האגדה בעלת הכנפיים
"אמא,ספרי לי את האגדה בבקשה!!" אמר בנה בן ה-8
"לא, כבר מאוחר חזור לישון" אמרה
"נו, בבקשה אני מתחנן!" התחנן
"טוב נו, אבל מחר אין סיפור!" איימה
"טוב" ענה וחייך חיוך רחב .
האם נשמה עמוק והתחילה לספר את האגדה אותו אוהב בנה כל כך.
"היה הייתה נערה יפהפייה,שיערה האפור הארוך והגלי, עינייה הגדולות והיפות בצבע זהוב, מבנה גופה הרזון, גובהה המושלם, הקסים את תושביי הכפר.
הינה כוהנת הכפר, אך אף אחד לא ידע זאת,היא רצתה לשמור זאת בסוד, שאף אחד לא ידע, כי אין לדעת אם פתאום בה ימרדו תושבי הכפר. היא נחרדה מהמחשבה על כך שיום אחד היא תמות. לנערה היה סוד, אותו אף אחד אינו יודע היא שמרה זאת לעצמה, על מנת לא להיפגע. בלילות הייתה יוצאת החוצה ליער מחפשת את הנהר אותו אהבה נורא, לנהר הכחול היפייפה. מטפסת על עצה האהוב הגבוהה ביותר מכל העצים, עלתה לצמרת העץ הורידה את שימלתה הארוכה, בדקה שאף אחד לא מסתכל פרשה זוג כנפיים לבנות ועפה. הינה הרגישה נפלא, בשבילה הכנפיים היו כל חייה.
היא עפה הרחק מהכפר, הרוח לטפה את שיערה הארוך, ידיה הלבנות נגעו במי הנהר, מביטה בנוף המדהים של הכפר, הרגישה את ריחו הקסום של העצים המלבלבים, היא חייכה, צחקה, התהפכה על גבה זה הרגיש כל כך נפלא. השמש החלה לזרוח ,היא ירדה לדשא החמים הנמצא ליד הנהר הכניסה כנפיה, ולבשה את שמלתה.
היא סובבה את ראשה לאחור, לפתע הבחינה בנער הנמצא בגילה, הוא היה יפה תואר, שיערו בצבע חום קוצני ועניו ירוקות, גבוהה, שריר, הוא היה סמוראי אשר מגן על כפרה, היא נכנסה לחרדה.
"אוי לא הוא ראה את כנפיי מה עליי לעשות" מלמלה לעצמה
"אל תדאגי אני לא אפגע בך" אמר הסמוראי וניסה להתקרב, עשה צעד ועוד צעד, היא נכנסה ללחץ,לא ידעה מה יעלה בגורלה. היא התרחקה ממנו, מבלי לשים לב, פרשה כנפיה ועפה לבקתה אשר היה ביתה, אנשי הכפר הבחינו בה, חברתה הייתה איתה בביתה מנסה להחביאה, אנשי הכפר הוציאו מקלות על מנת להרוג אותה, ראו בעניהם את הצמאון לכסף,ליושר,דפקו בדלת בחוזקה.
"היא לא תמות נכון..?" שאל בנה ושפשף עניו
"רגע, חכה לסוף" אמרה האם
הם דפקו על הדלת בחוזקה,הם שברו אותה בקלות הלא זאת הייתה דלת מעץ, הנערה בעלת הכנפיים וחברתה יצאו דרך מעבר סודי, מאחורי ארונה מוסתרת עוד דלת, לפני שאנשי הכפר פרצו את הדלת, הנערה וחברתה,יצאו מהדלת הסודי אל הכפר.
"פססט בואי לכאן" לחשה דמות משונה
היא נכנסה לפחד, ליבה פעם בחוזקה. היא חששה שזה עוד מאנשי הכפר.
"מי זה" לחשה בחזרה
"זה אני, אותו הסמוראי שפגשת מוקדם יותר" לחש.
לפתע היא נרגעה, שמה לב שאין לו כוונה לפגוע בה נשמתה הסתדרה והלכה אליו יחד עם חברתה. הם הלכו למנהרה בו היה שוכן הסמוראי.
"פה אתה גר?" שאלה מופתעת
"כן, זה עדיף מכלום רוצות לאכל לשתות?" שאל ונשם לרווחה.
"לא, תודה" ענתה וחייכהץ
מבטיהם הצטלבו,'זוהי הייתה אהבה ממבט ראשון' איך שאומרים,השניים התקרבו ונהיו בני זוג.
אך לא לזמן רב מדי, אנשי הכפר מצאו את המערה בה שוכן הסמוראי.
לנערה היה נמאס להתחבא כל הזמן,היא רצתה לעוף להרגיש את ההרגשה הזאת עוד פעם אחת.
הנערה יצאה החוצה מהמחבוא פרשה כנפיה ועפה, היא הרגישה את ההרגשה הנפלאה הזאת פעם אחרונה בחייה, האנשים אשר רדפו אחריה לא חכו זמן רב,לקחו קשתויהם והרגו אותה, היא נפלה על הרצפה, הסמוראי רץ אליה.
"לא בבקשה אהובתי למה עשית זאת?!" צעק דמעות זלגו מעניו
"אל תבכה בבקשה,הנך יכל להגשים את בקשתי אליך?" שאלה מוחנקת
"כל דבר אשר תרצי" ענה
"בקשתי היא, אנא אל תשכח אותי בבקשה. אני, אני אוהבת אותך" אמרה ליטפה לחייו ונפטרה.
עברו כבר 5 שנים,הסמוראי המשיך בדרכו נשא לחברתה הטובה של הנערה,כך ידע שלעולם לא ישכח אותה, והיא תמיד תהייה חרוטה בזכרונו של אישתו וילדיו.
כל שנה ביום הולדתה, היה הולך לקברה שם ורדים אותם פרחים אותם אהבה נורא.
"אני אוהב אותך ואני תמיד אוהב" אמר נישק קברה והלך.
"אז כך נגמר סיפור ילדי עכשיו לך לישון" אמרה אמו ודגדגה אותו
"טוב, טוב אני הולך לישון" צחקק ונרדם
עינייו נסגרו,אמו נשקה במצחו כבתה את האור ויצאה מחדרו.
הלכה אל מטתה הנוחה אותה.
"אוי חברתי אני מתגעגעת כל כך" מלמלה לעצמה ונרדמה.
תגובות (1)
זה ממש יפה.
אהבתי שהאם מספרת אותה לבנה, למרות שמשהו בסוף לא ישב לי טוב…