היפה והחיה

הפרק הראשון:
הסתכלתי על השמיים הקודרים והתעלמתי מהגשם השוטף. לא הייתי מסוגלת לחשוב על משהו אחר, היום זה היום. אני לא מאמינה שאני עושה את זה. אבל אני חייבת, אחרת אני אשאר פה לנצח. היום זו ההזדמנות היחידה שלי לברוח מפה. בהיתי בשעון וחיכיתי שיגיע הזמן. עוד כמה דקות אני אהיה חופשיה. הרגשתי שעבר נצח עד שהם חלפו על פני. השלדים המצומקים עם הברדסים השחורים והגרזנים, ממש כמו מלאכי מוות. ובמידה מסוימת, הם באמת כאלה. אם הם היו תופסים אותי מנסה לברוח היה מצפה לי גורל גרוע ממות. חיכיתי דקה לפני שיצאתי ממחבואי ורצתי בדממה לעבר היציאה שנסגרה במהירות, השתחלתי דרך הפתח הצר ושמעתי את קרקוש המתכת. המשכתי לרוץ עד שהפסקתי לשמוע את האזעקה מחרישת האוזניים שמבשרת שברחתי. האטתי עד שעברתי להליכה ובחנתי את האזור בו אני נמצאת -יער עבות שחור שנדמה שאין לו סוף- שמעתי יללות זאבים ממרחק והרגשתי את הרוח נושבת. רק כשהייתי בטוחה שאף אחד לא עקב אחרי טיפסתי על עץ גבוה והתיישבתי על ענף יציב. עד אותו רגע סבלתי את הרעב, כי לא הייתה לי אפשרות אחרת, אבל עכשיו יש לי. ירדתי מהעץ והרמתי מן הרצפה ענף ואבן שישמשו לי כלי נשק. הכנתי מהם חנית והתכופפתי מאחורי שיח שיסתיר אותי ויסווה את הריח שלי. כעבור כמה דקות כבר אכלתי ארנבת שצדתי. ציד מחליא אותי, אבל אני חייבת לצוד כדי לשרוד. אני פשוט מנסה לא לחשוב על זה. כשסיימתי לאכול סקרתי את הפציעות שלי, תחילה את החבלות הקטנות והבלתי מזיקות, ולאחר מכן את הפציעות השטחיות שיעברו מעצמן או אלה שאני אוכל לטפל בהן ולבסוף הגעתי לפציעה הכי גרועה שלי. הפציעה שלא פגעה בי רק פיזית, אלא גם נפשית. ידעתי שאני לא אוכל לטפל בה בעצמי. אבל מה אני כבר יכולה לעשות? הדבר האחרון שאני אעשה זה לחזור לשם, ואם אני אשאר כאן אני אמות מהפציעה שלי או שמשהו יהרוג אותי לפני זה, אז יש רק מקום אחד שאני יכולה ללכת אליו בלי שאני אצטרך להסביר מי אני, או מה אני. איך אני אשכנע אותם לעזור לי אני לא יודעת, אבל אני חייבת לנסות.
**********
השמיים היו בהירים, הציפורים צייצו ואור השמש חדר מבעד לחלון, ישבתי בחדר האוכל ואכלתי סלט ירקות, כריך חביתה, גבינות ושתיתי מיץ תפוזים. לאחר מכן הודיתי לטבחים על האוכל ועליתי במדרגות הלולייניות, חלפתי על החדרים שבמבואה ונכנסתי לחדרי. לבשתי את המדים של האקדמיה, חציתי בחזרה את המבואה וירדתי במדרגות, המשכתי ללכת ויצאתי החוצה. שאפתי את האוויר הצח והסתובבתי להסתכל על גן הוורדים שהשתרע לפני, באותו רגע הבנתי כמה אני אתגעגע למקום הזה, מי יודע מתי אני אראה אותו שוב? רציתי לקחת משהו שיזכיר לי אותו ובאותו רגע ידעתי בדיוק מה אני רוצה לקחת. נכנסתי אל תוך גן הורדים והתכופפתי כדי לראות יותר טוב את מה שאני מחפש אחריו, דקות ארוכות חיפשתי עד שמצאתי אחד יפה. החזקתי את הורד בידי האחת ובשנייה פילסתי את דרכי בחזרה. כשהגעתי לכרכרה התיישבתי במקומי והתנצלתי בפני הנהג שחיכה לי. הוא הנהן לעברי וכעבור כמה רגעים כבר יצאנו לדרך.

