סוד 2

נשארתי לבדי, והסתכלתי על הקירות. מה אלו הציורים והמילים? חשבתי לעצמי. התקדמתי בחשכה אל עבר המקום שבו אמורה להיות הדלת, מגששת באפלה, מתאמצת לא להחליק במדרגות. לבי פעם במהירות. איך עץ יכול להכיל כל כך הרבה מקום? המשכתי ללכת, וראיתי קצת אור, הרחק ממני. זו מוכרחה להיות היציאה, התרגשתי. האצתי את קצב הליכתי, והמדרגות הפכו למישור. אך משהו תפס את עיני בדרך. האם זאת….אימא? אמי צוירה באחד מהציורים שעל הקירות. לידה היו עוד נשים, כולן בעלות אותן עיניים ירוקות כמו שלה. ומאחוריהן, דרקון, דרקון גדול וירוק, כמו התליון שעל צווארי. הסתכלתי ביתר תשומת לב. הנשים הושיטו את ידיהן אל עבר הדרקון, שנראה כמעט זוהר. בציור הבא הופיע גבר. אפילו בציור יכולתי לראות את הכוח שהוא מקרין ממנו. אך משהו היה מוזר. נראה כאילו נאבק הגבר בעצמו. עיניו היו משונות- אחת ירוקה וגדולה, כמו של הנשים האחרות, ואחת שחורה ואפלה. הוא היה מכופף על ברכיו ונאחז בחולצתו. אולי הוא מנסה להוציא משהו?

קול הפסיק את הרהורי. מבלי לשים לב, התקדמתי אל האור, ועמדתי פנים מול פנים ליד איש זקן. זקנו הלבן והארוך נשרך על פני הרצפה, כמו מטאטא אותה, ועיניו היו ירוקות וזעופות. הוא היה צנום ונמוך, והחזיק בידו מקל הליכה. בגדיו היו מעט בלויים, , אך מעט השיער שעל קרקפתו היה נקי למשעי. הוא לבש כותונת לבנה וארוכה שהגיעה עד לברכיו, ולא נעל נעליים.
זה וודאי הזקן שעליו דיברה אמי, הבנתי.
"ובכן, מי את?" שאל בקול נרגן. "שמי ויולה, ואני חושבת שבת'אני שלחה אותי אליך", השבתי במשיכת כתפיים.
"חושבת? מה זה אמור להביע? אינך יודעת איפה את נמצאת?"
"אני לא יודעת שום דבר כרגע" עניתי בקול זועף. למה אמי חשבה שזקן שכזה יעזור לי?
"ובכן, תודיעי ל-בת'אני, שאיני יודע למה היא שלחה שליחה קטנה שכמותך לבקר אותי, אך אומר זאת שוב, בפעם האחרונה – אני לא חוזר למעגל". אמר ברשמיות.
"על איזה מעגל אתה מדבר?" שאלתי, מתרתחת יותר ויותר עם כל שנייה. "אמי שלחה אותי לכאן באומרה שתעזור לי, ואני כלל לא קטנה, בקרוב אהיה בת 17".
פניו של הזקן השתנו באחת. עיניו גדלו בצורה משמעותית, והוא התחיל למלמל דברים חסרי פשר בינו לבין עצמו. מה קורה כאן? איך אדם כזה יעזור לי? מחשבתי נדדה בחזרה למלחמה ביצור, והפרידה מאמי, ולבי מתכווץ. דמעותיי היו מוכנות לזלוג שוב, אך מצמצתי במהירות. לא אתן לאדם שכזה לראות אותי בוכה.
נראה כאילו מצאו המילים את דרכם בחזרה לפיו של הזקן. "ילדה? של בת'אני? למה היא לא אמרה דבר? לא יכול להיות. הילדה משקרת. אך עיניה, כל כך דומות…" הוא מלמל נמרצות, והביט בעיניו אנה ואנה. לבסוף פצה את פיו. "אמרי לי ילדה, מה שמך?"
"ויולה". "סלחי לי על חוסר הנימוס שהפגנתי קודם. שמי הוא מיכאל, והייתי- אני חבר טוב של בת'אני. תוכלי לומר לי מדוע היא שלחה אותך לכאן?" שאל, קולו מתרכך בהדרגה.
"איני יודעת. קיוויתי שתוכל אתה להגיד לי", עניתי, מופתעת מהמעבר המהיר מהתנהגותו הגסה לסקרנותו.
"לפחות תוכלי לספר לי מה אירע? אני מניח שהיא לא שלחה אותך לכאן סתם. בואי אחרי, נשב בביתי, וספרי לי".
"בסדר…" עניתי בחשש. נשכתי את שפתי. מה אם עשיתי את הבחירה הלא נכונה? חשבתי. אבל אי אפשר לחזור אחורה. לא נותרה לי ברירה אלא ללכת בעקבותיו. צעדתי אחריו בצעדים קטנים ומהוססים.
מיכאל הוביל אותי לצריף קטן. צבעו היה חום והוא היה בנוי מקש. בגגו הייתה ארובה ומסביבו גינה קטנה ומטופחת. הסתכלתי מאחורי. נראה כאילו בדיוק יצאתי מאותו עץ שעמד בגינה שלי. "בלתי אפשרי" מלמלתי לעצמי.
"הו, ועוד איך אפשרי", אמר. נכנסנו אל הצריף הקטן. בפנים היה נעים ונוח. אח בערה במקום, מסביב היו חפצים משונים, ומיטה עמדה בצד החדר. השתדלתי לגלות כמה שפחות עניין אך המקום סקרן אותי. העפתי מבטים מהירים בבית כשהזקן לא הסתכל. הקירות היו צבועים בכחול בהיר, ומכוסים בתמונות ססגוניות, בעיקר של דרקונים. חלון אחד שהיה ממוקם מעל מטבחו הקטן השקיף אל חוץ הבית. הוא סימן לי לשבת על ספה ירוקה ודהויה, אך אני השתהיתי. לא הכרתי את האיש, והפחד עדיין בעבע בי כלבה רותחת.
"קדימה, אל תתביישי", אמר בחיוך קטן. "איני מתכוון לפגוע בך".
התיישבתי בחשדנות על הספה, אך גופי נותר דרוך.
"עכשיו, אני חושב שיש לך סיפור לספר לי. תנוחי לך על הספה בזמן שאכין תה לשנינו, ואשמח לשמוע מה קרה לך ולבת'אני היקרה בשנים שבהן לא התראינו".
אני נושמת נשימה עמוקה. אם אמי בוטחת בו, אבטח בו גם אני.
"אז זה מה שקרה…."