סוד 7
הימים חלפו. מיכאל לימד אותי איך להשתמש בקסם, ולאט לאט למדתי לשלוט בו. השאלות שלי נותרו בליבי, מפני שבכל פעם שהתחלתי לשאול, הוא התחמק. כבר ידעתי איך לגרם לעצמים לרחף, להבעיר אש, ולצוות על חפצים לעשות דברים בסיסיים. לאחר כל שיעור הרגשתי בוערת מבפנים, והשתוקקתי להשתמש בעוד קסם, אך מיכאל עצר אותי. הוא אמר שאם אמשיך להשתמש בו, אבער למוות, או אהפוך להיות בלתי ניתנת לשליטה, ובלגן מוחלט.
בכל אשר נוגע לאמי, מיכאל לא פצה את פיו. פעמים רבות ביקשתי ממנו להיכנס לעץ ולהגיע לביתי, אך הוא לא הרשה לי. התגעגעתי לאימא, ופחדתי שלא אראה אותה יותר. לאחר שבועיים של שהות בבית, חזרתי, מלאת אדרנלין ובוערת כרגיל, מאחד מהאימונים של מיכאל. בסוף האימון נוצר בינינו ריב, מפני שהתעקשתי שאני רוצה לראות את אמי. אך הוא התעקש כמו פרד, כרגיל.
הלכתי חזרה לחדרי, שמיכאל כבר הספיק לעצב ולבנות, שפופה וכועסת, ועיני רושפות אש. את העיצוב של החדר שלי בחרתי בעצמי, ונתתי למיכאל סקיצה, איך אני רוצה שהוא יראה. מראהו ניגלה לעיני. הוא היה בגווני כחול בהירים, והייתה לו דלת אחורית שנפתחה לגינה. שולחן קטן ולבן עמד בצד, ולידו שתי מגירות עמוסות בציורים שלי. את הציורים ציירתי לאחר כל חלום שחלמתי, בניסיון לשחזר בדייקנות כמה שיותר פרטים מהם. רוב הפעמים החלומות חזרו על עצמם, אך לפעמים גם נוספו להם קטעים. מיכאל רץ מזירת הקרב יחד עם ילד קטן, דילן עף לשמיים בצורת עשן שחור, אמי מתרסקת על הרצפה. התעוררתי בכל לילה מחדש בלב פועם בקצב של ריצת מרתון, מתנשפת, ומציירת את המראות שנגלו לעיני.
על השולחן הייתה תמונה של אמי בצעירותה, שמיכאל נתן לי. עיניה היפות והירוקות ניבטו אלי בשובבות, ושערה השחור היה קלוע בצמה, ונח על כתפה בעדינות. תמיד אמרו לי שאני דומה לאמי, אותן עיניים, אותו שיער, אך אימא תמיד טענה שלפי האופי אני בדיוק כמו אבי. אבי, שמת ממחלה עוד לפני שנולדתי. השתדלתי לא להסתכל עליה הרבה, משום שבכל פעם שהעפתי בתמונה מבט, לבי התכווץ, והרגשתי את אימא כאילו קוראת לי לחזור הביתה.
ארונות שעליהם ספרים רבים שמיכאל נתן לי לקרוא עמדו ליד המיטה, שהייתה כולה בצבע כחול כהה ועמוק כמו הים.
'אני חייבת להגיע לביתי' מלמלתי בכעס, תוך כדי שאני רוקעת רגליים בהליכה לעבר הכיסא שלי, שעמד ליד שולחן הכתיבה, 'אבל מיכאל לעולם לא ירשה לי'. לפתע, כמו משום מקום, הופיעה בחדרי כריסטופר. נראה כי החתול מתחיל להתרגל אלי סוף-סוף, ואולי אפילו לחבב אותי. הוא דיבר איתי לעתים יותר קרובות, וההערות שלו על "חוסר הנימוס" שלי הלכו ופחתו. "אבל מי אמר שאת חייבת לקבל את אישורו, הא, ילדה?" שאל במבט ערמומי. "מה אתה מציע, כריסטופר?" עניתי בקרירות לא אופיינית. לא היה לי מצב רוח לתעלולים שלו. "שאלך ללא רשותו?". "בדיוק. תוכלי להתגנב בלילה אל ביתך דרך העץ. מובן שבגלל שאני כל-כך מנומס, אשמח ללוות אותך לשם. שנים שלא יצאתי מחוץ לבית המשמים הזה". אמר במבט מזוגג. להפתעתי, שקלתי את הצעתו בראשי. 'אם אמי נמצאת שם? אני מוכרחה לראותה. וכריסטופר מוכן ללוות אותי. מה כבר יכול לקרות?' פסקתי. "בסדר" אמרתי בטון נחוש. "נלך בלילה. אבל אל תספר למיכאל, טוב?" שאלתי , מקווה לתשובה מסוימת מאוד. מבטו הבהיר לי שקיבלתי את מה שרציתי. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מן הירח. "לא, לא אספר. פגשי אותי בחצר הבית באחת בלילה." אמר בקול סמכותי. "סיכמנו", לחשתי בהתרגשות, והוא נעלם כפי שהופיע, והותיר אותי לבד בחדר, הססנית, אך מאושרת.
תגובות (0)