סופו של הנער הלוחם (10)
הנער מתחיל לצעוד לעברי. עיניו אדומות, רושפות. אני רואה את הזעם שלו בתוך העיניים. זעם על מה שעשו לו…
הוא נעמד מולי, ואז פונה לעבר הדלת ויוצא החוצה. אני ממשיכה לעמוד כך, קפואה. חשבתי שהוא הולך לחסל אותי… אבל קולות נוראיים מבחוץ מקיצים אותי מהאימה המקפיאה, ואני ממהרת החוצה.
הזאב הענקי שוכב שם, שבור ומרוסק, בתוך שלולית דם. הנער חיסל אותו. הזאב מביט בי בעיניים מדממות. פיו הגדול זז בפעם האחרונה – "תזכרי… את היחידה שיכולה להציל אותו… להסיר ממנו את הכישוף… ואז תצילי את העולם…" ואלו הדברים האחרונים שאמר אי פעם. ראשו נשמט ארצה והעיניים נכבות.
אני כורעת לצד הזאב, בוכה ומתייפחת, טומנת את ראשי בפרווה החמה והדביקה. הפיה יוצאת בינתיים מהצריף ונעמדת לידנו. אני חוששת שאני הבאה בתור, שכעת היא תורה לנער להרוג אותי, אבל במקום זאת היא פשוט אומרת לו – "בוא. מהר. הגבירה לא אוהבת לחכות."
וכך הנערה מסתלקת, הנער השבוי צועד בעקבותיה. אני נזכרת איך אני עצמי נלכדתי בקסמה כשהיא הובילה אותי במעבה היער. כעת היא עושה את זה לו, והם שניהם נעלמים בינות לעצים. אני נותרתי לבדי.
תגובות (0)