היפה והחיה-גרסא שלי פרק 11

בס"ד

בל לא יכלה שלא לשים לב להתארגנות בטירה. שנוקתה טוב יותר, הבריקה ונצצה מתמיד.
לוויכוחים התכופים וגוברים מתמיד של לומייר וקוקסוורט, שהתווכחו על הכל: הקישוטים, האוכל, המוזיקה,
חפצים הסתובבו בטרוף חושים אבל נמנעו מלדבר איתה, דבר שהגביר את חשדה.
היה צריך להוציא אותה מין הטירה, לפחות לזמן קצר, כדי שכולם יוכלו להתארגן בשקט.
ראול התנגד לרעיון מכול וכול.
"אם היא תצא," רטן בזעף מעורבב בחרדת נטישה "היא לא תחזור"
"אז למה שלא תצא איתה?" עודדה גברת קומקום "תיסעו במרכבה, צאו לטיול, זה יהיה נחמד"
למען האמת, ראול רצה מאוד לצאת החוצה. שנים שהוא נשאר בטירה, לבד, בחושך, כי פחד לצאת, פחד שיראו אותו, אבל טיול בכרכרה, עם בל, נשמע לו מפתה.
"תכינו את הסוסים" החליט.

בל עמדה מול המראה בחדרה והסתרקה. נראה שבזמן האחרון היא לא רצויה כל כך בין חפצי הטירה, שפתחו בניקיונות אביב מטורפים והיא לא הרגישה נעים להסתובב להם בין הרגליים.
דפיקה נשמעה.
בל חייכה, מזהה את קול נקישותיו של ראול, ומהרה לפתוח לו.
ראול היה לבוש יפה, בחליפה מלאה, מחויטת, וגלימה בעלת ברדס ענק שהסתיר את פניו.
"מדוע התלבשת כך?" שאלה בסקרנות.
"חשבתי, שאולי, תרצי לצאת?" הציע ראול.
לרגע בל נאטמה בהפתעה.
"לצאת… כלומר, החוצה? מחוץ לשטח הטירה?" התרגשות החלה לפעפע בה, כבר כמעט שנה שהיא לא יצאה. מאז אותו ליל אימים בשבוע הראשון לשהותה בטירה, השוטטות כחופשיה, החוץ, חסר לה יותר משהייתה מוכנה להודות, כעת היא התרגשה יותר מאי פעם, היא עצמה לא הבינה כמה טיולים חסרים לה עד שראול הציע לה לצאת.
"נרכב בכרכרה, הווילונות יהיו מוסטים, אבל תוכלי להתבונן בעיר." צינן מעט את התלהבותה.
"בסדר" בל הסכימה לכל תנאי, העיקר שתצא כבר. "מתי יוצאים?"
"עכשיו"

התושבים בעיר חדלו ממלכתם כאשר המרכבה המפוארת של נסיכם עברה בשבילים המרוצפים.
חצופים וסקרנים ניסו אף להציץ פנימה.
ראול התכווץ במושבו וסגר את הווילון האטום מעל ווילון התחרה השקוף. בל לעומת זאת רכנה קרוב לחלון ובלעה בעינים שוקקות את המראות והצלילים.
"למה הם נסערים מאיתנו?" שאלה בתימהון.
"כי לא יצאתי החוצה כבר חמש שנים." הסביר ראול. בל חשבה כמה זה נורא להיתקע בבית חמש שנים בלי לצאת, יום אחרי יום, מכוער ומקולל. היא הניחה את ידה באהדה על ידו של ראול.
"הם לא רגילים אלי, הרי כמעט ולא התערבתי בעניינם שנים רבות" המשיך בקול קצת חנוק.
למען האמת, הוא לא חשב על נתיניו כלל, אחרי שקולל מי שבאמת דאג לענייני התושבים, למיסים, לחקלאות ולמסדר תושבים היו היועצים החשבונאיים והפקידים שלו, שהפכו כולם לכלי משרד, עיטים וסרגלים ופנקסים נוצצים.
גם לפני שקולל לא חשב עליהם יותר מאשר כאמצעי למיסים אשר יסבסדו את נשפיו ומסיבותיו היקרות. הוא תהה כמה חסך כעת, בשנים שבהם לא היה צורך בהוצאת כסף על מסיבות. ואפילו דברים בסיסים כמו מזון, (הרי הוא היחיד שאכל) חימום הטירה (כמה עצים צריך עבור אדם יחיד?) ושאר סדרי הבית.
