סופו של הנער הלוחם (11) עוד 3 פרקים גמרתי!
אני כועסת. איך זה יכול היה לקרות? אני כועסת על עצמי, שלא הספקתי לחזור בזמן ולמנוע מהפיה להשתלט עליו. ואני זועמת עליו, על הנער. איך אתה, עם כול הכוח והשרירים שלך, לא הצלחת לגבור על נערה קטנטונת כזו, פיה מסכנה? איך נתת לה לשעבד אותך ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו?
אני חושבת על הבית, על ההורים שלי, על החיים שהשארתי מאחור. כל זה בגלל איזו תשוקה מטורפת לנער חמוד, ששייך לעולם אחר לגמרי. הייתה בי תחושה שאוכל להציל אותו, אבל כנראה שסתם השליתי את עצמי. הוא אבוד, הגבירה והפיה לכדו אותו ואני לא אראה אותו שוב. ומה יהיה עלי? כשהייתי עם הנער, אז לפחות ידעתי שהוא מגן עלי. אבל עכשיו? מה יהיה עלי עכשיו? לבד? ביער? והזאב מת!
אני נכנסת לצריף, מתייפחת מתוך ייאוש. הנה אני, מטומטמת שכמותי, תקועה בתוך יער אפל מהאגדות, לבושה בכתונות לילה ויחפה. אני מביטה לעבר כפות רגליי ונדהמת. אני בכלל לא יחפה. כפות רגליי טמונות בתוך נעלי עקב לבנות, בצבע שנהב, עם עקבים דקים וגבוהים. אני ממהרת למראה שבצריף, מודעת לפתע לכך שאני הולכת על עקבים וכמעט מועדת, ומביטה בבבואתי במראה. במקום כתונת לילה, אני לבושה כעת בשמלה לבנה וארוכה. השמלה זהה לחלוטין לזו שלבשה הגבירה, רק שהיא לבשה שמלה שחורה, ואילו אני לובשת כעת שמלה לבנה, כמעט זוהרת באפילה. שולי השמלה מאורכים, והם נגררים מאחוריי כמו של. להפתעתי, שולי השמלה נותרים נקיים לחלוטין גם כשהם על הקרקע. אני גם מגלה שאני מאופרת בקפידה – באופן שמעולם לא התאפרתי בעבר. אני נראית כמו… גבירה? לא, יותר כמו… כמו… כמו מלכה!
אני מתחילה להבין למה כל כך מפחדים ממני כאן. הגבירה רוצה לחסל אותי, והפיה חוששת ממני. אולי זה בגלל שאני באמת המלכה של היער הזה? אני נזכרת באותו הרגע שבו שברתי את השרשרת. יכול להיות שכן יש לי כוח? יכול להיות שאף על פי שאני לא ממש מצליחה להבין, אני בעצם יודעת מה לעשות ומסוגלת לשרוד? ולא רק לשרוד – גם לנצח!
אני יוצאת שוב מהצריף, ומלטפת את גופת הזאב. אני גומרת אומר בלבי למצוא את הנער ויהי מה. משהו בתוכי אומר לי, שכשאמצא אותו, אדע מה לעשות.
אני מתחילה לצעוד אל תוך מעבה היער.
תגובות (0)