הנסיעה הארוכה והמייגעת כמעט הסתיימה וראיתי את בניין האקדמיה הגדול באופק. הוא אפילו מרשים יותר במציאות. במקור האקדמיה הייתה טירה עתיקה של מלך עשיר, אבל בחלוף הזמן הטירה נותרה נטושה למשך שנים רבות, עד היום שבו היא נמצאה והוקמה בה האקדמיה הראשונה לאגדות. מאז כל הצאצאים של גיבורי האגדות לומדים פה ומקבלים הכשרה וידע שיעזור להם בסיפור האגדה שלהם. אני לא מאמין שאני כאן. כשהנהג הודיע שהגענו יצאתי מהכרכרה, נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה. מצאתי את עצמי באולם גדול ומפואר עם כסאות רבים שרובם היו תפוסים. מצאתי כיסא פנוי על יד בן עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, שגם הוא לבש את המדים של בית הספר.
"היי, אפשר לשבת כאן?"
"כן ברור"
"תודה"
"אני ליאו, מי אתה?"
"אני אדוארד, אבל אתה יכול לקרוא לי אד"
"בסדר גמור" אמר ליאו וגיחך " נעים להכיר אותך אד"
"נעים להכיר אותך ליאו" השבתי לו ושנינו חייכנו והמשכנו לדבר עד שמנהלת בית הספר הגיעה לאולם.
"ברוכה הבאה לכולכם לבית הספר לאגדות"
"השנה אנו מתחילים בחלוקה לקבוצות. הקבוצה שלכם היא הצוות שלכם, ולכן אני מצפה מכם לבצע את המשימות ביחד עם הקבוצה ובשיתוף פעולה של כולם. לכבוד פתיחת השנה כל קבוצה תצטרך לחפש ביער ביצת דרקון, הקבוצה שתצליח למצוא ביצה או דרקון צעיר אם יתמזל מזלה, תנצח ותקבל פרס מיוחד מאוד שיעזור לה במשך השנה, אך שימו לב, עד עכשיו אף קבוצה לא הצליחה למצוא ביצה של דרקון כיוון שהמשימה מאתגרת ביותר, בדרך אורבות סכנות רבות. עליכם לשתף פעולה ולהשתמש בכישרונות שלכם אם ברצונכם להצליח. לאחר החלוקה לקבוצות כל אחד מכם יוכל לקחת כלי נשק לבחירתו. כעת נתחיל. כשתשמעו את שמכם תבואו לבמה ותצטרפו לקבוצה שלכם”
“אליס”
לבמה הגיעה ילדה עם עיניים ירוקות ושיער זהוב ארוך (הבת של רפונזל כמובן)
“ליאו”
ליאו הלך לבמה וקיבל הרבה מחיאות כפיים ותשואות
“אדוארד”
שמעתי את שמי והלכתי לבמה, שמחתי שאני בקבוצה עם ליאו ונעמדתי על ידו. התשואות ומחיאות הכפיים גברו.
“מיה”
לבמה הגיעה ילדה עם שיער ג’ינג’י מתולתל ועיניים ירוקות (הבת של אמיצה). היא נעמדה על יד אליס והתשואות המשיכו
“ואחרונה, רובי”
לבמה הגיעה ילדה עם שיער שחור שמגיע לה עד לכתפיים ועיניים אדומות, היו לה קרניים וכנפיים שחורות וגדולות כמו של דרקון. היא נעמדה על ידי.
התשואות הפסיקו ובמקומן התחילו צעקות.
“מה היא עושה פה?"
"זו הבת של מליפיסנט!”
“למה היא בקבוצה איתם?!”
"היא לא שייכת לפה!"
“היא בדיוק כמו אמא שלה, היא תהרוג את כולנו!”
נרתעתי ממנה, אך כשהבטתי בה ראיתי שהיא פגועה ואומללה. דמעה זלגה על לחייה והיא לחשה לעצמה “אני לא אמא שלי, אני לא אמא שלי, אני לא אמא שלי”. לרגע אחד ריחמתי עליה, אבל כשנזכרתי מי היא הרגע הזה עבר.
