הפינה של דורותי

בתוך חדר לא קטן ולא גדול דורותי ישבה לה. היא הייתה על כיסא אדום גדול , ומולה ישבה ספה ריקה. לדורותי היה צמות כמו תמיד , ומחברת ועט כמו תמיד.
"הבא בתור!" היא צעקה לכיוון הדלת והד ליווה את קולה.
לאמצע החדר, נכנס אריה , רועד כולו . עם גודל עצום כמו שלו אין לו על מה לרעוד! דורותי אפילו לא הפנתה את מבטה אליו ופשוט המשיכה לכתוב.
"נוו מה אתה רוצה?! אין לי את כל היום בשבילך! יאללה, תפדל!.."
האריה בלע את רוקו והחל לגמגם:"א-א-א-ני.."
"א-א-א-תה???" דורותי לעגה לו.
"אני,אה.. אני אריה, באתי לכאן כדי לטפל בבעיית החרדה שלי.."
"אה-הא.." דורותי רשמה במחברת. "בוא נעשה עלייך טיפול קטן. בוא, התייצב מולי"
דורותי קמה ממקומה ואריה עמד מולה.
"בוא נתרגל נשימות….
לשאוף…
לנשוף….
לשאוף…
לנשוף…
תירגע….
תחשוב על שמיים כחולים…
זבוב!!!!" צעקה דורותי ותוך כדי מחאה כף מול העיניים של אריה.
אריה התחיל לצעוק והיה מקופל בפינה לשמע קולה של דורותי שצוחקת עליו.
"אני לא מאמינה!" היא צחקה "אתה פוחד מזבוב!"
"זה..זה…זה לא מצחיק!!!" התנשף אריה "אני יכולתי למות פה!"
דורותי הזעיפה פנים :"יאללה.. 'למות' עלאק, מה קרה?! לא מבין בדיחות!?" נזפה בו.
"בדיחות??? זה יותר כמו סיפור אימה!"
דורותי עמדה דום לכמה שניות. ואחרי זה חזרה לשבת במקומה.
"הבנתי.." אמרה והחלה רושמת "…תעוף מכאן."
"מה?!"
"קח את הזנב שלך וצא לי מהקליניקה, חתיכת פתטי!" צעקה עליו. אריה פשוט בהה בה ולא ידע איך להגיב מרוב תדהמה.
"נו!" דורותי קמה עליו בהתפרצות כמאיימת לפגוע בו. מרוב בהלה הוא ברח מהדלת. דורותי רצה בעקבותיו וצעקה :"רק תיזהר על שביל האבנים הצהובות! זה ייבוא מיוחד מאירופה!"
היא שבה לכיסאה ומלמלה בעצבנות. "הבא בתור." אף אחד לא נכנס. "הבא בתור!" ושוב- החדר היה ריק מלבדה. היא הסתכלה ברשימות הלקוחות וראתה את שמו של קובע הפגישה. "דחליל!!!" היא צעקה את השם.
"אהה! אני!" נכנס דחליל עם תג-שם הפוך מחובר לז'קט המשבצות שלו. הוא התיישב על הספה בחיוך אדיוטי.
"נראה לי אני כבר יכולה לנחש מהי הבעיה שלך…" לעגה לו דורותי.
"אוקיי." הוא אמר.
"מה אוקיי?" דורותי הייתה מבולבלת.
"תנחשי , לא?"
דורותי שמה את היד על הראש מייאוש "זה..זה היה סתם.." נאנחה. "מה אתה רוצה?!"
"שכל" אמר והסתכל עליה בעצב.
דורותי לקחה את התיק שלה וחיפשה אחר כרטיס עסקי:"מצטערת, לא מוכרים את זה פה,אבל אני יכולה להפנות אותך לד"ר עוץ" היא הגישה לו את הכרטיס.
"אין הוראות הגעה"
"זה פשוט מאוד, לך בעקבות שביל האבנים הצהובות-אבל דיר בלאק אם אתה דורך עליהן!-ישר, ישר, ועוד פעם ישר" הסבירה לו והתחילה לדחוף אותו לכיוון היציאה.
"שנייה, את יכולה לכתוב לי את זה ??"
"לא, שלום!" אמרה בדריכות וסגרה את הדלת.
"מאיפה נופלים עליי כל אלה?!" אמרה והתיישבה "הבא בתור!"
איש הפח נכנס . "שלום דורותי" פנה אליה.
"שלום. ומה הדפקט שלך?"
"סליחה?" הסתכל עליה בחוסר הבנה.
"אוי , סליחה הוד מלכותך! איך אדוננו מרגיש היום?" חייכה בנימוס מזוייף.
"אני לא.."
"מה אתה לא?"
"זה הקטע, אני לא מרגיש!"
"פחח חתיכת פריק." אמרה וכתבה במחברת "אז אני מבינה מכך שאין הרבה מזל עם הנשים, הא?" עקצה אותו.
"דווקא להפך! היו לי מלא חברות, אבל נפרדנו מהר כי.. "
"אתה לא מרגיש" היא השלימה את המשפט כברור מאליו.
"כן.. כשפוגעים בי: אני לא מרגיש, כשצוחקים איתי:אני לא מרגיש! פשוט סיוט."
"אצלי זה בדיוק הפוך!" דורותי רטנה "כל פעם שאני מעליבה אנשים הם נפגעים! זה מעצבן!!"
איש הפח ודורותי הסתכלו אחד על השני..
דורותי:"אדם שלא יכול להרגיש כשמעליבים אותו…"
איש הפח:"אישה שלא אכפת לה מהרגשות שלי!.."
"קח אותי!" דורותי הושיטה יד בדרמטיות והם יצאו מהחדר. ואז הם חיו באושר ועו…
.
.
.
"לא על האבנים הצהובות! יא רבי!!!!" …שר :-)