הלימונדה של שמוליק (סיפורי שמוליק – פרק ראשון)

היה היה, לפני שנים רבות, אגם כחול וצלול כבדולח. והאגם היה מתנוצץ בשמש מדי יום ביומו, כקצה מדחום כספית המבצבץ מתוך חדקו של פיל לבן, במדבר אדום. והאגם הגדול והעמוק הזה נח לו בלב ליבו של חדר מדרגות. וכיוון ששם שכן האגם, לא יכלו כל דיירי הבית לצאת את דירותיהם, והיו נצורים בחדריהם – יומם וליל.
יום אחד, הגיע לבניין שור שרירי ואימתן, שהיה צמא כאילו לא שתה כבר שבוע, אף שלא שתה רק שישה ימים. מיד גמע השור את כל מי האגם, ולא נודע כי בא אל קרבו. ומשגמע את כל המים ויבש חדר המדרגות, נשכב השור לישון בצל עץ האידרומנציה, אשר גדל בחצר הבית.
לא חלפו אלא כמה שעות ופתאום התעורר השור בבעתה, כי היה צריך להשתין ולחצה לו כבר השלפוחית – נורא.
מה עשה? נכנס מיד לבניין ודפק על דלת דירה מספר אחת כדי שיתנו לו להכנס ולהשתמש בשירותים. אך שם, אין עונה ואין מונה – ולא יכל השור להכנס להשתמש בשירותים.
מה עשה? הלך מהר לדירה מספר שתיים, שאולי שם יתנו לו להכנס. אך גם שם, אין עונה ואין מפליץ.
מה עשה? עלה מיד לדירה מספר שלוש והתדפק על הדלת. “מי שם"? בקע קול מעבר לדלת והשור ענה בשמחה: “זה אני, השור. התוכלו לתת לי להכנס ולהשתמש בשירותים?” ומיד ענה לו הקול: “לא ולא! אתה שור ומקומך אינו בתוך בניין דירות!”. כעס השור, אך הלך וניסה את מזלו בדירה ממול, אך גם בדירה הזו חזרה אותה הסצנה.
כך המשיך השור לעבור מדירה לדירה, עד שלא יכל יותר להתאפק ומיד – השתין בחדר המדרגות, וכל האגם שיבש התמלא מחדש בשתן צהוב ומצחין.
ראו זאת כל דיירי הבניין ובאו כולם בתלונות ובטענות. אמר להם השור: “זוהי אשמתכם – שלא הסכמתם שאכנס לדירותיכם להשתמש בשירותים!”. אמרו לו דיירי הבית: “זוהי אשמתך – שיכלת ללכת לשירותים ציבוריים ולהתאפק עד אז!”.
כך התפתח לו ויכוח קולני בין דיירי הבניין והשור, אשר נמשך 40 ימים ו- 40 לילות (לאו דווקא בסדר הזה). עד שבא הילד החכם של הבניין ואמר: “יש לי פתרון שיהיה מקובל על כולם! ניקח הרבה בקבוקים ונמלא אותם בשתן מהאגם ונמכור אותם בכל השווקים כ-'לימונדה של שמוליק'!”. שמחו כל הנוכחים על הרעיון הנפלא, הביאו בקבוקים ממתקן המחזור השכונתי, מילאו אותם בשתן מהאגם ומכרו אותם בכל השווקים, עד שישבש האגם ונותר רק ריח השתן בחדר המדרגות. אך מהכסף שעשו ממכירת הבקבוקים, שכר וועד הבית מנקה, אשר ניקתה את חדר המדרגות מכל ריח של שתן, עד שהוא הבריק והיה ריחני כפרח הציקלומניה.
אך אז, כל מי שקנה את 'הלימונדה של שמוליק' כעס, כי היה זה שתן וכל אותם אנשים שקנו את הלימונדה רצו לתבוע את דיירי הבניין על שרימו אותם. אך הילד החכם ידע את כל זאת מראש ולכן עשה דבר מה מחוכם ותחמני.
הוא כתב, באישון הלילה, לאקדמיה ללשון העברית, בבקשה שיקבלו את המונח: 'הלימונדה של שמוליק' כביטוי נרדף למילה: 'שתן'. ואנשי האקדמיה נענו בחיוב לבקשה ומאז ועד היום ידוע לכול כי 'הלימונדה של שמוליק' זהו 'שתן' ולא דבר אחר. ולא יכלו כל הקונים לתבוע את דיירי הבניין, או להחזיר את המוצר, כי הרי כתוב היה עליו באותיות גדולות ונוצצות מה מכיל הבקבוק: את 'הלימונדה של שמוליק'.
וכל דיירי הבניין היו שמחים ומאושרים וגם השור היה מאושר, ורק הצרכנים שקנו את הלימונדה של שמוליק היו עצובים וחמוצי פנים.

סוף טוב, הכל טוב.