"כעת עליכם לבחור כלי נשק שיסייע לכם במסע"
הלכנו לנשקייה, וראיתי מגוון של כלי נשק מכל הסוגים, מיה כבר ידעה מה היא רוצה ולקחה חץ וקשת אשפת חצים, אליס לקחה גרזן ומלמלה שהיא מקווה שהיא לא תצטרך להשתמש בו, ליאו ואני לקחנו חרבות ורובי לקחה שרשרת עם אבן זוהרת שמסומנות עליה כל מיני חריטות.
כשיצאנו מהנשקייה שמעתי את אליס ומיה מדברות:
“ראית את היצורה הזאת?"
“היא נראית רעה יותר מאמא שלה”
"למה נתקענו עם מליפיסנט בקבוצה שלנו?!”
"איך היא התקבלה לפה בכלל?"
"אני לא יודעת, אולי היא כשפה את המנהלת וגרמה לה לקבל אותה לבית הספר"
"אנחנו צריכות להיזהר ממנה, שהיא לא תכשף גם אותנו"
"אל תדאגי אני אשמור עלייך"
"גם אני" הן חייכו זו לזו וצחקו וכעבור כמה רגעים המשיכו לדבר.
"אבל ברצינות, המפלצת הזאת הרסה את הקבוצה שלנו"
"אני מסכימה, רק אנחנו והבנים היה יכול להיות הכי טוב"
"אוי זה יכל להיות כל כך מושלם, פשוט קבוצה מושלמת"
“את יודעת, לדעתי את ואדוארד ממש מתאימים”
“את חושבת?”
“כן, לגמרי!”
הן המשיכו לדבר והפסקתי להקשיב, הן רק עוד בנות שאוהבות אותי בגלל המראה החיצוני שלי. מה חשבתי לעצמי? למה חשבתי שפה יהיה שונה?
אף אחת אף פעם לא תאהב אותי בזכות מי שאני, אני בדיוק כמו אבא שלי.
הפרק השני:
הגענו ליער. היה כל כך שקט ששמעתי את הנשימות של עצמי. דבר אחד לא הבנתי, לאן נעלמו כל החיות? איפה כל הסכנות מהן הזהירה אותנו המנהלת? המשכנו ללכת והתחיל להחשיך. לפתע הרגשתי שהאדמה רועדת ומשום מקום נפער בור במרחק של כמה סנטימטרים לידי. הסתכלתי לתוך הבור וראיתי רק חושך בתוכו. לקחתי אבן וזרקתי פנימה, לא שמעתי את צליל הנחיתה.
"תראו!" מיה הצביעה על דפנות הבור, התאספנו סביבה וראינו חריטות של דרקונים יורקים אש ושל ביצי זהב, מסביב היו עוד כל מיני סימנים מוזרים, אולי אותיות של שפה עתיקה. הבנו מיד שהביצה שאנחנו מחפשים קשורה למקום הזה, יכול להיות שהיא נמצאת שם.
"אז מה עושים?"
"קופצים פנימה"
"השתגעת?!"
"לקפוץ פנימה?!"
"אנחנו נמות!"
"אנחנו אפילו לא יודעים שהביצה שם! אנחנו לא יכולים לדעת מה מחכה לנו בפנים!"
"חייבת להיות דרך אחרת"
"אין" צעקה רובי
כולנו הפסקנו לריב אחד עם השני והסתכלנו עליה.
"מה זאת אומרת אין?!"
"את בטח רק רוצה שנמות!"
"איך את יכולה לדעת את זה?!
"כי אני שומעת אותו, המקום הזה קורא לי"
"למה שנאמין לך?!"
"אני יודעת שאתם לא מאמינים לי אבל אין לכם ברירה! ואם זה יעזור לכם, אני אקפוץ ראשונה" רובי אמרה וקפצה פנימה. חיכינו כמה דקות ועדיין לא שמענו את רובי.
"רובי?"
"את בחיים?"
"אמרתי לכם שאי אפשר לסמוך עליה!"
"רובי????"
"אני לא מתה אידיוטים, אני בסדר" שמענו את רובי צועקת לנו
"שמעתם אותה, מי קופץ?"
"אני" אמרתי, לקחתי כמה צעדים אחורה וקפצתי. הרגשתי כאילו הזמן זוחל ועבר נצח עד שפגעתי בקרקע. הופתעתי לגלות שהנחיתה הייתה רכה ולא נפגעתי כלל. לא ראיתי כלום, מסביבי שרר חושך מוחלט.