הוא התבונן בבל, שערה הפזור הארוך, צבעו העז בורק בזוהר השמש ומתבדר ברוח הקלה שנשבה בחלון, עיניה נצצו, פניה הסמיקו בהתרגשות. כפות ידיה הקטנות תופפו על ברכה. היא הזכירה לו את הימים הראשונים שלהם ביחד, ימים מלאים, סוערים ומלאי חיות. הוא התעצב. בזמן האחרון הם לא רבו כלל. זה היה אמור לשמח אותו אבל נדמה שבל התכווצה לתוך עצמה עם הזמן, החודשים הארוכים של חיי מאסר בטירה כמו החלישו את האנרגיה התמידית שאפפה אותה, ועצב ניבט מעיניה. פעמים מצא אותה בוכה.
הוא ידע שהיא מתגעגעת. לחופש, לחבריה, לחיי הנדידה, לעשייה. ולאחיה יותר מכול. היא לא התלוננה. וגם לא ידעה עד כמה כואב לו שכואב לה שכן היא ניסתה להסתיר זאת, אבל ראול תהה עד כמה הוא מיטיב איתה בעצם, כאשר הוא מנתק אותה מכל חי בארמון השיש שלו. הוא תרץ לעצמו מליון תירוצים למה הוא לא יכול לשחרר אותה, הקללה, אין לה לאן לחזור, הטירה מתפקדת טוב יותר כאשר היא בסביבה. אבל האמת היא שהוא פשוט רצה אותה אצלו, בל הייתה טובת לב, חכמה. עקשנית מאין כמוה, הם יכלו להתווכח שעות על-גבי שעות לפעמים, היא הייתה יפה מאוד, טובה אליו. הוא פשוט לא רצה להיפרד ממנה. היא גרמה לו להרגיש מוערך, דבר שמעולם לא הרגיש, היא לא פחדה ממנו, שררה בינם כנות.
הוא אהב אותה.
הוא לא ידע אם היא אוהבת אותו, הוא סבר שלא, לפחות, הוא קיווה שהיא מחבבת אותו, או לפחות לא שונאת אותו.
למען האמת, בל עצמה לא ידעה מה היא מרגישה כלפיו. בהתחלה שנאה אותו, ופחדה. אחר כך רחמה עליו, ועכשיו?
היא העריכה אותו, הוא היה חכם מאוד. נדיב, הוא ניסה להסתיר את טוב ליבו תחת מעטה של קשיחות, אבל ידעה לכמה דברים טובים הוא מסוגל.
האם אהבה אותו?
התשובה הפשוטה הייתה, שהיא לא יודעת. היא לא יודעת. והיא גם לא בררה את הדבר עם עצמה.
בכיכר העיר התנער ראול מהרהוריו כאשר בל קראה בעונג.
"מה קרה?"
בל הצביעה לכיכר, המקושטת ומגונדרת בדגלים צבעונים, דוכנים עליזים ופרחים.
"חג ה-'וור פנגטר'!* שכחתי לגמרי!" עוד לא סיימה את המשפט וכבר עטו על הכרכרה המוני אדם צבועים, המשליכים חופנים של אבקות צבעוניות שעטפו את הכרכרה הלבנה בדוגמה צבעונית.
גם בל וראול, המוגנים כביכול בתוך הכרכרה חטפו מלא הצבע לפנים. בל צחקה, פניה כתומים ושערה ירוק, לחייה התנפחו והיא מחאה כפיים כילדה קטנה שקיבלה סל ממתקים. ההתרגשות שטפה בגופה גלים-גלים והיא לא יכלה להפסיק. היא השתוקקה לצאת מין המרכבה, להצטרף אל המוני האדם החוגגים ולרקוד. רגלה נקשה בקצב המוזיקה המסחררת על רצפת הכרכרה. ראול חייך בסלחנות, נהנה בעל-כורחו.
"הינה" הוא הושיט לבל חופך של מטבעות זהב. "תסתובבי, תהני, קני לך משהו."
"אתה מרשה לי לצאת? אתה סומך עלי שאחזור?"
'לא' רצה לשאוג ראול, הוא כלל לא רצה לתת לה ללכת, הוא פחד מכך, אבל לא יכל שלא לתת לה.
"אני סומך עלייך"
"אני אחזור." הבטיחה. ואז:
"למה שלא תבוא איתי?"
"לא! את יודעת היטב שלא!"
"למה לא?" התעקשה בל והצביע על שני אנשים מחופשים שעברו לידם. לשניהם היו מסכות מחרידות במיוחד. "הם פשוט יחשבו שהתחפשת"
"בל, אני לא יוצא, ואת יודעת את זה, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי לצאת."

