ביישנית בממלכה-פרק 13 חלק ב'

ביישנית בממלכה-פרק 13 חלק ב'
השעה הייתה כבר חצות, תמו הריקודים וזה היה זמן האכילה והמנוחה.
ג'וסלין הקפידה על נימוסי השולחן, אך הכל נראה לה מסובך יותר.
באיזו סכין להשתמש קודם. לינט הביטה בה בעיני נץ, מה שגרם
לג'וסלין להילחץ יותר.האדונים והסניורים החלו לצחוק ולדבר
על בדיחות כרס כבדות. ג'וסלין
הסתכלה על עיצוב הזהב שהיה בצידי הצלחת.והחלה לשחק
עם הכפית, כדי להתעלם מעיני הנץ של לינט, היא בלעה את רוקה
מתוך הלחץ וניסתה לשמור על איפוק.
"על מה את מסתכלת לינט?" ג'וש שאל אותה.
"על כלום, אני חושבת שאלך עכשיו ואשאף קצת אוויר" לינט אמרה במהירות וקמה ממקומה.
דבר כזה לא היה מנומס לעשות באמצע ארוחה, אבל עם הפזיזות של לינט לא היה על מה
להתווכח.
לינט עלתה אל חדרה, היא הרגישה מרוגזת ועצבנית והחלה לבכות.
היא נפלה על מיטתה, וצעקה צרחה עמוקה, אל תוך הכרית.
"אני שונאת אותה, אני שונאת אותה" היא לחשה לעצמה.
"איך היא יכולה להראות יפה יותר ממני, ביום שלי, ולרקוד עם ארוסי,
רק חסר לי שתחטוף לי אותו" היא אמרה לעצמה.
היא קמה והחלה לעשות סיבובים סביב חדרה.
"אסור שזה יקרה!" היא צרחה.וזרקה את פסל השעון על הקיר שהיה סמוך לשידת
המיטה.
"לעאזאזל, הוא נשבר" היא אמרה בעצבנות, וקראה למשרתים שיאספו את השברים.
אחד המשרתים ראה את לינט כעוסה. "קרה משהו גברתי?" הוא שאל בנימה מכבדת.
" לא!" היא צרחה. המשרת נבהל מצעקתה ואסף במהירות את כל שברי הפסל.

בזמן שלינט שהתה בחדרה, ויוילט החלה לדבר עם ג'וסלין.
"כנראה שלא באת עם שק תפוחי אדמה" ויולט חייכה אליה בניסיון להחמיא.
"תודה ויולט" ג'וסלין אמרה בנימה שלילית, ושוב שיחקה עם הכפית.
לאחר מכן ג'וסלין שמה לב שלינט הלכה ולא מביטה בה בעיני הנץ שלה.
היא הרגישה רגועה יותר. ג'וש נעץ בה מבטים, אך היא לא שמה לב לזאת.
לינט הגיעה וראתה שג'וש מסתכל על ג'וסלין לעומק, היא התיישבה לידו.
"חזרתי למקומי" היא אמרה בניסיון להפתיע אותו. ג'וש נבהל.
"אל תפחידי אותי ככה" הוא אמר.
"לא התכוונתי" לינט חייכה וליטפה את פניו.
"תראה, אחרי כל החזרות שערכנו, הגענו לרגע הגורלי" היא אמרה
ונשקה לו את הלחי, לאחר מכן הסתכלה על ג'וסלין.
"על מה את מסתכלת כל הזמן?" הוא שאל.
"על.. המלצר" היא שוב הכחישה.
ג'וש הביט בעיניה. "את נראית לי יותר מידי מודאגת היום,
את צריכה לשמוח, זה היום שלך" הוא אמר וחייך אליה.
"זה היום שלנו.." היא תיקנה אותו.

הארוחה הסתיימה, ושוב הייתה הפסקת מנוחה.
היא הרגישה כלכך חרדה לטקס שיהיה בחצות.
טקס האירוסים, היא הרגישה חרטה וכאב, והיא
ניסתה להתכחש לכך במשך כל הנשף. היא ניסתה
לצאת מהבועה הזו. היא ראתה את לינט מנשקת
את ג'וש, ובפרי דימיונה היא רצתה לדחוף אותה,
ולעשות זאת במקומה. אבל בכל כוחה היא מנסה,
מנסה לנפץ את הפרי הזה, לרמוס אותו, ולחשוב
על משהו חיובי, משהו אחר חוץ מג'וש. טקס האירוסים
יגיע, ולאחר מכן טקס החתונה. היא לא תוכל לעשות דבר
היא לא שייכת למעמדו, היא לא שייכת אליהם בכלל.
היא כאן אך ורק בישביל אמה, אז למה היא נגררת לכל זה?
ג'וסלין רצה לאחת המרפסות ושאפה אוויר. היא הניחה את ראשה
על צידי המרפסת, וניסתה למחוק את פרי הדימיון הזה.
היא הרגישה שמישהו נגע בכתפה. היא הסתובבה, זה היה האיש
שהיא ניסתה למחוק ממחשבותיה, ג'וש.
אך שוב כל הרגשות עלו כשהיא הסתכלה על עיניו העמוקות.
"אני לא אוכל לסבול את זה עוד" הוא אמר.
"ממה אתה סובל ג'וש?" ג'וסלין שאלה בנימה מודאגת.
"ממך, תפסיקי כבר עם המבטים האלה שאת נועצת,
אני מנסה לחשוב על לינט, ובמקום זאת אני חושב עלייך, תפסיקי לעשות לי את זה"
הוא אמר בנימה כועסת.

