אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 15: טרנספורמציה

הכאב היה בלתי נסבל, קרול התפתלה וזעקה. זיעה כיסתה את כל גופה הדואב, אנגר היה לידה וניסה להרגיע אותה. היא ראתה את שיערו השחור נופל על פניו ומסתיר קלות את עיניו, פניו מודאגות וגבותיו מכווצות. היא איבדה הכרה, כל מה שראתה היה שחור. לאט לאט היא ראתה ניצוץ לבן במרחק, היא החלה להתקרב אליו.
"שלום לך קרול." קול עדין נשמע מלפניה, היא התקדמה עוד לעבר הלבן מולה. היא הופיעה בגן שכולו לבן, מהדשא הקצוץ לענפי העץ שעליו ציפורי שיר זימרו קלות.
"איפה אני?" שאלה, קול של חלוק בד נגרר גרם לראשה להסתובב.
"אני אבקש שלא תשאלי שאלות, לא מכבד לשאול את בתולת הגורל שאלות." אמרה האישה, כל גופה כוסה בחלוק שחור עם ברדס שהסתיר את פניה. מתחת לקפלים ראתה קרול זוהר לבן עדיו, היא הביטה סביבה על הגן הלבן, מצידה מזרקה פעלה ברישרוש קל של מים. הציפורים על העץ שרו בקול חרשי, כל המקום היה לבן עד כאב.
"סליחה." אמרה קרול ונעמדה עם ידיה שלובות וראשה מורכן.
"אסלח לך, בכל זאת גדלת כבת אנוש." אמרה האישה והתקדמה לקרול, היאמדדה אותה במבט זהיר. "את יודעת מה עובר עלייך קרול?" שאלה האישה, קרול חשבה לרגע.
"אני חושבת שאני עוברת את השינוי שאנגר דיבר עליו, אני הופכת לערפד." אמרה קרול והאישה גיחכה.
"כן, את מאד פיקחית." אמרה האישה. "את יודעת למה את כאן?" שאלה שוב.
"לא גברתי, אני לא בטוחה מה זה כאן." אמרה קרול והמשיכה להביט ברצפה כשהאישה פסעה מסביבה.
"ה'כאן' הזה הוא הצד האחר, כאן משכני ומשכן הנבחרות. את כאן כי יש לך תפקיד בגורל של המין שלנו, את מבינה אותי קרול?" שאלה וקרול הינהנה קלות.
"כן, עליי לפנות אלייך בכבוד גברתי, אבל איני יודעת את הכינוי שעליי להשתמש בו." אמרה קרול.
"לומדת מהר לא לשאול שאלות, אני היא בתולת הגורל. אם הערפדים ושומרת הגורלות, אבל גברתי נשמע מספיק למדי בנתיים." אמרה האישה, קרול בלעה רוק והרימה את ראשה.
"תודה גברתי,אני מקווה שאוכל לשרת את המין בדרך הכי טובה שאוכל." אמרה קרול, האישה חייכה מתחת לברדס.
"אני בטוחה שכן, תצטרכי הרבה אומץ ונחישות לעבור מה שצפוי לך." אמרה האישה והרימה את הברדס שלה, פניה היו כקריסטל אשר מאחוריו מוארת נורה לבנה לחלוטין.
"מבלי לפגוע אני רוצה לשאול דבר אחד." אמרה קרול והאישה החוותה בידה שתדבר.
"צפוי לאנגר אושר בגורל שלו?" עוצמת השאלה העבירה בבתולת הגורל שוק, הנקבה החצי אנושית דאגה פחות לעצמה ויותר לאהוב שלה.
"אם הוא יבחר נכון האושר שלו יהיה אין סופי, הכל תלוי בהחלטות שיקח." אמרה וקרול הינהנה.
"תודה לך גברתי, אני מעריכה שנתת לי לשאול אותך את זה." קרול הרכינה את ראשה שוב והרגישה את ידה של האישה על כתפה.
"^שחייך יהיו מבורכים ואהובייך בריאים." אמרה האישה, קרול נסחפה אחורנית ושוב לחשכה.
__________________________________________________________________
"אני צריך אותך כאן מיד!" קרא אנגר לתוך מכשיר הסלולר שלו, אלנה ניתקה את השיחה ודלת הכניסה נפתחה במהירות. ג'נט ואיידן ירדו במהירות לתוך החדר.
"אנחנו כאן, מה אתה צריך?" שאל איידן והביט על קרול השכובה על המיטה, חשוקת שיניים ומתפתלת בתוך טראנס של טרנספורמציה.
"אני לא הולכת לקשור אותה אם זה מה שאתה רוצה." אמרה ג'נט והביטה באנגר.
"אני צריך שאתה תתן לה לשתות, כשהיא תתעורר. אני לא חושב שאני יכול." אמר אנגר ואיידן נראה מזועזע.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב, לפי הריח אני חושב שזאת טעות חמורה." אמר איידן ולקח צעד אחורה.
"בגלל זה ג'נט כאן, ועוד מעט גם אלנה תגיע. הן יחזיקו אותו וג'נט תהפנט אותי כדי שלא אוכל לתקוף אותך, אני לא חזק מספיק כדי להאכיל אותה באופן מספק." למרות ששתה ממנה לא מזמן, דם אנושי לא מספיק חזק כדי לשמר אותו באופן טוב.
"אז לך ותשתה מהוורבי שלך-" צילצול שעון גרם לו להבין למה הוא לא הולך, עד שאנגר יגיע למריסה יהיה כבר מאוחר מידי. "לאזעזל." אמר איידן, עוד סגירה של דלת הכניסה נשמעה ואלנה ירדה לחדר של אנגר.