'איך היא תמיד משכנעת אותי לשיגעונות שלה?' תהה ראול רבע שעה אחרי. הוא התכווץ לתוך ברדס הגלימה שלו והשפיל את פניו מטה.
ביום רגיל התנהגות זו הייתה חשודה, אבל זהו לא היה יום רגיל, דמויות מסתוריות, מכוערות, יפיפיות ושמימיות היו חלק מהתחפושות הרבות.
בל נסחפה בהתלהבותה. ראול, שהחזיק את ידה בחוזקה פחד לשחרר ולאבד אותה בין המוני החוגגים הצפופים. הוא גם לא היה מוכן כלל למבול האנשים שנגשו לברכו, הרי הוא היה נסיכם המתבודד שסוף-כל סוף יצא החוצה. כישוריו החברתיים היו חלודים משהו, אבל הוא הצליח לעבור כמה שיחות נימוסין בשלום, בעיקר בזכות בל.
הוא הביט בה בהערצה, הנערה הזו נולדה ממש למלכות.
התושבים עצמם תהו על יציאתו הפתאומית לרחוב, בין פשוטי העם וללא שומרים בעיקר אחרי שנים שבהם לא יצר אות חיים. אבל אווירת החג והמשקאות העבירו עד מהרה את השאלות והם פשוט שמחו בו.
הנסיך יוצא לחגוג!
בכל חייו לא נהנה ראול כל כך, כמו באותו יום.
הוא התבונן בבל שהשתלבה עם הרוקדים. גופה הגמיש נע לכאן ולכאן, קופצת, מתפתלת, ומתנענעת בקצב. חוזרת להיות לכמה דקות אותה צוענייה פשוטה שהייתה.
הוא נהנה למראה התלהבותה להסתובב, מקפצת בין דוכן לדוכן כמו נערה צעירה ביום חג.
והוא הזכיר לעצמו שזה בדיוק מה שהיא, למעשה.
נערה צעירה שלא רצתה שהיום יגמר, והיא תאלץ לחזור ולכלא בטירה.
אבל היום אכן עמד להיגמר, והשמש החלה לשקוע. הם היו צריכים לחזור.
"בל, מאוחר, בואי נחזור לטירה" משך אותה מין החוגגים.
"רק עוד כמה דקות!" התחננה בלהט.
בל הרגישה שלא תוכל לחזור ולהיכלא שוב בשטח הטירה. היא פשוט לא יכלה! היום היה מושלם, וזה זמן רב שהיא לא הרגישה ח-י-ה כמו באותו יום, היא הרגישה שהיא נלחמת על נפשה, על שפיותה, אפילו. היא לא הרשתה לעצמה להודות לכל אורך הימים הארוכים עד כמה היא שונאת את המקום הסגור, גדול ככול שיהיה, עכשיו, כשטעמה את החופש והחוץ לזמן מועט, והבינה עד כמה יקר הוא, היא התפלצה מהמחשבה שזה יגמר לעוד מי יודע מתי ואם בכלל תצא שוב.
"בבקשה בקשה, רק עוד כמה דקות! אני מתחננת, אנא ממך!"
"לא". ראול עמד על שלו. "בואי. ואל תעשי בעיות. את הבטחת!"
נראה שכל האוויר שצברה מתנדף ממנה, אבל היא עלתה לכרכרה ללא מילה נוספת.
הם נסעו בשתיקה, בל התבוננה בחוגגים שעדיין הסתובבו ברחובות. מאושרים, פראיים, חופשיים.
דמעה אחת זלגה במורד לחייה והיא מחתה אותה בזעם. דמעות נוספות לא ירדו.
אבל היא הייתה מאושרת שלפחות חוותה את היום הזה, ראול היה נדיב אליה.
ראול! איזה נסיך מקסים יש לממלכה!
ראול לא ידע עם טוב עשה כשהוציא את בל. שקוע במחשבות, הוא נבהל כאשר חש בידה על כף ידו.
"תודה לך," הודתה ברגש "על היום הנהדר שהענקת לי, אתה…" ואז היא חיבקה את ראול חיבוק קצר. נראה שהחיבוק הפתיע גם את ראול וגם את בל. שניהם הסמיקו עמוקות והפנו את מבטם. לא היו עוד דיבורים עד שנכנסו לטירה, אבל לשניהם הייתה הרגשה טובה בלב.
ואז הם נכנסו לטירה ו-
וואו!
האומנם זו הטירה שעזבה בבוקר?
עכשיו לא הייתה זו עוד טירה מוזנחת, אלא ארמון חלומות. הכל הבריק, נצץ, ריח חלומי עמד באוויר, נראה שכל הצבעים הפכו לעזים, מסנוורים ועליזים יותר, מוזיקה עדינה רחפה באוויר.