"אד?" שמעתי את הקול של ליאו מהדהד
"קצת חשוך פה אבל אני בסדר, אתם יכולים לרדת"
"אני קופצת" צעקה מיה וכעבור כמה שניות היא נחתה לידי
"אליס את יכולה לקפוץ עכשיו"
"אאאאאאאאאאאאאהההההההה!!!" שמענו את אליס צועקת לפני שפגעה בקרקע ונאנחה.
"אני בא!" שמעתי את ליאו צועק בטרם נחת
"ממש חשוך פה, איך נראה לאן אנחנו הולכים?" שאלה מיה
"אני אטפל בזה" אמרה אליס והתחילה לשיר
"מה את עושה?! זה ממש לא הזמן לשירים עכשיו!" אליס התעלמה ממנו ולפתע השיער שלה התחיל לזהור ולהפיץ אור עד שיכלנו לראות שאנחנו נמצאים במנהרה צרה.
"אוקיי אני חוזר בי, זה זמן מצוין לשירים"
"אני רפונזל, שכחתם?"
"בואו אחרי"
עברנו במנהרה הצרה אחד אחרי השני, כששמעתי צליל 'ווש'
"תתכופפו!"
התכופפתי שנייה לפני שחצים עברו מעלינו.
"מה זה היה?!"
"אמצעי הגנה, נראה לי"
"תהיו ערניים, למקרה שיש עוד כאלה"
המשכנו ללכת במנהרה ו…
"גם אתם שומעים את זה?"
"אני חושבת שזה עוד אמצעי הגנה"
"או מלכודת"
הלכנו בזהירות ופתאום חרבות יצאו משני צידי המנהרה וחזרו למקומן ואחרי כן יצאו שוב וחוזר חלילה.
"אאאאאההההההההה!" (אליס)
"החרבות האלה יכלו לשפד אותנו!"
"רגע, תראו, הן זזות בתבנית!"
"נכון! יוצאות, חוזרות, יוצאות, חוזרות, תיק, תק, תיק, תק!"
"זה הצליל ששמענו!"
"אנחנו צריכים לנסות לעבור את החרבות האלה"
"אבל איך?"
"יש לי רעיון! תעשו כמוני!" ליאו עמד מול החרב כשהיא יצאה וברגע שהיא חזרה לקיר הוא התקדם צעד קדימה וכשהחרב השנייה יצאה וחזרה לקיר הוא התקדם עוד צעד קדימה וכך המשיך עד שהגיע לסוף ועבר את כל החרבות.
"כל הכבוד ליאו!"
"איך עשית את זה?!"
"זה היה מדהים!"
"תעשו כמו שאני עשיתי ותעברו את החרבות!"
הקשבנו לו ועברנו את החרבות אחד אחרי השני. המשכנו ללכת במנהרה והגענו לתהום.
"שיט"
"איך נעבור פה?!"
"אין לי מושג"
"אחחחחחחחח!"
"מה קרה?!"
"נפל עלי הדבר הזה!"
נפל על אליס קרש ארוך והבנו בדיוק מה צריך לעשות איתו.
"אתם חושבים על מה שאני חושבת?"
"זה יכול לעבוד"
"מה יכול לעבוד? על מה אתם מדברים?"
"הקרש הזה ישמש לנו גשר מעבר בין הקצה הזה של התהום לקצה השני שלה"
"תעזרו לי להרים אותו"
"עכשיו תעזבו"
'בום' הקצה של הקרש נחת בקצה השני של התהום.
"עכשיו נעבור אחד אחד, אני אתחיל"
מיה עברה, אחריה רובי, אחריה ליאו, אחריו אני ואחרי אליס.
המשכנו ללכת במנהרה והגענו לסוף המנהרה, יצאנו ממנה לחדר גדול שבמרכזו ביצה זהובה.
"הצלחנו!"
"הנה הביצה!"
"יש, השגנו אותה!"
"חכו! זה יותר מדי קל. לא יכול להיות שאין פה שום מלכודות"
"היא צודקת"
"תסתכלו על הרצפה!"
"על כל משבצת יש סימן!"
"הסימנים האלה מוכרים לי מאיפושהו"
"הם היו בחריטה מסביב לבור!"
