היפה והחיה- גרסא שלי פרק 5

דבר ראשון: סליחה שלקח לי מלא זמן להעלות את הפרק לא היה לי זמן לכתוב.
ועכשיו הסיפור:

"תנו לי לצאת! תנו לי לצאת! הצילו!!"
תום בעט וצעק כל הדרך מהטירה עד שנגמר לו הכוח. הוא התכווץ בפינת המרכבה המכושפת שהתנדנדה והתחבטה בדרך למחנה הצוענים.
ברגע שהמרכבה נעצרה ושחררה את מנעול הדלת פרץ תום החוצה, כ"כ לחוץ היה שלא ראה את מבטי ההפתעה של שאר הצוענים. הכרכרה החלה לחזור לטירה.
"אתם חייבים לעזור!" זעק תום
"מה? מה קרה תום? איך… מה לכל הרוחות?" קרא ג'ורדן ונתמך בשאלות דומות ע"י שאר הצוענים.
תום נתקף פתאום שנאה יוקדת לג'ורדן, הכל בגלל ההתערבות הטיפשית שלו! הוא התנפל עליו בעצבים, חובט בו בזעם. ג'ורדן המופתע החל להתגונן
"הי! מה קרה לך בן-אדם?! מה לא בסדר אתך!"
"זה בגללך! זה הכול בגללך!" צרח תום. ג'ורדן שלא הבין החל להחזיר לתום ושניהם התגוללו על הקרקע, מתנשפים ומנסים לפגוע אחד בשני כמה שיותר.
"הי!"
"תפסיק!"
"מה קורה לך?"
"תקראו לאבא שלו!"
שאר הנוכחים החלו להפריד בניהם, כשהצליחו, ארבע גברים היו צריכים להחזיק בתום. ג'ורדן החליק את ידו על שפתו התחתונה שנקרעה במהלך ההתכתשות וירק דם.
"מה יש לך?!"
לתום החל לצמוח 'פנס' בעין.
"בגללך הוא חטף אותה!"
"מה?" התערער ג'ורדן ושאר האנשים ניסו להבין על מה תום מדבר
"בל! הוא חטף את בל וכלא אותה!" תום החל לבכות. אוי, איזו בושה!
"מי חטף את בל?" נדחף גסטון קדימה
"מתי בכלל היא הספיקה להיחטף? היא בדיוק סרבה להצעת הנישואין שלי!" החל גסטון להתנפח
"היא-רגע, מה? מתי הספקת להציע לה נישואין?" לרגע הוסחה דעתו של תום. גסטון הסיט את מבטו ונראה שהוא מתעניין בקצה מגפו הרבה יותר מין הנחוץ.
"הוא הציע לה מוקדם יותר הערב," הסביר צועני זקן אחד בשם לפאו וגיחך "היא לגמרי דחתה אותו" הוא הפסיק לגחך מיד כשראה את מבטו של גסטון החזק ממנו פי-שניים. אבל מלמל מתחת לשפמו "ילדה חכמה".
"אבל מה קרה?" שאלה פנלופי, אחת החברות של בל
"אני הלכתי לטירה, כמו שהתערבנו" תום שלח מבט של רוצח לעבר ג'ורדן "ובעל הטירה, חיה מפלצתית, תפס אותי."
הוא דילג על החלק של החפצים המדברים. הוא ידע שייחשב למשוגע אם יוסיף אותם, ואז איש לא ייקח את דבריו ברצינות.
"הסוס שלי ברח, כנראה אל בל, היא הגיע לשם אחרי כמה שעות, וחיפשה אותי." הוא נשם עמוק, מריץ את הזיכרונות בראשו
"היא מצאה אותי, היא ניסתה לשחרר אותי, החיה תפס אותה," הוא לא האמין שקולו נשבר, הוא צריך להיות חזק יותר
"היא.. התעמתה אתו, ניסתה לשחרר אותי, שוב דבר לא עזר עד.." הוא התקשה לסיים כי הרגיש שאין לו מספיק אוויר
"הוא הסכים לשחרר אותי רק אחרי שהיא לקחה את מקומי."