"אמרת שהיום היה יום מושלם, אבל הוא לא נגמר." ראול הרים את סנטרה של בל וכיוון אותה לאולם הגדול. הוא היה ערוך ומוכן לנשף, על השולחן הייתה ארוחת מלכים, על כיסא נחה שמלת זהב נהדרת, מעשה ידי אומן, על השולחן עמדה עוגה שהייתה כולה עבודה אדריכלית של בצק וקצפת שהתנשאה לגובה שש קומות תפוחות.
"יום הולדת שמח בל"

* * * ***************************************************************** * * *

תום קילל חרש כאשר גסטון עקף אותו ומרכבתו השתפשפה בקרונו. הוא הרים מבט אל הנוף המוכר ושב להרגיש את הזעם המכלה על אביו, אותו זעם שחש לפני שנה, כאשר אביו עמד מנגד ולא הרים את ידו להצלת בל מידי החיה, אותו זעם שהתגלגל והפך לאדישות וחוסר הסכמה תמידי כלפיו. קארן הצטער על הידרדרות יחסיהם, אבל הוא לא הביעה חרטה על מעשיו והמחסום בניהם עמד בעינו.
ועכשיו הם חוזרים אל אותו מקום בדיוק!
בליבו נהג תום לכנות את המחנה "זירת הפשע" הפשע של מי? לא חשוב. של אביו, של החיה, שלו.
הוא התגעגע לבל מאוד. למזלו, הסוס היה צייתני מאוד ועדין מאוד, וזרם עם שאר הסוסים בדרך, כי תום לא נהג בו כיאות באותו יום.
זה היה מוזר, רק השנה שם לב כי בכל שנה הם חוזרים בעצם לאותו מקום, מאז זה חמישה או שישה שנים הם חזרו לאותו מחנה, באותו תאריך בדיוק ולא היה לזה שום קשר למה שקרה לבל.
או שמה שקרה לבל היה קשור לכך שהם חוזרים כל שנה באותו תאריך לאותו זמן?
הוא היה מבולבל.
פנלופי יצאה והתיישבה לידו על המשוורת. היא הכינה לו כריך.
שערה שהיה מפוזר פרוע תמיד הסתדר בצמה עבה מאז נישאה. תום שלח את ידו, פרק את הצמה ושחק בשערה. הרגל שפיתח לו בזמן שהיו מדברים.
"לחוץ?" שאלה, זו הייתה שאלה רטורית. היא עצמה הייתה לחוצה.
"מה את חושבת שיקרה?"
היא העבירה את ידה על בטנה שהחלה להתנפח.
"אין לי מושג, אבל אני מרגישה שזה לא יהיה ביקור רגיל."

* * * ********************************************************** * * *
ראול נעץ את מבטו בבל הלבושה שמלה זהובה, הוא הזמין אותה לרקוד.
"בסדר," הסמיקה בל, "אבל, רק שתדע שאני לא טובה ברקודים מהסוג הזה"
הוא משך בכתפיו. "גם אני לא"
הו, ראול בהחלט ידע לרקוד נכון, אומנם, לא רקד זמן מה, אבל הכישורים שלו והמיומנות שלו משעורי ריקוד נכנסו לפעולה מיד כשנעמד. הוא הוביל את בל בעדינות לאורך הרחבה. היא התאימה את עצמה לצעדיו והשעינה את ראשה על כתפו.
כל כך יפה,
כל כך טובה,
כל כך חכמה,
כל כך…
היא הייתה בין ידיו. אבל היא לא הייתה שלו.
זה תסכל אותו עד מאוד.
הוא הוביל אותה על הרחבה, מדי פעם תפס במותיה ורומם אותה באוויר, מחזיר אותה לרצפה בעדינות.
ליבו הלם בכוח. הערב הוא הולך ל….
ומה יקרה?
אם בל לא תסכים?
אם היה תדחה אותו?
מה יקרה ביניהם?
ואם… היא תסכים?…
זה אפשרי?….
בל עקבה אחרי ראול שהוביל אותה אל חלק לא מוכר בטירה. ואז בקושי מסוים, זיהתה אותו, מאחר שהייתה שם רק פעם אחת והמקום עבר ניקוי רציני.
האגף המערבי.
החדר של ראול.
מה הם עושים שם?
הם נעמדו במרפסת שחלשה על יופיים המדהים של הגנים.
בלי לרצות בכך, טעו מחשבותיה של בל לפעם הקודמת שהייתה כאן, על התוצאות של אותו לילה,
ומוקדם יותר, על פגישתה עם תום,
תום.
