היפה והחיה גרסא שלי – פרק 9

בס"ד

בל נשענה לאחור ונשמה עמוקות. ריח השושנים השורר בספריה הימם אותה כל פעם מחדש.
"האדון החל לפזר פרחים בכל הבית מאז שהצהרת שאת אוהבת אותם" רטן קוקסוורט כאשר עלה נובל הכתים את צג הזכוכית שלו.
"זה לא היה ככה קודם?" תהתה בל.
"הו, לא. כלל וכלל לא. לעניות דעתי, האדון ביזבז את כישרונותיו באופן מחפיר, כאשר טען שהוא חיה. הוא חוזר למנהגיו כעת"
"אז, הוא לא היה כך תמיד? ידעתי! כיצד הוא הפך לחיה?" הסתקרנה בל.
קוקסוורט נבהל מכך שאמר יותר מדי. בל תמיד גרמה לו להתנהג בשחרור רסן, גם כאשר לא התכוונה לכך, ובתגובה הוא פשוט עזב את החדר.
'מה כבר אמרתי?' חשבה בל. המקום הפך למסקרן מיום ליום. בל כבר נחשה שראול הוא הנער יפה התואר שבתמונה, או שהוא קשור אליו קשר אדוק, אחרת לא היה זועם כ"כ כאשר מצא אותה משחזרת אותה. אבל נראה שהיה במקום סוד שכולם התעקשו להסתיר. בדרך-כלל היא לא חשבה עליו. וגם כך הוא עלה בדכעתה רק מדי פעם, כאשר העלו רמז לגביו, ואז תפסו את עצמם ושינו נושא. קוקסוורט, לומייר וגברת קומקום. או כל חפץ אחר בטירה, כולם החלו להתמם כאשר חתרה לכיוון זה.
את הרהוריה קטע החיה שנכנס לספריה.
"בוקר טוב בל"
"בוקר טוב ראול"
"מה את קוראת?" בל הראתה לו את הספר והחיה נחר בבוז
"רומאו ויוליה?!"
"מה רע בזה?"
"שום דבר, מלבד העובדה שזהו רומן אווילי ומיותר!"
"לא נכון!" התקלחה בל, שהסיפור נגע לליבה עד מאוד. "זהו סיפור מרגש, שמדבר על כמה אנשים יכולים להקריב למען האהבה!"
"זהו סיפור טיפשי על שני ילדים מוצפי הרמונים!"
"הם אהבו אחד את השנייה!"
"יוליה הייתה בת 14, וטיפשה גדולה. וכך גם רומאו, הם לא יכלו לבדוק אם השני מת לפני שהם התאבדו? יוליה אפילו לא בדקה אם רומאו באמת מת וכבר התאבדה, ורומאו אחריה. סלחי לי, אבל זהו סיפור שפשוט ממחיש מה קורה כאשר מפרים את החוקים!"
"כאילו שאתה מבין בהפרת חוקים!"
לפתע החיה נראה פגיע, נראה שבל דרכה בטעות על נקודה רגישה.
"אין לך מושג כמה שאני מבין בחוקים." לפני רגע הוא עוד התלהם בהכפשת הסיפור, פתאום הוא נראה כזקוק לחיבוק.
"סלחי לי." ביקש ברשמיות "תרשי לי להציע לך סיפור שאהוב עלי" הוא חיטט במדפים עד שחזר עם ספר קטן.
הספר אכן היה קטן, פיצפון, ליתר דיוק. באורך אמתה של בל וברוחב שלוש אצבעות. בל יכלה לסגור עליו את כף ידה, ולא הייתם חושבים שהיא מחביאה שם משהו.
הספרון היה וורוד. שוליו מוזהבים ועל כריכתו אות "א" כחולה מבריקה.
"וואו" בל ניסתה לחשב את משקלו של הספר, אבל למרות אוביו הוא היה קל כנוצה.
"מהיכן הוא?"
"הוא הוזמן במיוחד. אני יכול להביא את הגרסא הרגילה אם יהיה לך קשה לקרוא. זה כתב קטן"
