ביישנית בממלכה -פרק 15

חודש עבר, ולינט ראתה שהחוקרים היו קרובים למציאת ראיות.
בשעות הליל, ג'וסלין הלכה אל היער, כדי להחביא את גופת ג'וסלין במקום אחר.
לינט חיפשה בכל מקום את גופת ג'וסלין.
"איפה היא נמצאת, איפה היא נמצאת.." היא מלמלה לעצמה.
היא ניסתה להיזכר באותו היום שבו רצחה אותה.היא נזכרה
במילותיה של ג'וסלין.
"בטח שלא התכוונה, שפחה קטנה, אם היו לה תשע נשמות,
הייתי נהנת מהעונג לרצוח אותה תשע פעמים" היא מלמלה לעצמה בעצבנות.
"למה אני לא מוצאת אותה?" שאלה לינט.
אחד השוטרים עבר, וראה את לינט.
"מלכתי, מה את עושה פה בשעות הליל, זהו אזור מסוכן" אמר השוטר.
"יצאתי לי לשאוף קצת אוויר" היא אמרה וצחקקה. היא נבהלה מקול השוטר.
אך שמרה על קור רוח.
"איך החיפושים אחר ג'וסלין?" היא שאלה, כדי להראות שהדבר הזה מעניין אותה.
"לצערינו החיפושים לא מתקדמים, אין לדעת אפילו אם מדובר ברצח, כי אפילו
את הגופה אנחנו לא מוצאים" הוא אמר בקול מצער.
לינט הייתה מבוהלת, היא הייתה בטוחה שהיא רצחה אותה ביער הזה,
איך הוא לא מוצאת את הגופה, לאן היא כבר הייתה יכולה ללכת?
לינט לא ידעה מה קרה מלפני שנה.

לפני כשנה, אדוארד ליווה את חברתו לממלכה שלה, דרך היער.
"אלוהים אדירים" אמרה חברתו בבהלה.
"ג'וסלין?..ג'וסלין…?" אדוארד ירד אל רצפת היער וניסתה לנדנד אותה.
הוא הייתה מגועלת בדם.
"אנחנו חייבים לקחת אותה אל הממלכה שלי, מהר" אמרה חברתו.
"אבל יגלו אותנו.." הוא אמר.
"אני כבר אחשוב על משהו,עכשיו תרים אותה" היא אמרה, ולאחר מכן
הם רצו, לאורך היער עד שהגיעו לממלכה השניה.
הם ראו כרכרה פנויה, נכנסו אליה במהירות.
, "גנבים, החזירו את הכרכרה" נהג הכרכרה צעק.
אדוארד דהר במהירות עם הסוס.
"מי יכל לעשות לה דבר כזה?" שאלה חברתו של אדוארד בכעס.
"אני לא יודע, אבל אנחנו אולי נגלה זאת, אם נספיק להעיר אותה" הוא אמר.
חברתו של אדוארד ניסתה לספוג את דמה של ג'וסלין עם הכפפות שלה.
היא נגעה בצידי גרונה. "תודות ישו ואלוהים, היא עדיין חיה" היא אמרה.
הם הגיעו לבית של חברתו של אדוארד, היא קראה למשרתים שיטפלו בג'וסלין,
ושישטפו אותה מדמה.

לאחר מספר ימים, ג'וסלין התעוררה.
"אי-אי-פה אני נמצאת?" היא שאלה באיטיות.
"תודות, תודות לך אלוהים" היא שמעה את קולו של אדוארד.
ואז ראתה אותו מחובק וקופץ מאושר עם חברתו.
"את נמצאת בביתי" היא אמרה.
"את חברתו של אדוארד?" ג'וסלין שאלה באיטיות.
"אני כבר אסביר לך הכל אחר-כך ג'וסלין,עכשיו את צריכה לנוח"
אדוארד אמר וחייך אליה.
ג'וסלין לא זכרה כלום ממה שקרה, היא לא הבינה איך היא נמצאת במקום הזה.
לאחר מספר ימים של השתקמות, היא הצליחה להיזכר בדברים, היא זכרה שקלינט
היא זו שדקרה אותה בגב, למזלה בגלל ניסיון הרצח המרושל שלה, היא חיה.
ג'וסלין החליטה שלעולם לא לשוב בלממלכה הקודמת, היא עשתה לה רק רע.
והחליטה להיות בממלכה של חברתו של אדוארד, גם כי לא הייתה לה אפשרות
לצאת מהממלכה מבלי להיתפס ולהיענש על כך, היא ידעה שאם תספר
על המקרה של לינט, לא יאמינו לה, מפני שלינט היא מהמעמד הגבוה, ואשת הנסיך.
היא רק רצתה לעדכן בזאת את אמה, אמה כמובן לא שמחה עם העניין, אך ידעה
ששם היא תהיה בטוחה יותר. היא הסתירה את העובדה שהיא מסתתרת בממלכה
גובלת, מפני שזה היה מעשה אסור, ועבירה כזו יכולה לגרור אפילו מוות.
כאב לה לנסות לשכוח מג'וש, אך היא שנאה אותו, כי רק בגלל אהבתו אליו, היא הסתבכה
במצב הזה, היא יכלה להיות מאושרת יותר אילו לא הייתה מכירה אותו בכלל, ולכן היא העדיפה
שיזכור אותה כנעדת, כמתה, כמישהי שלא תהיה קיימת יותר, כרומנטיקה זמנית. היא חשבה
שהעלמותה כבר לא תשנה לו. היא ידעה שאם היא תיקשר אליו, לינט תחזור ותהרוג אותה.
ככל שהיא ניסתה לשכוח ממנו, היא רק נזכרה בו יותר. היו ימים שאפילו בכתה, שלא תוכל לראות
אותה, והיו ימים שלא היה לה כוח לקום מהמיטה. היא ידעה שאדאורד מסתיר את עצמו גם.

השנה עברה וחברתו הוכרזה כמלכה. וסוף סוף החוקים יכלו להשתנות, לג'וסלין היה את האפשרות
לחזור לממלכה הקודמת שלה, אבל היא לא רצתה, מכיוון שחששה שלינט תגלה שהיא אינה מתה,
ולכן היא לא רצתה לחזור עוד, אך הרצון הזה לראות שוב את ג'וש בער בה.
"אדוארד, אני רוצה לפגוש את ג'וש" היא לחשה לו.
"ידעתי שתרצי זאת יום אחד, אבל את חייבת להתחזות בישביל לעשות זאת" הוא אמר.
"להתחזות?" ג'וסלין שאלה.