המסע חזרה הביתה

בס"ד
המסע חזרה הביתה

לפני שנים רבות, ביער רחוק ונעלם, על שפת הים הסגול, חיה לה נסיכה יפה, שאיש לא גילה לה מעולם שהיא נסיכה.
שמה של הנסיכה היה ליאה. שערה היה זהוב ורך כמו זהב. עיניה זהרו כמו שני אבני ספיר. פיה היה וורוד וקטן. אפילו האף שלה היה חמוד. יופיה הנדיר של ליאה והחן הפלאי שלה לא היו רק חיצוניים. ליאה הייתה נערה טובת לב ואמיצה, רכה ואצילית, חכמה ונבונה. מעלותיה נשפכו כמו החול על שפת הים. אך מעולם לא התגאתה. הפשטות והחינניות שלה היו שובי לב.
כשליאה נולדה, מיד אחרי שהיא ראתה את העולם בפעם הראשונה, קרה דבר מפחיד. איש רע עם גלימה שחורה חטף אותה והתחיל לרוץ. הוא אפילו לא הקשיב לצעקותיה הנואשות של אימה. ליאה נחטפה! זה היה נורא!
האיש הרע לקח את ליאה למקום רחוק רחוק, ליד הים הסגול, שם אותה שם ונעלם. רק קול צחוקו הנורא נשמע מהדהד ממרחק, ולאחר מכן לא נשמע יותר.
ליאה הקטנה נשארה לגמרי לבדה, על שפת הים, לבושה בשמלה לבנה קטנטנה מעוטרת בפנינים קטנטנות. הכתר הזעיר שהיה על ראשה נעלם אי שם במצולות הים. היא בכתה והייתה רעבה. היא גם התגעגעה לאימה. ליאה שכבה על החול ובכתה חלושות.
לפתע התחילה סערה חזקה. גלים גבוהים החלו להיראות בים. התינוקת הזעירה לא ידעה לזחול ולא יכלה לברוח. הגלים התקרבו והתקרבו—
ואז, יד דקה ועדינה תפסה בליאה ומשכה אותה במהירות. איזה נס! ברגע האחרון ניצלה ליאה מהגלים הגבוהים. מי זה היה? מי הציל את ליאה?
היתה זו נערה גבוהה ועדינה. שערה היה חום זהב, וזהר לאור השמש השוקעת. היא לבשה שמלה ארוכה ולבנה, מעוטרת בפנינים עדינות. הנערה בכתה, וליאה הקטנה לא הבינה למה. היא הייתה עוד קטנה מידי.
הנערה לקחה את ליאה ליער ושם גידלה אותה. שמה של הנערה היה אנה. אנה וליאה אהבו זו את זו מאד. ליאה לא ידעה כלל שהיא נסיכה. שמלתה היחידה שלבשה בעודה תינוקת קטנטנה, גדלה איתה ככל שעברו הימים. אנה הייתה מכבסת אותה בים. גם השמלה של אנה גדלה איתה. כאשר הגיע יום הולדתה הארבע עשרה של ליאה, אמרה לה אנה יום אחד: "ליאה, בואי איתי אל הים. עלי לספר לך משהו".
ליאה ואנה צעדו בשתיקה אל הים הסגול. הם התיישבו על החול הרך. היו בו פנינים יפהפיות.
אנה הביטה אל המים ושתקה. גם ליאה שתקה והתבוננה בפניה של אנה. היא הושיטה לה את ידה. דמעה גדולה נפלה מעינה של אנה על ידה של ליאה.
"ליאה", אמרה אנה בשקט, בעודה מתבוננת בגלים. "ליאה, האם את יודעת שאת נסיכה?"
ליאה הביטה בה ושתקה. אנה המשיכה לדבר וקולה הרך נשמע כמו קול יהלומים הנשפכים על החול:
"את נסיכה ליאה, ואני נסיכה גם כן. אני אחותך, ליאה. גם אותי חטף האיש הרע ההוא והשליך אותי לכאן. בעזרתו של אלוקים הטוב חייתי ככה עד לאותו יום, היום שבו ראיתי אותך נזרקת אל החוף על ידי האיש השחור והנורא ההוא, לבושה בשמלה לבנה קטנטנה.
ידעתי שאת אחותי, ליאה. ידעתי זאת מיד. היה לי סימן – העיניים… העיניים שלך היו מוקפות בעיגולי אור. זה היה הסימן. אימנו המלכה אמרה לי פעם שהעיגולים האלה הם הסימן של המשפחה שלנו. החותמת המלכותית שלנו. רק למשפחה שלנו יש את העיגולים האלו.
באותו רגע הרמתי את עיני למרומים ולחשתי לאלוקים תפילה. אמרתי לו שלושה דברים:
1."תודה לך אלוקיי ששלחת אלי את אחותי האהובה, כדי שלא אהיה בודדה כאן".
2. "אני מבטיחה לך אלוקים שבשמיים שאעשה הכל בעזרתך כדי לשמור על הילדה הזאת, וכדי שיהיה לה הכי טוב בעולם ואיש לעולם לא יפגע בה".
3. "אנא, החזר אותנו הביתה!"
מאותו רגע ואילך הייתה משמעות אחת לחיי – אני אגדל אותך ואשמור עליך עד שתהיי מוכנה לצאת לדרך הקשה שלנו חזרה הביתה".