הוא הביא ספר נוסף בגודל סביר.
על הכריכה היה מצוייר גן קטן, ומתוך אחד הפרחים מציצה ילדה חמודה, לבושה בשמלת עלים. השם המלא היה כתוב בתוך הספר.
"אצבעונית" קראה בל. "זה נשמע מעניין. תסכים להקריא לי?"
"בשמחה" נענה החיה. הוא באמת שמח מאוד. בימים האחרונים בל לא דחתה אותו. היא לא נסתה לנצל כל הזדמנות להתחמק מנוכחותו. אומנם היא גם לא חיפשה את קרבתו אבל זה היה שיפור עצום לעומת הימים הראשונים, שבהם היא פחדה ושנאה אותו. הפחד פינה את מקומו לחמלה, ואז לסקרנות, היא הכירה אותו הרבה יותר משחשבה שתכיר, משחשבה שיש להכיר. היא ידעה שהוא מגדל את השושנים בעצמו. היא ידע איזה גוון היה האהוב עליו ביותר (כתום) איך הוא מתחבר עם ציפורי הגן, מה הוא אוהב לאכול, איזה מוזיקה הוא אוהב לנגן….
זו הייתה הפתעה נעימה לדעת שהוא מנגן. היא שוחחה עם גברת קומקום כאשר מנגינה עדינה, סוחפת וקסומה נשמעה ברחבי הטירה.
גברת קומקום הופתעה אפילו יותר מבל, ונמלאה התרגשות. היא החלה לדבר לפני שבל שאלה.
"האדון מנגן שוב!"
"זה ראול?" בל הוקסמה. היא הייתה רגילה לצלילים הצורמים-עליזים של הצוענים. או לקולו המלא של אביה המזמר לה בשקט לפני שנרדמה, אבל היא מעולם לא נתקלה בכאלה צלילים מתוקים, גבוהים, סוחפים, צלילים שמלאו אותה בהמון הרגשות משונות וסותרות, שטילטלו אותה, וגרמו לה לרצות לצחוק ולבכות בו זמנית….
"בל?"
בל התנערה מהרהוריה ונחתה שוב בספריה, לצד החיה שסיים להקריא את האגדה על אצבעונית.
"מה את אומרת על הסיפור?"
"הוא יפה מאוד, אבל הוא כן מזכיר את רומאו ויוליה"
"מה פתאום? איך הוא מזכיר?"
"אצבעונית התאהבה בנסיך לאחר פגישה אחת, היא אהבה אותו ולא הסכימה להתחתן עם אף אחד אחר. לא הקרפד. וגם לא החולד."
"אין כאן מה להשוות, לאצבעונית הייתה בחירה חופשית להינשא למי שתרצה!"
"לא בדיוק, הקרפד הרי חטף אותה."
"אבל הוא אהב אותה, הוא בוודאי רק רצה שתהיה שלו."
"אבל הוא לא חשב על רגשותיה, ולא היה אכפת לו שהיא לא אוהבת אותו, היא אומנם הייתה יפה, אבל הקרפד מכוער בעיני בגלל שהוא לא חשב עליה אלה רק על עצמו, לא בגלל שהוא קרפד. איך אפשר לאהוב משהו שמנכס אותך בצורה כזו? אי-אפשר. "
החיה חשב על זה רגע, ואז נשף באנחה את האוויר מראותיו.
"מה זה משנה? היא הרי ברחה בסוף."
"כן." הסכימה בל. "היא ברחה בסוף."
היא הרגישה הרגשה משונה של טרדה, כאילו הם כבר לא מדברים רק על הסיפור.

"ארוחת צהריים!" קטע לומייר את הרע המביך כשהתפרץ לספרייה
"הארוחה מוכ- אה, לא התכוונתי להפריע.." נבוך לומייר כאשר הבחין בתנוחתם, רוכנים אחד מול השני ושניהם החזיקים בספר.
"זה בסדר לומייר, תודה." פטר אותו החיה וצעד לעבר חדר האוכל.