"לא כולם, לא ראיתי את הסימן הזה אף פעם"
"נכון"
"אני חושבת שמותר לנו לדרוך רק על סימנים שהיו בחריטה, ואם נדרוך על סימנים אחרים אז…"
"אז מה?"
"אז משהו רע יקרה"
"אני אלך לכיוון הביצה, תגידו לי על מה לדרוך" אליס אמרה
"תלכי משבצת אחת קדימה ושתי משבצות שמאלה"
אליס הלכה משבצת אחת קדימה ושתי משבצות שמאלה ולא קרה כלום
"תמשיכי משבצת אחת קדימה ומשבצת אחת ימינה"
אליס הלכה משבצת אחת קדימה ומשבצת אחת ימינה.
"תמשיכי ללכ…"
"אני לא יכולה לזוז"
"מה?!"
"מה קרה?"
"אאאני לללאאאא יככככווווו…"
אליס קפאה במקום
"אליס?"
"אליס?!"
"אליס מה קרה?!"
"אני חושבת שהיא דרכה על משבצת עם הסימן הלא נכון"
"אבל מה קרה לה?!"
"אני לא יודעת"
"בואו ננסה שוב, אני אלך"
"אתה בטוח?"
"כן" עניתי בהיסוס
"בסדר, אז תלך כמו שאליס הלכה בהתחלה."
הלכתי משבצת אחת קדימה, שתיים שמאלה ועוד אחת קדימה
"לאן עכשיו?"
"עוד אחת קדימה" שאלה מיה, "או שמאלה?"
"ראיתי את השמאלי בחריטה, זה חייב להיות שמאלה"
הלכתי משבצת אחת שמאלה ולא קרה כלום
המשכנו לנחש לאן ללכת ולא קרה כלום. הגעתי לביצה.
"יש!"
"הצלחת!"
"מה עם אליס?"
"…ללללה. אני יכולה לזוז שוב! אני יכולה לזוז שוב!"
"אני חושב שאליס בסדר"
"יש לנו בעיה קטנה…"
כל המקום רעד, היינו חייבים לצאת משם.
"איך נצא מפה?"
"אין לי מושג…" אמרתי
"אנחנו הולכים למות!"
ניסינו למצוא מקום מחבוא אבל חוץ מהביצה החדר היה ריק.
"תראו, יש שם סולם!"
"בואו!!!"
"מהר!"
רצנו לסולם וטיפסנו עליו זה אחר זה, ראינו את היער. רצנו אליו וכשהבטנו אחורה הסולם שהיה שם לפני רגע נעלם כאילו מעולם לא היה קיים.
"יששש!"
"השגנו את הביצה!"
"הצלחנו!"
"רגע!!!"
"מה?"
"תקשיבו"
שמענו קולות מוזרים שבקעו מן הביצה, הביצה החלה להיסדק ואז היא נפתחה. מהביצה בקע דרקון קטן, הוא יצא מהביצה ועף אל רובי. הוא הסתכל עלייה במבט עצוב והיא הבינה. היא הבינה הכול. היא ליטפה את הדרקון ולחשה לו "זה בסדר". הדרקון חייך ועף לשמיים, התרחק מהם, עד שהם לא ראו אותו יותר.
***********
אמא? אבא? איפה אתם?
מי זה?
את יכולה לשמוע אותי?
כן, למה שאני לא אשמע אותך?
שחררי אותי
למה אני?
אני לא רוצה להיות פה יותר, בבקשה, תבטיחי לי שתשחררי אותי
אני מבטיחה לשחרר אותך, אבל מי אתה?
לפתע שמעתי רעש מוזר שבקע מן הביצה ושמתי לב שהיא נסדקת, הביצה נפתחה. דרקון קטן ושחור עם עיניים צהובות גדולות בקע ממנה, הדרקון עף אלי ונחת מולי.
בבקשה
איך לשחרר אותך?
תביעי משאלה ותשחררי אותי לחופשי
הסתכלתי לו בעיניים וביקשתי בליבי שהוא יהיה חופשי עם המשפחה שלו
תודה
חייכתי אליו ואמרתי לו שזה בסדר. הוא יכול ללכת. הוא עף אל השמיים, אל המשפחה שלו, ונראה מאושר. מאושר כמו שאני רציתי להיות כל חיי.
"מה עשית?!"
