אל הקלף ומקרבת אותם לליבי ולוחשת בקול בלתי נשמע: "אני לוקחת אתכם איתי לכל מקום. לא משנה מה."