"מה, אז אנחנו בורחות"? שאלה ליאה, "את לא חושבת שזה מסוכן?"
"אני לו יודעת, ליאה", ענתה אנה חרש, "אבל אני מרגישה שאלוקים רק רוצה שנצעד את הפסיעות הראשונות. את השאר כבר הוא ימשיך".
הלילה החשיך לגמרי. ליאה ואנה החזיקו זו בידה של זו, ועיניהן ברקו באפלה. הן היו מוכנות לחזור הביתה. ליאה עזרה לאנה לבנות ספינה מקרשים, והן הפליגו לדרכן.
הייתה סערה נוראה, הגלים היו גבוהים ומפחידים, והנערות בכו.
אבל אפילו קולות הרוח לא יכלו לגבור על קולה הרך של אנה, שצעקה: "אלוקים, אנא עזור לי! אני רק רוצה שנחזור הביתה!"
הרוח המשיכה לילל והגלים נעשו גבוהים יותר ויותר. גל אחד החל להציף את הספינה. ליאה ואנה צרחו והחזיקו חזק אחת בשניה.
"אלוקים!" צעקה ליאה, "אנחנו אוהבות אותך, ורוצות את עזרתך! אין לנו אף אחד אחר חוץ ממך! אנא עזור לנו!"
הרוח שאגה. הספינה החלה להתהפך. ליאה ואנה צעקו: "אלוקים! גם אם אתה מנסה להתחבא זה לא יעזור! אנחנו יודעות שאתה כאן! אנחנו מתעקשות להאמין בך בכל זאת!"
קולה של הרוח ענה להן ביללה רמה.
ואז— ליאה התחילה לשיר.
אנה התבוננה בה לרגע, ואז פקחה את עיניה בהתפעלות והחלה לשיר גם היא.
החושך היה נורא. הגלים היו איומים. הרוח היתה מפחידה. גם היה להן קר והן היו רטובות.
אבל הן המשיכו לשיר.
הרוח שרקה באוזניהן, האוניה כבר התהפכה לגמרי. הן אחזו חזק בקרש אחד שנשאר לפליטה.
הן לא הפסיקו לשיר.
למה הן שרו? כי באותו רגע עלתה במוחן המחשבה, שיהיה אשר יהיה, הן נולדו נסיכות, כך ברא אותן אלוקים וכאלה ישארו עד יומן האחרון. ולהיות נסיכה – זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות! הן היו אסירות תודה.
אנה וליאה היו נסיכות אמיתיות. רק אלה יכולות להשאר נסיכות גם כאשר סערה גדולה משתוללת, ולחייהן נשקפת סכנה. העיגולים הזוהרים שמסביב לעיניהן זהרו בחושך.
"אנה", לחשה ליאה פתאום, "אינני יכולה יותר! אני כל כך שמחה שאני חייבת לרקוד! אור גדול זורח לי בלב ומקיף את כל כולי!"
לרקוד?! כאן?!?! באמצע הסערה?! בתוך הגלים המשתוללים?!?!
אנה הביטה בליאה במבט בוחן. ציפור קטנה ריחפה מעל ראשן, ואז- שמה אנה את ידה הגדולה בתוך ידה הקטנה של ליאה, והן עצמו עיניים והחלו—לרקוד. לרקוד על פני המים.
הגלים הסוערים הביטו בהן בפליאה. כיצד רוקדות הנערות האלה על המים ואינן טובעות?
אנה וליאה רקדו בין הגלים ונראו כמו פרחים, כמו אגלי טל נוצצים על פני המים. הסערה מסביבן הייתה נוראה, אבל הן לא ידעו זאת כלל. הן היו מרוכזות בעולם שלהן. בשמחתן הפרטית. שמלתן הלבנה זהרה לאור הירח והאירה באור נפלא.
שעה ארוכה ניסו הגלים להטביע את הנערות, אך לשווא. הן צפו על פני המים, מחובקות ובוכות. מחובקות ורוקדות.
לפתע—התרחש דבר פלא:
הגלים הגבוהים שכחו, ואור גדול הציף את העולם. פרחים ריחפו באויר, טיפות מים זוהרות נצצו על פניהן. מן השמיים נפלו כוכבים לתוך שערותיהן.
ליאה תפסה בידה של אנה ולחשה: "מה קורה?"
מנגינה קסומה מלאה לפתע את האוויר, בוקעת מכל כיוון, חודרת ישר אל הלב. ולפתע ראו הנערות את אימן מרחפת לקראתן, לבושה בשמלה לבנה יפהפיה מעוטרת בפנינים, ועיניה זוהרות: "ליאה, אנה, בנותי האהובות!" לחשה, ודמעותיה ריחפו באויר וזהרו לאור הירח, "אין יותר סיבה לדאגה, האיש הרע נמס, לא נשאר ממנו דבר. הנה, ראו! הוא נעלם לחלוטין!" היא הצביעה למרחק, שם נראה האיש הרע הולך ונעלם, עד שלא נראה יותר.
"אלוקים עזר, בנותי היקרות", לחשה המלכה, "אתן כאן, תודה לקל! בואו נחזור הביתה!"
לאור השמש שהחלה לזרוח נראו שלוש דמויות זוהרות מרחפות. חוזרות הביתה.