היא התגעגעה אליו כל כך, אליו ואל אימו, דאריה, ואביו קארן, ואל חברותיה, פנלופי, סטלה וקלי, אל…
האם יחזרו השנה? לפתע נזכרה שכל שנה באותו תאריך הם נהגו לחזור לכמה ימים לאותו שדה, בערך… בזמן הזה…. האם יחזרו?
"על מה את חושבת?" ראול ראה את אצבעותיה של בל שישפשפו את השרשרת שנתן לה תום, במשך השנה היא שפשפה אותה הרבה, כך שעכשיו היה התליון חלק ומרוט.
"אני, חשבתי על המשפחה שלי לרגע, אתה צודק, לא הייתי צריכה לגלוש…"
"את מתגעגעת אליהם?" איזו שאלה טיפשית.
"יותר מכל דבר אחר, הייתי רוצה לראות אותם" הודתה,
ראול חשב לרגע, זה לא היה בלתי אפשרי, אבל האם זה כדאי? כיצד תגיב בל למראה משפחתה? כיצד זה ישפיע על החלטתה כשישאל אותה…
ההחלטה נפלה.
"חכי רגע!" הוא קרא בסמכותיות, בל תהתה על מעשיו כשיצא וחזר, מחזיק מראה גדולה.
"היא קסומה" הסביר "תוכלי לראות דרכה כל דבר, רק תבקשי"
הוא הניח את המראה בין ידיה הרועדות, חששו שתיפול ותשבר התבדתה, ברגע שהונחה בידיה, התחזקה אחיזתה של בל לפלדה.
"האם, אוכל לראות את משפחתי… בבקשה?" את כולם, ביקשה בליבה, את כולם, את כל הצוענים.
צבעים, צורות החלו להופיע במעמקי המראה…. תמונות…. שדה רחב… אנשים המובילים קרונות…
התמונה התכווצה והתרחבה ואז התמקדה על קרון מסוים. קול חלש של יפחה נפלט אי-שם מאחורי גרונה של בל.
תום ופנלופי ישבו יחד בקרון הצבוע שהכריז כי זוהי השנה הראשונה לנושאיהם, שערה הפרוע בדרך כלל של פנלופי היה אסוף עתה בצמה הדוקה. היא הניחה יד אוהבת מסביב לכתפו של תום והם שוחחו בשקט. היא לטפה באצבע רועדת את פניו של תום, והתמונה היטשטשה. היא הרימה עיניים מבוהלות אל ראול שהסיר בעדינות את אצבעה והמראות חזרו. ואז קולות.
"…מה תעשה, כשנהיה כ"כ קרובים?"
"אני אנסה לבקר אותה, לבדוק שהיא עוד בסדר"
"אני בטוחה שהיא בסדר"
"שום אות חיים ממנה, כבר יותר משנה, מי יודע מה איתה?"
"אני גם מתגעגעת אליה."
"עד שהצלחתי להדחיק את זה, ועכשיו אנחנו חוזרים, למה אנחנו תמיד חוזרים לכאן? אף שבט אחר לא עושה את זה."
"על כך תדבר עם אביך"
תום חרק שיניים
כעת לא יכלה בל לראות בגלל הדמעות בעיניה. והיא לא הצליחה להדחיק אותן, הן טפטפו וחסמו את הראיה. ראול חילץ את הראי מאחיזתה.
"הם כאן…" היא הרגישה שמחה ועצב, געגוע,
מבול של רגשות שחבטו בה.
ראול הביט בה, עומדת בקצה המרפסת, מיבבת, מחפשת אחיזה. הוא ניגש וחיבק אותה בהיסוס מה.
היא לא דחתה אותו, להפך, היא חיבקה אותו בחזרה והשעינה את ראשה על כתפו, נתמכת בו.
"תודה" לחשה.
חום פרץ בחזהו.
הוא ליטף את גבה במשך דקות אחדות, עד שנרגעה. ואז איזן אותה מולו.
"בל…" קולו ניצרד במבוכה
"רציתי.. לשאול אותך הערב… שאלה מיוחדת, את חיה לצידי זמן מה, ונראה שאת לא פוחדת מפני עוד, מה שרציתי לומר, להציע, לבקש…"
"כן?" עודדה אותו בל.
"בל," הוא בלע את רוקו "אני חייב לך אמת. אני אוהב אותך. אני מעריץ אותך. הוקסמתי ממך מהשנייה הראשונה שבה ראיתי אותך, והתנהגותך הסלחנית כלפי, אופייך,חכמתך, יופייך המסנוור, גרם לי להתאהב בך ללא תקנה, בל, התנשאי לי?"