היפה והחיה- גרסא שלי פרק 2

בס"ד

השמש שקעה וירח מלא, כסוף ומבריק ויפיפה שטף באורו את האחו שבו נחו קרונות המגורים של הצוענים. שעה חלפה, עוד אחת, עוד אחת…. בל הייתה על קוצים. איפה הוא?, איפה הוא? איפה הוא? איפה הוא? "בל, אולי תפסיקי לנקוש ככה? זה ממש מעצבן". בל העיפה מבט מלא קוצר-רוח לעבר גסטון, שבזמן האחרון החל להציק לה, בהתחלה זה סתם היה לא נעים, אבל הוא התקדם לרמזים ברורים לגבי מטרותיו כלפיה. אם בל הייתה חושבת שיש שמץ של חום ורגישות בברנש הזה, היא אומנם לא הייתה רוצה להיענות לו אבל היא גם הייתה יתר מרוככת כלפיו, מנסה להסביר לו שלא כדי לו לבזבז את זמנו עלייה כי לא יצא מזה שום דבר. אבל גסטון היה איש נפוח ויהיר עם כישרון ציד, שרירים מנופחים, מראה סביר ואגו גדול כ"כ שלא הותיר בו מקום לשום דבר אחר, כנראה, כך שבל פשוט התעלמה מקיומו עד כמה שאפשר. לתעלומה בעיניה היה כיצד יכולות הבנות להמשך אל גבר דוחה כ"כ.
גסטון אמר לה משהו, אבל היא לא שמעה "סליחה, מה?"
"אמרתי שברצוני לקחת אותך למדורה הלילה." המדורה הייתה סוג של ארוחת ערב שבטית שהתקיימה לכבוד אירועים מיוחדים כמו מסיבות יום הולדת או אספת שבט או דרך להעביר הודעות לכל הצוענים בבת אחת. לבל ממש לא התחשק ללכת למדורה הערב, ובטח לא עם היצור הזה.
"סליחה, אבל אני הולכת עם תום" שמטה את התירוץ הקבוע שלה.
"כן, אבל תום לא פה" חייך גסטון בשביעות רצון וברוב חוצפתו תחב את ידו לידה ומשך ספק גרר אותה למדורה. כאשר הגיעו סוף סוף (כי בל התנגדה כל הדרך) העמיד את בל הנרגזת באמצע המעגל שהתאסף, ובל, נבוכה וסמוקה נחרדה כאשר גסטון כרע על ברך ואחז בכף ידע לנגד עיני כל האנשים בשבט. היא קלטה כמה מבטי קנאה של בנות אחרות, היא הייתה מתחלפת איתן בשמחה. גסטון כחכח מעט בגרונו ופתח בנאומו 'אוי לא' בל צלפה במבטה מצד לצד, מחפשת דרך להימלט 'אוי לא אוי לא אוי לא!'
"בל היפה" פתח גסטון "בתור גבר עמל הנאמן לשבט, צייד מהולל, יפה תואר, מקובל בחברה, גאון שכמוני, בעל כוח ואון.." כמה אנשים צקצקו בחוסר סבלנות ואותתו לו להמשיך "…אני, עבדך הנאמן בא להציע את עצמי לפנך, בענוותי הרבה, לעיני שאר האנשים האלה, בבקשה לקחת את ידך לי לאישה" בל הנדהמת הייתה צריכה להפסיק אותו באותו רגע, אבל היא פספסה את ההזדמנות והוא המשיך "יופייך, חינך, וגופך הענוג מכפרים בהחלט על יתמותך ו- אה… אי-שייכותך המלא אלינו.. ואני בטוח שאתי תהפכי לרעיה ראויה"
הוא חיכה בציפייה למוצא פיה. בל עברה במשך הנאום הקצר שלו ממצב של תדהמה, גועל, מבוכה, שוב גועל, וכעס עצום. כיצד הוא מעז לדבר עלייה ככה?
