סוד 3

*פלאשבק*
בדיוק חזרתי מבית הספר. ליתר דיוק, בדיוק סיימתי את בית הספר. הכנסתי את המפתחות לחור המנעול. התחלתי לסובב אותו כששמעתי צעקות, וקולות שבירה. מאיפה מגיעות הצעקות? חשבתי בבהלה. ידי רעדו, נעשו חלקלקות מזיעה, והמפתח החליק לי מבין האצבעות. נו כבר, דלת, תפתחי…. אני חושבת בפאניקה אשר עולה בכל שנייה שעוברת. לבסוף, הדלת נפתחה ונכנסתי הביתה בתנופה. את המראה שראיתי ניסיתי לדחוק ממוחי שעות אחרי שחזיתי בו. אמי, עומדת מול יצור מעובת, ודרך אור מוזר וירוק שבוקע מגופה, הרחיקה אותו ממנה.
היצור נראה מחריד: גובהו היה כמעט כגובהה של תקרת הבית, המקומות שבהם אמורות להיות עיניו היו ריקים מתוכן, ובמקומן ישנם רק חותמים של דרקון שחור. ידיו היו גדולות ומצולקות, אך לא היו לא רגליים. נראה כאילו מתחת לבטנו ישנה רק מערבולת אפורה. היצור ענד קמע שחור, שמתוכו בקע אור כמו מגופה של אמי, אך לעומת האור הירוק והבריא של אמי, צבא האור שיצא מן הקמע היה שחור וחולני. נראה ששניהם נלחמים, כשכל פעם אחד מהם כורע על הרצפה. לאמי היה יתרון ברור. היא נראתה חזקה ובטוחה, כשהיצור היה מיואש, וקרוב לכניעה.
אני רצה לעבר אמי וצועקת לעברה. אמי מביטה אלי בהפתעה. "ויולה, צאי מכאן מיד! תכף אבוא לקרוא לך", היא צועקת בחרדה. "אני לא הולכת לשום מקום", צרחתי, ורצתי לעברה. אמי כוונה אלי קרן אור קטנה ומרוכזת. הרגשתי משב אוויר, שמשך אותי לאט- לאט לצד בניגוד לרצוני. .אני מנסה להסית אותו ממני, אך ככל שהגברתי את הכוח שהפעלתי עליו, כך הוא משך אותי חזק יותר הרחק מאמא. אמי נאנחת, מתכופפת, ומרימה את שתי ידיה לאוויר. גופה זורח חזק מקודם, ונראה כי היצור צורח בבעתה. צרחתי ביחד איתו. לאחר זמן שנדמה לי כשעה, בזמן שלבי משתולל ואני ממשיכה להילחם ברוח, היצור נעלם ואיתו גם האור השחור.
*סוף פלאשבק*
"וכך אמא סיפרה לי על הקסם, ומצאתי את עצמי פה, יושבת ומספרת לך את סיפורי העגום." אמרתי באנחה. זרועותי היו שלובות, וניערתי את רגלי מהישיבה הממושכת על הספה. הרגשתי שהוקל לי. מיכאל ידע להקשיב בסבלנות לקורות הסיפור, ולא קטע אותי אפילו לא פעם אחת.
"אני מבין." אמר בטון בטוח, שהשרה עלי ביטחון במיידיות. "אך איך בת'אני רוצה שאעזור לך…" מלמל בשקט. "גם אני לא יודעת, וקיוויתי שתדע אתה" אמרתי, מתעסקת בחוסר נוחות בתליון שעל צווארי. אך לפתע, הסתכל הזקן ביתר צומת לב בתליון שלי. "ילדתי, האם תוכלי בבקשה להראות לי את התליון?" שאל, ויכולתי לשמוע בקולו מעט התרגשות. "כן, שכחתי להגיד לך", אמרתי, והתקרבתי לעברו תוך כדי. "אמא נתנה לי אותו, לפני שהלכה, ואמרה לי שהתליון הזה ישמור עלי, למרות שאיני מבינה למה התכוונה". ניצוץ של הבנה חלף בעיניו העמוקות של מיכאל. הוא בחן לרגע את התליון, קם ממקומו במהירות והחל להלך בחדר במעגלים. "הו, יקירתי, אני יודע בדיוק למה אימך התכוונה. היא רוצה שאלמד אותך להשתמש בתליון של המעגל."
"איזה מעגל?" שאלתי. "אני חושבת שתורך לספר לי את סיפורך שלך, אינך חושב?" "בהחלט, ויולה". אמר, ונעצר מהליכתו המעגלית בחדר. "תרצי שאכין לך עוד כוס תה? הסיפור שלי ארוך ומפותל פי כמה וכמה משלך."
"טוב, אשמח לשמוע". אמרתי בשמחה, וחזרתי להתיישב בנוח על הספה. אולי אוכל לקבל מעט תשובות סוף סוף? חשבתי בהשתוקקות.
"את אמך הכרתי לפני שנים, במקום שאינך מכירה, ולעולם לא תכירי….."