"מה קרה אנגר-" היא רק ראתה את קרול על המיטה וישר התיישבה לידה. "אתה רוצה שאני אכנס?" שאלה ואנגר הינהן.
"רק כדי לומר לה שזה עוד מעט יגמר, ושהיא בטוחה." אמר אנגר ותפס את ידה של קרול, אלנה עצמה את עיניה וכשפקחה אותן עברו תמונות על עיניה כמו מסך טלויזיה.
"היא ביקרה אצל בתולת הגורל, יקח זמן עד שאוכל להיכנס." אמרה אלנה וקרול פלטה זעקה חרישית שגרמה לחזה של אנגר להתכווץ, איידן הניח את ידו על כתפו של אנגר. הוא הביט בקרול קצרות ואז נראה חוק דקיק ולבנבן עובר בניהם, איידן שאף פנימה את החוט ונראה על פניה של קרול שהיא מרגישה יותר בנוח. איידן התקשח במקומו וחשק שיניים, הוא תפס את לוח העץ בקדמת המיטה בכוח עצום.
"תודה." אמר אנגר בקול חנוק ואיידן הינהן בצוואר קשיח, נשימותיו רועשות ואחיזתו מתהדקת עם כל שנייה שעוברת. אלנה התנשפה ועיניה הפכו שחורות לחלוטין, היא עצמה אותן ותפסה את ידה של קרול.
__________________________________________________________________
"אלנה." קראה קרול כשהיא הופיעה מולה, אלנה הביטה סביבה לרגע ואז רצה לקרול.
"שלום." אמרה עם חיוך חמים.
"מה את עושה כאן?" שאלה קרול ואלנה חייכה שוב.
"אנגר ביקש שאני אכנס לחלום שלך כדי לומר לך שהכל הולך להיות בסדר, אני ג'נט ואיידן כאן." אמרה וקרול הינהנה.
"הפסיק לכאוב לי, למה אני לא מתעוררת?" שאלה קרול.
"איידן לקח את הכאב שלך, זה אחד מהכוחות שלו." אמרה אלנה, קרול הינהנה שוב.
"עוד כמה זמן?" שאלה קרול.
"אני לא בטוחה, יש שינויים שלוקחים כמה דקות וכאלה שלוקחים כמה ימים. בנתיים לפי מה שהבנתי את מעולפת משהו כמו שעה בערך, אבל אל דאגה." אמרה אלנה והניחה את ידה על כתפה של קרול.
"תודה אלנה, אני יודעת שאני בטוחה." אמרה וחיבקה אותה, אלנה התפוגגה לרקע השחור.
__________________________________________________________________
"מצויין, הוא אמור להתעורר בכל רגע." אמר מר.ל, מארק החזיק בידו צבת כבדה ממתכת. אחרי שהגיעו לדאונטאון מצאו ערפד בודד שהסתובב קרוב לבר בשם "סכום אפס", מארק הצליח להפיל וללכוד אותו, הם הביאו אותו לבית האסם ומר. ל כבל אותו לאלונקת מתכת.
"תודה לך מר. ל,אני מבטיחח שאני אוציא ממנו מידע." אמר מארק וחייך חיוך זדוני, הערפד התעורר בפתאומיות והתנגד לכבילה שלו.
"מי אתם? מה אתם רוצים?" שאל הערפד והחזה שלו עלה וירד במהירות עצומה.
"הכל בסדר ערפד קטן, אני רק רוצה לשאול אותך כמה שאלות אם אני אוהב את התשובות שלך הכל יהיה בסדר. אם לא… טוב, אתה כבר תבין לבד." אמר מארק ועיניו של הערפד התמלאו חרדה.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאל הערפד ובלע רוק ברעש, מארק חייך והתקרב לראשו של הערפד.
"אתה יודע היכן גר המלך העיוור?" שאל מארק והערפד חשב לרגע.
"אני מכיר את אחד הבתים הבטוחים שלו, עזרתי לבנות אותו לפני שנים…, אמר והערפד ומארק ליטף את לחיו, הערפד השתנק ודמעה ירדה על לחיו.
"ואיפה בדיוק נמצא המקום הזה?" שאל מארק והניח את הצבת ליד ראשו של הערפד.
"אה….-" החיוך של מארק ירד במהירות והוא פתח את הצבת וקירב אותה לערפד. "ביער!" צעק הערפד בפחד "היא ביער, בערך עשרים קילומטר מהעיר., אמר הערפד ומארק חייך.
"אתה ממש מועיל בנתיים ערפד קטן, עכשיו… איך אני יכול להתקרב מבלי שיראו אותי?"
"הכל מוקף עצים, המערכת אבטחה היא מינימלית ביותר. זה מוצא אחרון, בבקשה אל תהרוג אותי." אמר הערפד והתחיל לבכות, מארק ניגב את הדמעות מלחייו של הערפד.
"או… למה שאני אעשה משהו כזה? אני לא אפגע בך," הערפד הינהן וחייך קצת "אבל השמש… אני לא יכול להבטיח לך שהשמש לא תפגע בך." עיניו של הערפד התמלאו חרדה והוא ניסה להשתחרר שוב, הוא החל לצרוח ומארק ומר. ל יצאו מהאסם.
"עבודה טובה מר. פ." אמר מר. ל.
"תודה רבה, עכשיו בוא נלך לצוד ערפדים." אמר מארק והם נכנסו למכונית שלו.