"ו-?" שאלה
"ו-?….. מה?" גירד גסטון את רעמת השער השחור והסבוך שלו במבוכה, לזה הוא לא ציפה.
"ומה עוד אתה מוצא בי?" שאלה בל בנועם
"אהה.. את יפה" חזר גסטון, מבולבל, זה מה שהוא אמור להגיד, לא? ואז היא אמורה לומר כן?
"אתה לא חושב שאני חכמה?" גסטון לא ידע כיצד להגיב
"או, די חכמה, כן…"
"וזהו? והאופי שלי? איך הוא בעינייך?"
"האופי שלך? אה…." גסטון התבלבל לגמרי, זה ממש לא הלך לפי הציפיות שלו
"ובקיצור," חתמה בל "אתה חושב שאנחנו מתאימים?" גסטון נאחז השאלה כמו קרש הצלה, אם בל תסרב הוא יבחר נערה אחרת, אולי לא כ"כ יפה, אבל, את ההשפלה של לקבל 'לא' מול כל השבט הוא לא יוכל לסבול "בוודאי שאנחנו מתאימים! האמיני לי בל-"
"למה? בגלל שאני יפה? מה אתה מוצא בי? מוצא בי- גסטון, בי- לא בצורה החיצונית שלי, בי!"
גסטון פתח ופער את פיו בצורה מגוחכת למדי, הלום מהמחשבה שיש משהיא שלא חפצה בו
"אז אני אומרת לא, גסטון, תודה, אבל אני לא חושבת שאני מתאימה לך, כמו שאתה לא מתאים לי. המון תודה אבל, לא."
גסטון נאחז בה, לא מסוגל להיות דחוי "האמיני לי בל, אני.. אני חושב שיש בך הרבה מאוד, את יפה… ו-..ו-.. חכמה.. ומתוקה..ו-.." בל הביטה בו בעייפות, חשה תערובת של רחמים וסלידה כלפיו
"ואם אתכער פתאום?" שאלה "מכל סיבה שהיא- חס וחלילה, עדיין תרצה בי?"
גסטון הוריד את ראשו ושתק. כל טיפת רחמים שהיא התנקזה והפכה לבוז "ככה חשבתי" מלמלה ופנתה לעבר קרון המגורים שלה, מתעלמת ככל יכולתה מהנוכחים.

***********************************************************************

'חבל שלא לקחתי סוודר' חשב תום הרועד מקור, הוא הצטנף רחוק ככל יכולתו מקיר האבן ששאב את חום גופו אל הקש המלוכלך. ומישש את התליון התלוי על שרשרת דקה שלצווארו. התליון היה מגולף מפסת עץ דקה אך חזקה בצורת חצי סליל של דנ"א, לבל היה את החצי השני וכאשר חיברו את השרשראות יצרו התליונים סליל שלם שסימן את קשר-הדם כביכול שקישר בין בל ותום כאחים.
בל צדקה, ההתערבות שלו לא הייתה שווה למרות הכל.
למרות שהכול התחיל בסדר.
וזה היה גם מסתיים בסדר ללא היה בוחר בפסלון המצווח ההוא, למרות הכול, הטירה אכן הייתה מכושפת.
כאשר התגנב על שטח הטירה המרוצף המקום הקרין תחושת בדידות חזקה כ"כ, שהוא רצה לברוח. זה היה המקום הפראי, היפיפה והעצוב ביותר שראה, ולא רק ראה, אלא גם נראה, כך לפחות הרגיש, כאילו החפצים הדוממים עוקבים אחריו, מקרינים לעברו מתח וחרדה וייאוש, מצפים למשהו. הוא התגנב אט אט, נפעם למראה העושר הרב הניבט אליו. כאשר עבר ליד שורה של שרישיונות מוכספים, היה בטוח ששמע חריקה, הוא הסתובב מיד ואולי רק הפחד תעתע בו אבל הוא היה בטוח שאחד מקסדות השריון הפנה קצת את מבטו אליו. כדי להתחמק הוא המשיך הלאה, מחפש חפץ שיכריז שהוא שייך לטירה אבל לא יעורר חשד אם יעלם לזמן מה, חפץ קטן שיוכל לסחוב בקלות
והוא חשב שהפסלון המוזהב הקטן בצורת פעוט שתפקדו לעמוד על ערמות דפים כדי שלא יפלו מתאים בדיוק.