"הכל באשמתך!"
"בגללך נפסיד!"
"את מביאה רק נזק מאז שהגעת!"
"מממהה עשיתתתי?"
"מה עשית?!"
"את הברחת אותו!"
"ללללא התכוונתי"
"את הברחת אותו!"
"אאאאנננניי מצצצטערתתת…
**********
הגענו לבית הספר אחרונים, כולנו היינו מלוכלכים ועייפים. אבל לא היה לנו אכפת. חשבנו רק על הדרקון, יכולנו לנצח, אבל היא הרסה הכל. המשכנו ללכת בשתיקה ונעמדנו מול המנהלת.
"מעולם לא ראיתי קבוצה גרועה כל כך, לא רק שחזרתם אחרונים, גם הגעתם בידיים ריקות. אני מאוד מאוכזבת מכם."
"אבל השגנו את הביצה!"
"והיא גם בקעה ויצא ממנה דרקון!"
המנהלת גיחכה קלות ואמרה "ואיפה הדרקון, אם כך?"
"רובי הבריחה אותו!"
"מה זאת אומרת?"
"אחרי שהדרקון בקע הוא בא אליה ואז הוא עף!"
"רובי בואי איתי, כל השאר משוחררים"
**********
עקבתי אחרי המנהלת לאורך המסדרונות הארוכים של בית הספר עד שהגענו למשרד שלה. היא התיישבה על יד שולחן עץ גדול שעליו היו מונחים ערימות של דפים וספרים, על הקיר היו תלויות תמונות של המנהלת ושל אנשים זרים לי, כנראה המשפחה או החברים שלה. היא סימנה לי להתיישב בכיסא שמולה והתיישבתי.
"רובי, ספרי לי בבקשה מה קרה."
"הלכנו ביער והכל היה כרגיל, חוץ מהשקט. אבל אז נפער בולען באדמה ואמה מצאה כל מיני סימנים עתיקים שקשורים לדרקונים סביב הבור, אז הבנו שאם אנחנו מחפשים ביצה של דרקון, היא כנראה שם למטה. אז קפצנו פנימה ועברנו כל מיני מלכודות בשביל להשיג את הביצה. כשהשגנו אותה שמעתי קול שקורא לי ומבקש ממני לשחרר אותו, בהתחלה לא הבנתי מה זה, אבל כשהביצה בקעה הבנתי שזה היה הדרקון, הוא ביקש ממני ללכת למשפחה שלו. אז אמרתי לו שהוא יכול ללכת אליהם, ועכשיו כולם כועסים עליי."
"את שמעת את הדרקון?"
"כן"
"איך?"
"אני לא יודעת, את לא מאמינה לי?"
"ברור שאני מאמינה" היא ענתה וחייכה אלי באופן מוגזם למדי.
"את יכולה למצוא אותו?" היא שאלה אותי במבט בוחן מסוקרן. השאלה הפתיעה אותי, למה היא צריכה שאני אמצא אותו?
"אני חושבת שכן" עניתי, שמתי לב שהמבט שלה השתנה והיא נראית די מטורפת, כאילו היא נבל שרוקם מזימה מרושעת.
"מצוין, עכשיו תקשיבי לי טוב, אני רוצה שתמצאי אותו ותביאי אותו אלי, בסדר?"
"למה?"
"זה לא משנה, רק תביאי אותו אלי" בנימת הקול שלה היה טון אובססיבי, אני לא יודעת למה היא רוצה את הדרקון, אבל מה שבטוח, היא לא רוצה אותו למטרה טובה. אסור לי להרשות לה לקחת אותו.
"אני מצטערת, אני לא יכולה לתת לך אותו" אמרתי בהיסוס וקיוויתי שהיא תוותר ותיתן לי ללכת.
"רובי" היא אמרה בקול רם ותקיף.
"מ…מה?"
"את זוכרת שאת על תנאי פה נכון?"
"כן" אמרתי בקול רועד, היא ממש הלחיצה אותי, מה היא הולכת להגיד?
"אם את לא תביאי לי את הדרקון הזה, אני בעצמי אלווה אותך לבית הספר הקודם שלך"
לזה לא ציפיתי. לא רציתי לחזור לשם. המקום ההוא היה נורא. כל השנאה הזו. אני לא כמוהם. מגיע לי עתיד אחר.