האנשים שהקשיבו היו דמומים, מתקשים לעכל. ורק גסטון חזר ושאל:
"מה? מה ז'תומרת שהיא 'לקחה את מקומך'?"
זעמו של תום ניצת מחדש
"הכוונה שהיא נשארה שם כאסירה במקומי, טיפש שכמוך!" צעק בכעס "אסירה לכל החיים!" חזר וצעק
"מי יודע מה הוא יעשה לה שם" הוסיף יותר בשקט. בצידי העין הוא ראה את פנלופי מכסה את פיה בזוועה.
הגברים שאחזו בו שחררו אותו, והוא צנח לקרקע, מובס. כולם החלו לדבר בינם לבין עצמם ולשאול מה לעשות, קולה של פנלופי פילח את הקהל
"אנחנו צריכים להציל אותה!" קראה בעוז. האנשים החלו להנהן ולהציע רעיונות. גסטון החל להתרברב שהוא יהרוג את החיה ויזכה בליבה של בל, לפאו הצנום מלמל שאל להם להחפז… צריך לחשוב.
ויכול מאוד להיות שהיה מתפתח שם ריב מכוער בין הנוכחים עד שהם שמו לב שקארן, אביו של תום וראש השבט נמצא בניהם.
"מה קורה פה?" שאל בקולו העמוק, האיטי והסמכותי. כשנענה בשתיקה סימן לתום לבוא איתו, ופנה לעבר קרון המגורים הכבד שלהם.
"אתה מוכן להסביר לי על מה המהומה?" שאל אחרי שהתיישב בכיסא הנוח שלו מאחורי שולחן משרדי ששיווה לחדר מראה רציני של בית-משפט.
תום לא ישב. הוא החל להסתובב החדר וקילל. מה שלא מצא חן בעיני אימו, שקראה בזעף: "תום!"
אבל קארן הרים את ידו וסימן לה לעזוב את תום במנוחה. הא הבין שתום זקוק לפריקה הזו.
בסופו של דבר התיישב תום מול אביו, שוקע נמוך בכיסא.
"ועכשיו, לאחר שהוצאת את זעמך החוצה, אני מקווה. תואיל להסביר לי מה עובר על הבן שלי שהוא מסעיר כך את שבטו?"
תום החל להסביר בקול נמוך ובמבט מושפל מה קרה. הוא סיפר הכל, בלי להחסיר דבר. כולל החלקים המביכים והחפצים המדברים. כשסיים, הרים את מבטו בחשש. את הבעת פניו של קארן היה בלתי-אפשרי לפענח.
"ועכשיו היא כלואה באיזה צינוק של מפלצת מטורפת, ואי אפשר לדעת מה יקרה לה והכל באשמתי." סיכם.
"ו-" לחץ אביו במתינות
"ואני יודע שזה לא היה קורה לו הייתי מקשיב לבל בהתחלה"
"לא" לא, זו לא הייתה התשובה הנכונה.
"אני יודע שזה לא היה קורה אילו לא הייתי פזיז, אילו הייתי חושב על מה שאני עושה ולא קופץ על כל הזדמנות להסתבך"
"כן" זו בהחלט הייתה התשובה הנכונה.
"אז מה עושים, אבא?" שאל תום בייאוש
"תאר לי שוב את החיה" תום תהה למה, האם לא היה ברור מספיק בפעם הראשונה? אבל הוא שמר את תהיותיו לעצמו וחזר על מראה החיה. מדייק בכל פרט. כשסיים חזר ושאל:
"אז מה עושים?"
מצחו של קארן התקמט במחשבה, ופניו נראו כאילו הזדקנו במיליון שנה כשענה:
"לא עושים כלום".
תום היה בטוח שאביו מתלוצץ, והיתכעס על כך שבחר לצחוק בזמן כה גרוע. אבל אז קלט שקארן לגמרי רציני.
"השתגעת?!" זו הייתה אימו של תום שבל הייתה לה כבת "אתה לא תעשה כלום?"