הכל הלך ממש מושלם כאשר הוא הכניס את הפסלון לתיקו בזהירות מרבית ופנה לצאת.
זה הזמן שבו הפסלון החל לצרוח.
לקח לו זמן עד שקלט שמשהו צורח ומתחבט בתוך התיק שלו והיה בטוח שהפעיל בטעות איזו שהיא אזעקה, ואז הוא קלט שהרהיטים זזים, ממש זזים, ולא סתם זזים, אלא הם החלו לצעוק עליו "חוצפן! איך אתה מעז להיכנס ככה ולחטוף את הילד! נוכל קטן! שחרר אותו מיד! גנב! גזלן! ר-.."
"מה קורה פה?" נשמע קול במבטא מובהק של צווי סמכותי. נשמתו של תום כמעט פרחה שהבחין שהדובר הוא שעון אורלוגין קטן, שנעץ בו מבט כועס.
"חצוף! מה מעשה פה?" כולם החלו להאשים אותו:
"הוא גנב!" "גזלן!" "בוזז!" "פורץ!" "חטפן!"
"אאניי ללאא חטפתי…" מלמל "אני לא חטפתי…"
"אה, כן?" עקץ ארון מטבח אחד "שחרר את הילד!"
תום מיהר להוציא את הפסלון הבועט והצורח מתיקו, הפסלון דדה על עבר פסלונית ברונזה של אישה המחזיקה את שולי סינרה כך שיצר פמוט, האישה שמטה את שולי סינרה, חיבקה את בנה ופרצה בבכי. תום לא התכוון שזה מה שיקרה, הוא פתח וסגר את עיניו, מחכה שיחזור לעולם נורמלי.
"אורחים!" פמוט מכובד למראה נדחף קדימה עד שניצב ממש ליד השעון הנרגז, הפמוט התעלם או לא הבחין כנראה באווירה העוינת שהקיפה את תום, הוא קפץ ללחוץ את ידו של תום שהיה עסוק מדי במתרחש שאפילו לא פחד לקבל כוויה מאחד הנרות הבוערים.
"יקירי!" הכריז הפמוט "עלינו לסלוח לידידינו הצעיר, שלא ידע על המתרחש ושבוודאי לא התכוון ליצור מהומה! אנו צריכים להראות לו שאנו גם בני אדם- כלומר, סליחה, יכולים לארח בצורה מכובדת ו-" את נאומו הנלהב קטע השעון שהטיח "הוא לא אורח! הוא איש זר!" בינתיים החלו כל הרהיטים והחפצים לחזור למקומם. הם היו מורגלים בוויכוחים שביניהם ולא ששו לחזות באחד נוסף.
"אישי היקר" קרא הפמוט הנרגש "אתה חייב לסלוח לנו, אנו איננו רגילים במבקרים" תום החל להשתעשע, הטירה באמת מכושפת, וואו!
בום.
תום הפנה את ראשו ימינה ושמאלה, מחפש את מקור הרעידות
בום בום.
אור הנרות של הפמוט החוויר, השעון כיסה את פניו בידי נחושת קטנטנות לקישוט. תום לא הבין, לפני רגע נראה שהכול מסתדר ועכשיו כולם פתאום מפוחדים? מה קורה כאן?
בום בום בום.
ואז, תום הבחין בדמות ענקית, מפלצת פראית ושעירה ונוראית,
החיה זינקה עליו, הצמידה אותו לרצפה ושאלה בקול עמוק ונורא: "מי אתה ומה מעשיך בטירה שלי?"