אלאדין פן- פרק 3 "אחרי הלימודים"

אלאדין נפרד מבלה וחזר לביתו, בקתה קטנה עם שני חדרים,מטבח וחדר שינה. הוא והוריו קיבלו מותרות, בכל בקתה רגילה קיים רק חדר אחד, עם משפחות מרובות אף יותר, אך לאלאדין היה חדר יותר, הוא תמיד תהה למה דווקא לו מגיע הטוב הזה, למה לשאר הילדים האבודים ומשפחותיהם לא מגיע חדר נוסף, ואף נהג לשאול את אביו על זה. "ככה זה בעולם, אין איזון". היה נוהג פיטר פן, אביו להגיד. "אבל אבא, ארץ לעולם לא היא לא סתם עולם, היא עולם עם שיוויון זכויות, למה השיוויון הזה לא קיים?" נהג להשיב לו עם פרצוף תמים. ובכל פעם, הגיעה אותה התשובה, "אלאדין, כשתגדל תבין". אלאדין תמיד צחק על האירוניה שבדבר,איך אביו, שפעם לא הייתה לו תקווה לגדול ולהבין, אומר לו את מילים אלו? הזיכרון בשיחה זו תמיד שעשע את אלאדין, בדיוק כמו באותו יום.

"כשתגדל תבין." חזר אלאדין על המילים וצחק בשעשוע. הוא חלץ את נעלי החאקי שלבש והחליף לפיג'מת פסים לבנה. "לילה טוב!" צעק ברחבי הבית למרות שהשעה הייתה רק שמונה. "לילה טוב אלי!" שמע את אמו קוראת לו בכינויו. הוא שנא את הכינוי. אלאדין זה שמו, למה לקצר לאלי? אם אלי היה שמי, כך חשב, הוריי היו קוראים לי כך בלידתי.

גופו נקבר בתוך שמיכת הצמר שאמו סרגה בשבילו במיוחד והוא הביט על כתלי המטבח שסבבו אותו. כן, אלאדין פן ישן במטבח, והוא אהב את זה, לפני כל לילה היה נפרד מהיום הקודם עם ריח המרק שאמו עשתה לו, ואלו הבטיחו לו לילה מתוק.

הוא הניח לעיניו להיעצם, לאט- לאט, לבסוף, לאחר דקות ספורות, הוא כבר היה שקוע בשינה עמוקה.

***
"אנחנו? לבד?" שאלה אוגוסט באי הבנה, עפרונה נשמט מידה והיא דחפה את מחברתה לאחור. אוליבר הנהן לחיוב. "אוליבר, אתה שומע את עצמך?" אוליבר שתק כמה שניות והרכין את ראשו מטה אל רצפת האספלט של החדר. "אנחנו לא לבד". אמר לבסוף והיישר את מבטו לעבר אוגוסט. "חכי לי כאן". אמר והתקדם לעבר הדלת. "לאן?" שאלה אוגוסט ונעמדה על רגליה, היא פסעה באיטיות לעברו. "להביא תגבורת". אמר ויצא מהחדר.

***

"אלי!" אלדין התפתל במיטתו, מתחמק מהקול הגבוה. "קום אלי, יש לך בית ספר בקרוב". הקול לא הרפה. אלאדין הרגיש ביד גדולה מנענעת את כתפו. "א-ל-א-ד-י-ן!" התעקש הקול. אלאדין שפשף את עיניו והתיישב על מזרונו ששימש לו כמיטה. "מה… מה השעה?" שאל מטושטש והביט באמו שישבה מולו על בירכיה, שיערה הבלונדיני והגלי נאסף לאחור בעזרת זנב סוס רופף וחיוך אמהי נפרש על פניה. "קדימה אלי, בעוד חצי שעה מתחילים הלימודים, אני הולכת להיפרד מאביך, הוא יוצא היום מוקדם, תמהר". בזאת סיימה אמו את דבריה. היא נעמדה ונכנסה אל החדר השני, רק דלת עץ רופפת הפרידה בין שני החדרים שחרקה בכל פעם שפתחו אותה, או סגרו אותה.