לינט שמעה את דבריו של ג'וש כשעמדה ללכת אחריו, אך לאחר מכן היא ניסתה להסתתר,
וראתה שהוא מדבר עם ג'וסלין, היא ידעה זאת, וידעה תמיד שהוא חש כלפיה משהו.
היא לא יכלה לחיות עם זה, לחיות עם העובדה שבעוד חצי שעה היא תהיה מאורסת
למישהו שלעולם לא יוכל לחוש כלפיה משהו.
"כמה קלישאות אני סופגת" היא אמרה לעצמה ברוגז. היא הלכה אל ארונה ולקחה איתה
קופסה נעולה.היא חיפשה את המפתח לקופסה, ומצאה אותו ולאחר מכן קראה למשרתים שוב
שיסדרו את הבאלגן שהיא יצרה.
"מה את מחזיקה?" שאל המשרת בסקרנות. "שום דבר" היא צרחה.
היא נשמה עמוק. "עוד מעט, עוד חצי שעה אהיה שלו, והיא לא תוכל לעשות כלום" היא אמרה וחייכה.
לאחר מכן היא נשענה על חלונה, שהיה סמוך למרפסת, שם היה יכלה לראות בבירור את ג'וסלין וגו'ש.
אך היא לא שמעה דבר ממילותיהם.

ג'וסלין הייתה מופתעת מדבריו של ג'וש.
"אני לא אביט בך שוב, אדוני, בקרוב תתארס עם לינט לאחר מכן תתחתן איתה,
ותוכל לשוב ולשחק עם האחייך,את תפקידי אני מסיימת עוד מעט, לא אביט בך שוב, ולא אפריע לך שוב,
למרות שלא הייתה לי כוונה לכך" היא אמרה בנימה כועסת, קדה לו קידה והלכה לה.
הוא אחז בידה בחוזקה, והצמיד אותה אליו. שניהם היו קרובים, כלכך קרובים שהם יכלו להבחין בפעימות ליבם אחד של השני.
מדוע עכשיו היא מרגישה את כל הפרפרים בבטן? למה ליבה פועם באופן חזק כלכך.
"תפסיקי לפלוט שטיות " הוא אמר.
ג'וש נישק אותה והיא הרגישה כמשותקת ממעשו.
היא ידעה שמה שהם עושים, זה אסור, אבל היא לא רצתה להפסיק, היא רק רצתה
להרגיש את שפתיו עוד, היא רצתה שהוא יגע בה בפניה, ושהיא תוכל להיצמד אליו
כמה זמן שתרצה. היא שמה את ידה על פניו, ונישקה אותו, ואז הפסיקה.
"ג'וש, מה אנחנו עושים?" היא שאלה בבהלה, ורצה.
ג'וש היה מבולבל, הוא ידע שמעשיו היו נכונים, אבל הוא ידע שהם גם היו אסורים, הוא לא ידע אך לענות.

לינט התעצבנה, התעצבנה כלכך ופתחה בחוזקה את הקופסה. היא חיפשה את ג'וסלין, ועקבה אחריה.
היא ראתה אותה רצה אל ביתה, וניסתה להשיג אותה. לינט ראתה שג'וסלין נעצרת באמצע היער הסמוך ומתנשפת.
"ג'וסלין, ג'וסלין" היא צעקה בנימה נחמדה ונופפה לה לשלום, לאחר מכן היא התקרבה אליה.
ג'וסלין נראתה מיוזעת, ועייפה, אך למרות כל זאת, היא נשארה יפה, מה שעורר את קנאתה הרבה של לינט.
"לינט, את עומדת להתארס בקרוב, לא כדאי שתשובי?" ג'וסלין שאלה בעייפות, מתוך הריצה הארוכה שעשתה.
"אבל את רצת מבלי להיפרד ממני, את יודעת שזה לא מנומס" לינט אמרה וחייכה.
"סליחה לינט, אבל לא חשבתי שאי פעם תירצי להיפרד ממני" ג'וסלין אמרה.
"אני חושבת, שהגיע הזמן שנפתח דף חדש, אני מצטערת שלא הערכתי אותך מספיק, היית מסורה לעבודתך,
ואני יודעת שכל זה היה על מנת לעזור לאמך, כל הכבוד לך" היא אמרה בנימה מזויפת, וחייכה לה.
"אני לא חושבת שזה מגיע לי" אמרה ג'וסלין והחלה להרגיש, רגשות אשמה.
"אוי..שטיות במיץ, בואי נתחבק" לינט צחקקה וחיבקה אותה, ג'וסלין השיבה לחיבוק שלה.

לינט פתחה במהירות את הקופסה הנעולה בו החזיקה, לאחר מכן הוציאה אותה.
בקופסה היתה סכין חדה.היא חיבקה בחוזקה את ג'וסלין
ג'וסלין כבר החלה להרגיש אי נוחות.
"לינט, לא מגיע לי חיבוק שכזה" ג'וסלין ציחקקה לה.
"נכון מאוד" לינט אמרה בנימה כועסת ומבהילה ולאחר מכן בכתה
"לא היית צריכה לנשק את ג'וש" היא אמרה , ונעצה את הסכין עמוק בתוך גבה.
"אני ל-ל-ל-א התכוונתי" ג'וסלין אמרה באיטיות, ונפלה, על אדמת היער.
"אז אלה מילותייך האחרונות?" לינט אמרה, וראתה שג'וסלין לא יכולה להגיב עוד.