"אני אביא אותו"
"יופי" היא אמרה בטון מאיים, "את משוחררת". הנהנתי לעברה ומיהרתי לצאת משם. חזרתי לחדר שלי וחשבתי על מה שהמנהלת אמרה לי. למה היא צריכה את הדרקון? מה היא תעשה לו? וגרוע יותר, מה יקרה לי אם אני לא אמצא אותו?
**********
קמתי ערני וראיתי שהשעה הייתה מוקדמת מאוד, ידעתי שאני לא אצליח לחזור לישון אז החלפתי בגדים ויצאתי החוצה למדשאה של בית הספר. ראיתי את רובי יושבת ליד עץ אורן גדול, היא ישבה עם הגב אלי אז היא לא ראתה אותי.
"היי רובי"
"היי" רובי ענתה לי בבהלה ומיהרה לנגב דמעות מעיניה
"את בסדר?" שאלתי אותה
"כ…כן, למה שאני לא אהיה בסדר?"
"ראיתי שבכית"
"לא בכיתי, נכנס לי משהו לעין" היא אמרה, אבל לא האמנתי לה
"למה את פה?"
"זה מקום נחמד לחשוב, שקט כאן. או לפחות עד שאתה באת."
"תודה על המחמאה" עניתי לה בציניות והתיישבתי לידה
"בבקשה"
"למה את מתנהגת ככה?"
"איך ככה?"
"אדישה כל כך, הברחת את הדרקון ואפילו לא אכפת לך"
"אני לא הברחתי אותו"
"אז הוא פשוט עף?"
"אמרתי לך, אני לא הברחתי אותו"
"טוב, אז מה קרה?
"אתה לא תבין"
"תנסי אותי"
"אני… אני לא יכולה" היא אמרה
"למה לא?"
"אסור לי, אני מצטערת" היא אמרה והלכה משם.
נשארתי לבד, מה היא מסתירה ממני?
**********
הלימודים כבר נגמרו וחזרתי לחדר שלי. הלילה אני צריכה לעזוב. ארגנתי תיק גב והכנסתי לתוכו את החפצים המעטים שברשותי ונחוצים לי בכדי לשרוד. כשהחלטתי לבוא לכאן ידעתי בדיוק מה מצפה לי, ידעתי שישנאו אותי, ידעתי שייגעלו ממני, ידעתי שיפחדו ממני, ידעתי שיתרחקו ממני. אבל לא ידעתי שלמישהו יהיה אכפת ממני. כולם פה נסיכים ונסיכות מפונקים שמתעבים מפלצות כמוני, אז למה אני מרגישה שאדוארד שונה?

יצאתי מהמבנה והתקדמתי לעבר היער. עכשיו עומדות בפני שלוש אפשרויות. אני יכולה לנסות לברוח ולחיות ביער, אבל אני לא אשרוד בלי הטיפול שהמנהלת מספקת לי ואני אמות בזמן קצר. אני יכולה לחזור בידיים ריקות ולהישלח בחזרה לכלא הנורא ההוא שנקרא בית ספר, או שאני יכולה למצוא את הדרקון ולהישאר באקדמיה, לפחות עד שאני אבריא. כרגע, האפשרות היחידה שלי להישאר בחיים היא למצוא את הדרקון הזה. אני חייבת להתנתק מהרגשות שלי. אני ממשיכה ללכת בחשכה כאשר מקור האור היחיד הוא האור החלש של הפנס, כשלפתע אני שומעת זרד מתפצח מאחורי. האינסטינקטים שלי מגיבים במהירות ואני מסתובבת עם אגרופים מורמים.
"אדוארד? מה אתה עושה פה?"
"מה את עושה פה?!"
"לא עניינך, פשוט תחזור לאקדמיה" עניתי לו והמשכתי ללכת
"לאן את הולכת?"
"למה אכפת לך?! אתה רק נסיך מפונק שמציל נסיכות מטומטמות ממפלצות כמוני ואתה תהרוג אותי ברגע שתהיה לך הזדמנות!"
"אני לא מה שאת חושבת שאני!" הוא צעק עלי ונעצרתי. הסתובבתי אליו והסתכלתי לו בעיניים. "למה אכפת לך ממני? תסתכל עלי! אתה באמת רוצה להגיד לי שאתה לא מפחד ממני?"
"אני לא מפחד ממך"
*********