"להתראות מותק!" שמע את קול אמו אומרת לאביו, אלאדין תיאר לעצמו מה עומד לקרות, היא תנשק לו על לחיו ואז על שפתיו, לאחר מכן היא תחבק אותו ותשלח אותו לדרכו בברכת "יום טוב" חברית. אלאדין תמיד חשב שהם הזוג המושלם, והוא האמין שכולם חושבים כך, הרי מי לא מכיר את הזוג הנודע, פיטר פן ווונדי?

אלאדין הניח למחשבותיו לנדוד בעוד הוא מתלבש בחולצה ירוקה ורופפת ומכנס חאקי קצר. הוא נטל את תיקו מרצפת העץ ותלה את אחת הכתפיות על כתפו. "להתראות אמא, להתראות אבא!" קרא לפנים הבית בעוד הוא עומד במפתן הדלת. "להתראות חומד". ענו הוריו פה אחד.

אלאדין צעד בין בקתות העץ שורק מזמורי קיץ. כל כמה זמן הוא נופף בידו לפיה קטנה שברכה אותו בברכת יום טוב. "יום טוב פיזי". אמר לאחת הפיות, צבע שיערה היה אפור משיבה. "יום טוב אלאדין". ענתה לו בחן והמשיכה בעיסוקיה.
לבסוף אלאדין הגיע לבית ספרו, חמש בקתות עץ מוקפות גדר. הוא פתח את שער בית הספר ונכנס בצעדים קטני לתוך בקתה אחת שעל מפתן דלתה נכתב 'כיתת לימוד שלוש'. אלאדין הניח את תיקו במקומו אשר היה בשורה האחרונה בקצה, מקום שתפס במיוחד בתחילת השנה.

צלצול פעמון נשמע ונחשול תלמידים נכנסו לכיתה, רובם בני אדם שקיבלו כוחות, כי הרי ידוע שמי שבארץ לעולם לא אינו יכול לגדול. "הי קיווי." אמר אלאדין לחברו שהתיישב בשולחן ליד. "אלאדין!" אמר מופתע. "הבהלת אותי!" קיווי הניח את כף ידו על ליבו, מאמת את דבריו. "מצטער…" ענה אלאדין במבוכה. ונשען על משענת הכיסא לאחור. "זה בסדר." ענה לו וקרץ בעינו הימנית.
לא עבר זמן רב ומורם נכנס לכיתה. הוא לבש אפוד מעוינים בצבעים אדום וירוק, וג'ינס אפרפר. את עיניו עיטרו זוג משקפיים עגולי מסגרת ופדחת עגולה בהקה במרכז ראשו. "שלום כיתה". אמר בקול צרוד ועייף. "שלום מר אנדרוס". ענו התלמידים פה אחד. פיל* אנדרוס, המכונה מר אנדרוס, החל לכתוב על לוח הגיר שנתלה על קיר עץ, את סדר היום.
"מה אתה מתכנן לעשות אחרי הלימודים?"לחש קיווי לעברו של אלאדין. "כלום אני מניח".ענה לו בשקט, מנסה לא להיתפס על ידי מר אנדרוס. "מעולה… היום בשעה-"

"שקט בקצה הכיתה!" מר אנדרוס קטע את דבריו של קיווי. "נו…"התעלם אלאדין מהערתו של מר אנדרוס והאיץ בחברו. "היום אחרי הלימוד-"

"אמרתי שקט! קיווי קוול, צא מהכיתה בבקשה!"תדר קולו של מר אנדרוס עלה והוא הצביע לעבר קיווי, בבושת פנים הוא יצא מהכיתה, בעוד הוא פתח את דלת הכניסה, הוא סימן לאלאדין עם שפתיו לפגוש אותו אחרי הלימודים. אלאדין הנהן וקיווי יצא לחצר.