"להישאר בחסותו של החיה הייתה בחירתה של בל. בואו נכבד זאת."
תום ואימו אפילו לא הצליחו לענות, הם חשבו בברור שקארן השתגע.
"בכל מקרה, זה לא משנה. אנחנו נוסעים מפה, מחר." משהו לא מובן בהחלט קרה פה, קארן מעולם לא החליט החלטות פזיזות כאלה של היום-למחר. הוא מיהר לומר לתום ואשתו שקפצו למשמע ההחלטה
"זה לא נתון לוויכוח. אנחנו עוזבי מחר. במלא נשארנו באזור יותר מדי." הוא קם, בסימן שההחלטה סופית וניכנס לחדרו. אשתו נכנסה אחריו, וגם כשסגרה את הדלת שמע תום את הוויכוח בין הוריו.
הוא חש כאב ראש ותחושת בלבול עזה. והניח את ראשו בין ברכיו. מה קרה פה? האם אביו לא אוהב את בל? הרי היא מזמן בת-בית אצלם, כאשר נשבעו כאחים בירך אביו על ההחלטה, מרוצה מכך שתום מתחבר אל אדם אחראי, אימו מעולם לא הסתירה את העובדה שהיא פחות או יותר אימצה את בל.
האם זה לא מובן מאליו שצריך לחלץ אותה מהחיה?
הוא יצא החוצה. פנלופי חיכתה לו מחוץ לקרון כשהחל ללכת היא היססה, ואז באה בעקבותיו.
"אפשר להסתובב אתך?"
תום הנהן. והיא הלכה לצידו בדממה.
"אני פשוט לא מבין את זה!" התפרץ אחרי כמה צעדים. פנלופי הנהנה
"למה אבא שלך לא מוכן לשחרר את בל?"
"תאמיני לי שאני לא יוד- איך את יודעת?"
פנלופי הרכינה את ראשה והסמיקה
"לא חשוב" נאנח
"באמת יש שם חפצים מדברים?" תום בחן את פניה, לא, היא לא צחקה, היא שאלה ברצינות.
"כן"
הוא שמע את פנלופי ממלמלת "מדהים" וכעס גם עליה
"זה לא מדהים!" התרגז.
הוא הבהיל אותה, ואז כעס על עצמו. 'תתאפס' חשב.
"בבקשה, על תכעס עלי תום, אני בצד שלך" תום נאנח
,אני לא כועס עליך, פנלופי. אני כועס על אבא שלי… מאוד. ואני לא יודע מה לעשות." הם הקיפו את המחנה השקט, פקודתו של אביו להתארגן כבר התפשטה וקולות אריזה ופינוי חפצים נשמעו.
הם עקפו כמה קרונות והגיעו לעץ אורן ענק שצמח בצד הדרך. פנלופי התיישבה ותום התיישב לידה.
"אתה מתכוון להפר את ההוראה שנתן אבא שלך? לחזור לטירה?" תום הופתע שפנלופי קראה אותו טוב כ"כ.
"ואת? את תפרי פקודה?"
פנלופי החרישה, אבל תום ידע שהיא לעולם לא תפר פקודה. הוא התרחק ממנה מעט.
"בבקשה תום", פנלופי נצמדה אליו.
"זה.. מסובך. בל היא חכמה וחזקה. ולהפר פקודה של אבא שלך… אני רוצה לעזור, באמת."
היא השעינה את ראשה על כתפו וחיבקה את מותניו. הוא נשם אותה וליטף את שערה. "ומלבד זאת…" היא הוסיפה בחשש "יש עוד דברים שאתה בטח לא יודע"
"מה אני לא יודע?" היא לא ענתה, כך שבוודאי רק ניסתה לנחם אותו. הוא ניסה לחשוב על זה בזמן שפנלופי ליטפה את גבו. היא נשענה עליו בנוחות ונחמה אותו בנוכחותה עד שנרדמה עליו.
מה הוא לא יודע?
"ובכל זאת" מלמל "גם אם איש לא יסכים יעזור לי, אני אציל אותה בעצמי"